סיפורן של התאומות סיניה הרן ועליה קדם.
סיניה, אלמנה, אם לשלושה, סבתא לשמונה נכדים ול־12 נינים, גננת בגמלאות, גרה בחיפה; עליה, אלמנה, אם לבן וסבתא לשני נכדים ולשני נינים, עובדת סוציאלית בגמלאות, גרה ברחובות:
"נולדנו ב־1930 בתל־אביב. אבינו, ישראל מרמינסקי, יליד פולין, היה פעיל בתנועה הציונית. ראשי המדינה, מדוד בן־גוריון וגולדה מאיר ועד חיים נחמן־ביאליק היו מבאי ביתנו. אמנו, מיי, ילידת קנדה, סיימה דוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה ועשתה קריירה כפסיכולוגית. קראו לנו סיניה ועליה על שם העלייה להר סיני, כי נולדנו בערב חג השבועות - חג מתן תורה.
"בגיל שנתיים עברנו עם ההורים לניו־יורק לשש שנים, כשאבינו היה שם בשליחות ההסתדרות. לפני השליחות ההורים עברתו את שמם ל'מרום'. כשחזרנו לארץ למדנו בגימנסיה 'שלוה' והתגייסנו בשנת 1948 לפלי"ם, שכעבור חודשיים הפך לחיל הים של צה"ל. לאחר השחרור התחתנו ולמדנו.
סיניה: "נולדו לי שלושה ילדים: מרום, נאוה וזוהר, שחי בפינלנד. קראתי לבני הבכור מרום כדי שיהיה המשך לשם המשפחה של ההורים, שהיו להם רק שתי בנות. למדתי בסמינר למורות וגננות בגבעת־השלושה והייתי גננת בחיפה במשך עשרות שנים. חייתי חיים מלאים וטובים, ורק חלום אחד נותר לי: לעוף בכדור פורח".
סיניה: "יצאתי עם חברות לטיול באיטליה, וראינו המון כדורים פורחים. מאוד רציתי לעלות, אבל זה עלה כל כך הרבה שזה נראה לי מוגזם. ויתרתי, אבל הרצון נשאר, ומאז לא הייתה הזדמנות"
החלום הזה נולד כשסיניה הייתה בת 70. "יצאתי עם כמה חברות לטיול באיטליה, ובאחד הטיולים ראינו המון כדורים פורחים. מאוד רציתי לעלות, אבל זה עלה כל כך הרבה שזה נראה לי מוגזם. ויתרתי, אבל הרצון נשאר, ומאז לא הייתה הזדמנות. בתי נאוה זכרה את זה, ובחודש מאי האחרון, ביום הולדתי ה־91, שלושת ילדיי החליטו להגשים לי את החלום כמתנת יום הולדת. רציתי שאחותי התאומה תהיה איתי שם למעלה על הכדור הפורח, מעל שדות עמק יזרעאל. בהתחלה היא לא התלהבה, אבל לבסוף היא עשתה את זה בשבילי וכל כך שמחתי שהיא הייתה איתי. עד לשחרור מהצבא עשינו הכל ביחד".
עליה: "כשסיניה הציעה לי להצטרף אליה למסע בכדור פורח אמרתי שיש לי מחלת ים ואני לא יודעת אם אני יכולה בכלל. היות שאני מכירה את השאיפה שלה נעתרתי, נתתי לה את השתתפותי כמתנת יום הולדת".
סיניה: "החוויה עלתה בסביבות 600 שקל ונמשכה כשעה. הגענו בחמש בבוקר לעפולה, משם אספו אותנו, ומרגע זה היינו נתונות בידיים שלהם. לטיסה הצטרפו קובי, בעלה של נאוה, והנכד גיא עם אשתו ושלושת ילדיהם. היה מאוד מרשים לראות איך הבלון מתנפח, וגם הכניסה לתוך הבלון הייתה מאתגרת. אין דלת, צריך לטפס מלמעלה, הצעירים עושים את זה בקלות, אבל לנו שמו סולם קטן. ראינו מלמעלה את שדות העמק, הכבישים וההרים מסביב. היו ראות טובה ונוף כמעט עד החרמון. הטייס היה יוצא מן הכלל, הוא סיפר לנו כל מיני סיפורים על האזור והסביר לנו מה אנחנו רואות. האמת, זה היה פחות מעניין, אני רציתי לחוות את הטיסה עצמה ובאתי על סיפוקי. לא פחדתי בכלל. זה לא שאני כזאת גיבורה, זה פשוט בכלל לא מפחיד. להיות בכדור פורח זה יותר יציב ורגוע מלרכוב על אופניים. טסנו במהירות של 20 קילומטר לשעה, כמעט לא הרגשנו שזה זז. אני מבינה למה אנשים חושבים שזה מפחיד, אבל לדעתי המחשבה מבהילה יותר מהטיסה עצמה".
עליה: "מה יש לפחד? הדבר היחידי שהיה מפחיד זה הנחיתה. האחראי אמר לנו שהסל שהיינו בו אמור להתנגש עם הקרקע, וחששנו מההתנגשות הזאת. אמרו לנו: 'לא נורא, תחזיקו חזק, תכופפו את הרגליים ויהיה בסדר'. שני בלונים טסו באותו זמן, והבלון שנחת לפנינו קפץ וקפץ, לראות אותם קופצים ככה היה מפחיד, אבל לנו הייתה נחיתה יותר קלה. קפצנו כמה פעמים ובסופו של דבר מעדנו ומצאנו את עצמנו על הגב".
"הכניסה לתוך הבלון הייתה מאתגרת. אין דלת, צריך לטפס מלמעלה, הצעירים עושים את זה בקלות, אבל לנו שמו סולם קטן"
כשנחתו על הקרקע, לגמו שמפניה. "כשנוחתים עושים טקס, זו מסורת בינלאומית של כל הכדורים הפורחים בעולם", אומרת סיניה. "סביב השמפניה יש סיפור: את הכדור הפורח המציאו האחים הצרפתים ז'וזף מישל וז'אק אטיין, והראשון שהתנדב לטוס בו היה פיזיקאי ששמו ז'אן פרנסואה דה רוזייר. בטיסה הראשונה של דה רוזייר הוא הגיע לגובה של כ־100 מטר מעל פריז, אבל הכדור נדלק ובער באוויר. כשהוא נחת בפרברי העיר, הקיפו אותו המקומיים ההמומים ובידם קלשונים כדי להרוג את מי שהם חשבו כמכשפה שנוחתת משמיים. במזל גדול דה רוזייר לקח איתו למסע בקבוק שמפניה מקומית, וכשהם ראו את השמפניה הבינו שזו לא מכשפה והורידו את הקלשונים. מאז השתרש המנהג לחגוג את החזרה לקרקע בהרמת כוסית שמפניה לזכרו של הטייס הראשון".
שורה תחתונה: "אל תפסיקו לחלום, אפשר להגשים חלום בכל גיל".
