לפני שבע שנים, ביום גשום וסוער, נסעה לאה שנירר לבקר את אמה, אולגה שלמון, בחיפה. "דפקתי בדלת", נזכרת שנירר, "והיא לא פתחה. קראתי לה. היא לא ענתה. התיישבתי בחדר המדרגות כמו הילדה בת ה־13 שהייתי בימים שהיא לא פתחה את הדלת בגלל מצב רוח, ולא זזתי 45 דקות. צלצלתי לאחותה וביקשתי שתדבר איתה. בסוף אמא פתחה את הדלת ככה קצת, ראיתי את החושך בדירה ואת המצב הנפשי שלה. היא הייתה רזה, נטולת כוחות. אני לא אשכח את היום הזה. פרצתי פנימה, פתחתי חלונות ואמרתי לה, 'תארזי, את באה לגור אצלי'".
לאה: "אמרתי לאמא, 'תארזי, את באה לגור אצלי'. היה צריך להתמודד עם העובדה שהכנסנו את השואה הביתה"
היא הסכימה?
"היא אמרה לי, 'לאה, תני לי את הזמן שלי, אני מבטיחה לך, מחר אני באה אלייך'. אמרתי לה, 'אני לא זזה מפה'. עד שמונה בערב היא ארזה. ככה לקחתי אותה, בקושי הולכת. הבאתי אותה אליי ואמרתי לה, 'זהו, נגמר הסיפור, את לא לבד יותר'. התקשרתי לבעלי ואמרתי לו, 'צחי'לה, אני מביאה את אמא אליי'".
איך זה עבד?
"היה צריך להתמודד עם העובדה שהכנסנו את השואה הביתה. היה לי גם קשה, כי הילדים שלי לא צריכים לגדול ולהבין מה שאני הבנתי".
4 צפייה בגלריה
"להישבר זו פריווילגיה, ואין לנו את הפריווילגיה הזו"
(צילום: שי פרנקו, סגנון: דניאלה קפלוטו לסוכנות ארטבוק)
"פעמיים נשלחתי לתאי הגזים ופעמיים הגז נגמר"
אולגה שלמון בת ה־84 מקפידה לצאת מדירתה בכל בוקר כשהיא עם ליפסטיק אדום וחיוך. זו המשימה שלה בשנים האחרונות, להפיץ את תחושת הניצחון. היא לא רוצה להיות יותר במשבצת הקורבן. "אני מאמינה בניסים, כי אני בעצמי נס שנשארתי בחיים", היא אומרת. "פעמיים נשלחתי לתאי הגזים ופעמיים הוציאו אותנו החוצה בגלל שהגז נגמר. איך לא אאמין שיש ניסים בעולם?".
בחצי השנה האחרונה היא מתגוררת בדיור מוגן בהוד־השרון עם המטפלת שלה. "הרבה זיכרונות חוזרים אליי לעת זיקנה", היא מודה. היא נולדה באפריל 1938, 20 דקות לפני אחותה התאומה ורה, לשרלוטה ויצחק גרוסמן, תושבי העיר קושיצה בצ'כוסלובקיה (היום סלובקיה). ב־1944 נלקחה עם אמה, אביה ואחותה אל מחנה בירקנאו, וממנו אל מחנה ההשמדה אושוויץ בפולין. אביה נשלח לתאי הגזים. אמה ואחותה נותרו לצידה, כשד"ר יוזף מנגלה חיכה על הרציף למשלוח חדש של ילדים תאומים, שייעד לניסויים האכזריים שלו. המספר שנחרט על ידה נמצא שם עד היום.
"כשהרכבת נעצרה עמדו על הרציף חיילים נאצים, ולצדם ד"ר מנגלה עם כפפות לבנות ומקל ביד", מספרת אולגה. "אני יודעת שקשה להאמין שאני זוכרת את זה. הייתי בת חמש, אבל הזיכרון הזה חי בתוכי. אני זוכרת כלבי רועה גרמני גדולים ושחורים מוחזקים על ידי הנאצים ונובחים עלינו. החיילים אמרו לחלק מהאנשים ללכת ימינה ולאחרים ללכת שמאלה. בדיעבד אני מבינה היום שמי שנראה חולה, ישר הלך לתאי הגזים. פתאום מישהו צעק, 'האם יש פה תאומים?'. אמא שלי הלכה קדימה ואמרה שאנחנו צווינגלע, תאומות. לא היינו תאומות זהות ולכן חשבו שהיא לא דוברת אמת, והרביצו לה מכות רצח. מנגלה אמר, 'אני אגלה לבד אם הן תאומות'".
"מישהו צעק, 'האם יש פה תאומים?'. אמא שלי הלכה קדימה. לא היינו תאומות זהות ולכן חשבו שהיא לא דוברת אמת, והרביצו לה מכות רצח. מנגלה אמר, 'אני אגלה לבד אם הן תאומות'"
את זוכרת אותו?
"בכל בוקר הוא היה מגיע אל הביתן שלנו, בלוק 10. אני זוכרת את החיוך שלו. לפעמים היה מביא לנו שוקולד. הייתי אומרת לו, 'בוקר טוב דוד ג'וזף', ו'תודה'. עד כדי כך לא היה לי מושג. תפקדתי שם מצוין, ועזרתי לילדים אחרים. מנגלה לקח אותנו למעבדה שלו, עמדנו עירומות כשלקחו מאיתנו בדיקת דם והוא היה מזריק לנו דברים. המזל שלנו היה שהיינו קטנות. הוא התרכז בעיקר בנערות ונערים, ואני לא צריכה לספר מה הוא עשה להם".
פעמיים נלקחת לתאי הגזים. את זוכרת את עצמך, ברגע ההוא?
"מי ידע שאלה תאי גזים? כל הזמן דיברו על כך שייתנו לנו לעשות מקלחת. את יודעת מה זה היה בשבילי? כמו חלום. חיילים נאצים באו אליי ואמרו, 'בואי איתנו, ניתן לך אמבטיה', והניחו בידיי מגבת וחתיכת סבון. גם אמי ואחותי נקראו להיכנס איתי. כשנכנסתי פנימה לא הבנתי מה זה הריח הזה שבא אל אפי. משהו חונק מאוד. פתאום דחפו אותנו פנימה כמה שיותר. שאלתי, איפה המקלחת? פתאום נסגרה הדלת בחוזקה. רעדתי מפחד. לא ידעתי מה הלאה. אחרי כמה זמן הדלת נפתחה וצעקו עלינו לצאת. לא אמרו לנו מה קרה. בטח לא שנגמר הגז. לא חשבתי שאני עומדת למות".
עם סיום המלחמה שבה אולגה עם אמה ואחותה לקושיצה. האם נישאה מחדש לגבר שפגשה בעת שחרור המחנה. כעבור שנתיים נשלחו ורה ואולגה למשפחה יהודית חרדית בלונדון. אמן, בעלה ושתי הבנות שנולדו להם עלו ארצה ב־1949. "התברר שהיא כתבה לנו מכתבים, אבל אף מכתב לא הגיע. שנים לא שמענו ממנה. כשהיינו בנות 16 כתבנו לה מכתב. נעזרנו במילון אנגלי־סלובקי, כי את השפה שלנו כבר שכחנו. אחרי שבוע הודיעו שאנחנו נוסעות הביתה".
ב־1951 עלו שתי התאומות לישראל ונחתו בחיפה, בבית אמן ובעלה, שבינתיים נולדו להם שתי בנות נוספות. בגיל 18 נישאה אולגה לקצין חיל האוויר רפאל שלמון. לאה, הבכורה, נולדה כעבור שנתיים. תאומתה של אולגה, התגוררה לידה בחיפה במשך שנים, והן קרובות מאוד עד היום.
התקף הפוסט־טראומה הראשון של אולגה הגיע אחרי לידתה של לאה. "כשנכנסתי להיריון היו לי תשעה חודשים של חרדה. לא ידעתי מה מנגלה הזריק לנו ואיזה ילד אני אלד. כשלאה נולדה, הייתי בהלם איך קיבלתי כזו מתנה מושלמת משמיים. בבית החולים לקחו לי אותה אחרי שהיא נולדה, והתמוטטתי".
אולגה: "כשנכנסתי להיריון היו לי תשעה חודשים של חרדה. לא ידעתי מה מנגלה הזריק לנו ואיזה ילד אני אלד. כשלאה נולדה, הייתי בהלם איך קיבלתי כזו מתנה מושלמת"
לאה: "היא החלה לצעוק, 'למה אתם לוקחים אותה ממני?'. הצעקה שלה לא התקבלה טוב אצלם, הם לא ידעו איך לטפל בזמנו בפוסט־טראומה. תנו לה את התינוקת שתלטף אותה, זו אישה שעברה שואה, לא חשבה שהיא תוכל ללדת בחיים שלה. מה אתם לוקחים אותה? נולדתי לסיטואציה מאוד רגישה".
"כשאמא הייתה נופלת, הייתי שם להרים אותה"
לאה שנירר (64) דיברה לא מעט בעבר על שליחותה כדור שני לשורדי השואה, ואף אירחה בביתה ערב של "זיכרון בסלון". שנירר הציבה במרכז את אמה, שסיפרה על הזוועות שעברה. לפני שלוש שנים נסעו לאה ואולגה לטקס לציון 75 שנה לשחרור אושוויץ. "פחדתי לקחת את אמא למסע הזה", היא אומרת, "לא ידעתי איך היא תשרוד את סגירת המעגל. אבל אמא שמה את הליפסטיק האדום והגיעה בראש מורם".
לאה: "הרגשתי שאמא שלי היא ילדה שאני צריכה לצעוד איתה את החיים, וזו השליחות שבאתי איתה לעולם"
כילדה הבנת שאת בתה של שורדת שואה פוסט־טראומטית?
"הבנתי מהרגע הראשון שצריך אותי, שאני צריכה לתת יד למישהי להתרומם. הרגשתי שאמא שלי היא ילדה שאני צריכה לצעוד איתה את החיים, וזו השליחות שבאתי איתה לעולם. הבנתי שאם אני אחייך, יהיה לה טוב, ואם לא אחייך, אולי היא לא תרגיש טוב ואז היא לא תצא מהחדר ולא תבוא איתי לקנות שמלה. כשהיא ביקרה את אבא שלי בבסיס לא ידעו כלום. למדתי ממנה. אף אחד לא ירחם עליי. הראש תמיד זקוף".
ב־1988 הכירה לאה את צחי שנירר, טייקון נדל"ן, אלמן ואב לשתי בנות, חיפאי במקור שעבר לגרמניה. "צלצלתי לחברה ושאלתי אותה, 'הכרתי בחור ישראלי שגר בגרמניה, מה אני עושה?'. היא אמרה לי, 'תגידי לאמא שלך שאת נוסעת לז'נבה'. בשדה התעופה בגרמניה, בפעם הראשונה שלי שם, ראיתי את הכלבים והשוטרים. זה גמר אותי".
לאורך שנים חייתה שנירר על קו ישראל־גרמניה, שם מתגורר בעלה ("הסתכלתי על גרמנים בהתנשאות, רציתם לגמור אותנו? לא הצלחתם"). ב־2000 שבה לישראל. "פעם עשינו את חג הפסח בהמבורג. אמרתי לאמא, 'בואי איתי'. הסתובבתי איתה שם. היה לה קשה לראות את הלבנים האדומות, הארובות. מה ששבר אותה היה כשנסענו לאיזה מקום ברכבת. פתאום היא שמעה את הכרוז אומר, 'אכטונג אכטונג'. היא נעשתה לבנה".
4 צפייה בגלריה
מיה: "אני דווקא כן רוצה לדעת הכל, גם אם היו רגעים מזעזעים"
(צילום: שי פרנקו, סגנון: דניאלה קפלוטו לסוכנות ארטבוק)
"אני רואה בעצמי דור שלישי"
מיה שנירר (15) היא תלמידת כיתה י' בתיכון ומדריכת כיתות ה' בצופים. היא גדלה חלק מהזמן עם סבתא אולגה ושמעה את הסיפורים. "גם עכשיו אני לא יודעת הכל", היא אומרת, "ואני דווקא כן רוצה לדעת הכל, גם אם היו רגעים מזעזעים. כשאנשים אומרים שאולי יהיה לי קשה לשמוע, מוזר לי. סבתא שלי עברה את הדברים האלה, אז לי יהיה קשה רק מלשמוע את זה?".
את רואה בעצמך דור שלישי?
"בהחלט, ואני מעבירה את זה הלאה. בכיתה ו', במסגרת טקס יום השואה, סיפרתי שסבתא שלי ניצולת שואה ושהייתה מתאומות מנגלה. היא גם הגיעה לטקס. כשסבתא גרה איתנו, עד אמצע הלילה היינו יושבים ומדברים וצוחקים איתה. היא סיפרה לנו סיפורים על מה שהיה איתה כשהייתה צעירה, אבל גם הרבה בדיחות".
לאה: "אמא שלי סיפרה לילדיי סיפור של גבורה ולא של מסכנוּת. זה סיפור של כוח. מאיפה היא שאבה אותו? אולי מהכאב. היא הבינה מהר מאוד שאם תהיה חזקה ותפגין אופטימיות, היא תוכל לזכות להגיע לגיל 84 עם שני נינים. את אותם ערכים היא השרישה בי. להישבר זו פריווילגיה, ואין לנו את הפריווילגיה הזו".
הראיון המלא עם אולגה שלמון, לאה שנירר ומיה שנירר בגליון החדש של "לאשה", עכשיו בדוכנים
