כששר הדתות מתן כהנא הודיע על רפורמה במועצות הדתיות לפני כחצי שנה והחל לתור אחר נשים שמתאימות לעמוד בראשן, הגיעו אליו בעיקר נשים מהציבור הדתי לאומי. הילה חסן לפקוביץ הייתה החרדית היחידה שהביעה עניין, ובחודש שעבר מונתה לעמוד בראש המועצה הדתית בכפר־יונה. מבחינתה, התפקיד הזה הגיע אליה משמיים, ועדיין, נראה שיש מתח מובנה בין המקום שממנו הגיעה ובין התפיסות שבהן היא מחזיקה כאישה בוגרת. כשרב העיר, שחדרו נמצא מול חדרה בבניין הצנוע של המועצה הדתית, נכנס לחדרה, היא קמה מהכיסא כדי לכבד אותו.
כשיצאה הודעה לתושבים על פעילות מטעם המועצה הדתית, שמה לא הופיע בו. "זה הפריע לי", היא מודה, "רציתי שהשם שלי יהיה שם ולקבע את המעמד שלי. פניתי לרב שמטעמו יצאה ההודעה וניסיתי לרמוז לו שצריך להכניס את השם שלי. הוא לא הבין מה אני רוצה. בסוף הוא אמר, 'רגע, רצית שאני אכתוב את השם שלך?! אז תגידי'. אמרתי לו שאני לא יכולה להגיד לרב מה לעשות. מאיפה שאני הגעתי, מאוד־מאוד קשה לי להוריד הוראה לרב. אני אומרת מה אני חושבת שצריך באופן שהרב יבין למה התכוונתי. אני גם פונה אליו בגוף שלישי. אם אני רוצה פגישה איתו אני לא אומרת תבוא בשעה הזו והזו להיפגש איתי, אלא - הרב מוזמן להגיע בשעה הזו. זה גם גינוני כבוד, אבל זה גם עסק רגיש. אני צריכה ללכת בין הטיפות".
סנקציות דרקוניות למעגנים
בשלושת החודשים האחרונים מונו עשר נשים לעמוד בראש מועצות דתיות ברחבי הארץ. חסן לפקוביץ היא אחת מהן. עד אותה רפורמה, נשים מועטות כיהנו כחברות מועצה דתית. אף פעם לא עמדו בראש. "אני מקווה שחרדיות נוספות יסכימו להתמנות לתפקיד, אבל בכלל לא בטוח שזה יקרה", אומרת חסן לפקוביץ. "חרדיות אומרות לעצמן שזו זירה של רבנים ומה זה קשור אלינו. הן פחות מבינות את החשיבות, למרות שנשים צורכות 70% משירותי המועצה הדתית".
3 צפייה בגלריה
"השר מתן כהנא סיפר לי שבאו אליו עסקנים חרדים והסבירו למה אני לא מתאימה"
(צילום: יובל חן)
חסן לפקוביץ (41), נשואה בשנית ואם לשלושה (22, 11, 10), מגיעה לתפקיד כשבאמתחתה פעילות ציבורית ענפה; אם זה ב"נבחרות", תנועת נשית חרדית אקטיביסטית שפועלת לייצוג נשי במפלגות החרדיות, או בתפקידה כסמנכ"לית בארגון "חכמת נשים", העוסק בזכויות נשים, השכלה וייצוג או בעובדה שרצה לכנסת כמספר 2 במפלגת "עם שלם" של הרב חיים אמסלם (שלא עברה את אחוז החסימה) או שהייתה יועצת לענייני דתיים בקמפיין של ראשת מועצת כפר־יונה, שושי כחלון. "זו זירה פוליטית", היא מבהירה, "ראשי העיר ממליצים על נשים או מביעים הסכמה למינוי נשים שהם מכירים ויודעים לעבוד איתן. כששמעתי שהשר מחפש יו"ר מועצה דתית אצלנו, פניתי לשושי ואמרתי לה 'תני לי את התפקיד. אני אעשה את זה טוב'".
בקיצור, הדרך נסללה לך בקלות.
"השר מתן כהנא סיפר לי שעד הרגע האחרון ניסו לטרפד לי את התפקיד. באו אליו כל מיני עסקנים ופוליטיקאים חרדים שמכירים את הפעילות שלי ב'נבחרות' ושומעים אותי מתראיינת והסבירו למה אני לא מתאימה. אמרו שאני עצמאית מדי בדעות שלי, לא מקשיבה לאף אחד. נו, לא חרדית באמת. כהנא אמר שבכל פעם כזו הוא הבין כמה אני בעצם מתאימה. הם באו לקלל ויצאו מברכים".
"בהתחלה, במקום להוריד הנחיות, התייעצתי. שאלתי את המשתתפים בישיבה מה דעתם. ואז ראיתי שהם נותנים לי הוראות. תזמיני את ההוא, תכתבי בפרוטוקול. לקחתי אליי חזרה את רשות הדיבור והודעתי מה ההחלטה"
לכמה זמן המינוי?
"לשנתיים, עם אפשרות להארכה. אני מתכוונת לעשות עבודה טובה מאוד, שלא יוכלו בלעדיי", היא אומרת בלי למצמץ.
חסן לפקוביץ היא לייט בלומרית קלאסית. שנים רבות הסתפקה בלהיות אמא ואשת איש. לפרנסתה עבדה בסוכנות ליסינג (התחילה כפקידה והתקדמה עד ניהול הסניף) ובמפעל לרכיבים אלקטרוניים (שם התקדמה לתפקידי רכש ושיווק). רק השנה סיימה תואר ראשון משולב במדעי החברה והרוח. "האיש שלי אומר לי כל הזמן 'מ־ה א־כ־פ־ת ל־ך?' אבל אני לא יכולה, אני מתאכפתת סדרתית. אני מחפשת כל הזמן אם יש מישהו או משהו שצריכים את תשומת לבי ובודקת אם אפשר לשנות. מישהו מספר לי אירוע שקרה לו ואני אזכור אחרי תקופה לשאול אותו מה קורה עם העניין הזה. כבר לפני שנתיים התחלתי לפעול לשיפוץ המקווה לנשים. הוא היה במצב לא משהו וזה שירות שמגיע לציבור, בדיוק כמו המתנ"ס הקהילתי".
מתי התחלת את הפעילות הציבורית?
"לפני ארבע שנים גללתי בפייסבוק ונתקלתי במודעה של 'נבחרות' על קורס מנהיגוּת. היו שם מלא הסברים אבל לא התעמקתי. מבחינתי, היה כתוב במודעה 'שלום, הילה'. עד אז חשבתי שאני החרדית היחידה שמתעניינת בפוליטיקה. אבא שלי היה נציג ש"ס במועצה מקומית, כשהייתי ילדה הייתי הולכת איתו לכנסים של ש"ס ומקבלת את הסטירה הזו שאני לא יכולה לשבת איתו מקדימה, אלא ללכת לחלק של הנשים. זה לא בית כנסת, זו לא קדושה, אז למה לדחוק נשים? כי ככה. אין תשובה. חרדיות מסתפקות בכך שהגברים במוקד הפעילות, הם עושים את העבודה ואת סומכת עליהם. אבל הרגשתי שאני יכולה לעשות טוב יותר. כבר כשהייתי נערה, כשהייתי יושבת במטה הבחירות של אבא שלי ועושה טלפונים לבוחרים, ראיתי שאני מבינה את השטח, יודעת לשכנע. יודעת לעשות פוליטיקה".
"מאוד־מאוד קשה לי להוריד הוראה לרב. אם אני רוצה פגישה איתו אני לא אומרת תבוא בשעה הזו והזו, אלא 'הרב מוזמן להגיע בשעה הזו'"
חסן לפקוביץ סיימה את המחזור הראשון של "נבחרות" ("אמרתי למנכ"ליות, אסתי רידר ואסתי שושן, שאם לא הייתי מתקבלת, הייתי נכנסת מהחלון") והפכה למנהלת פרויקטים בארגון. "אני בונה את הסילבוס ומזמינה מרצות. במהלך השנים עזבנו את הפמיניזם הרך. זו לא תוכנית למנהיגות נשית, אלא תוכנית שמטרתה להכניס חרדיות לפוליטיקה. מי שמפחדת מזה לא מתאימה. אנחנו לא נשב בשקט כל עוד אין אישה
במפלגות החרדיות. אגב, במפגש הראשון של 'נבחרות' עמדנו במעגל וביקשו שמי שמגדירה את עצמה כפמיניסטית תעשה צעד פנימה. לא זזתי. היום אני מגדירה את עצמי כפמיניסטית חרדית".
מה התפקיד הציבורי הראשון שלקחת על עצמך כשסיימת את הקורס?
"נכנסתי לדירקטוריון של המרכז הקהילתי אצלנו. ראיתי בישיבות שאני עוף מוזר. הם לא הבינו מאיפה באתי להם. כולם מכירים את כולם כי הילדים בצופים או בבריכה בשבת ביחד. הם מאותה קליקה. לא אני ולא הציבור שלי נמצאים שם. אף אחד לא התעניין בשאלה למה הציבור החרדי לא מגיע לפעילות במרכז. אני, למשל, הכנסתי קורס אנגלית לגברים ונשים חרדים".
בבחירות לפני שנה רצת עם הרב אמסלם וזה נגמר בכישלון.
"נעצתי על מפת ההיסטוריה את העובדה שחרדית התמודדה בתוך מפלגה חרדית. אגב, הייתה אמורה להיות עוד חרדית ויום לפני החתימה היא השתפנה. ילדות ונערות חרדיות יכולות כבר לחלום על היום שבו הן יהיו שם. הן לא ירגישו מטורפות כמו שאני הרגשתי. כשלקחתי את הבנים שלי מבית הספר באיזה יום, הבנות בבית הספר החרדי הצמוד לבית הספר של הבנים ראו אותי מהשער וצעקו 'הילה הילה, לממשלה'.
"בישיבות דירקטוריון של המרכז הקהילתי ראיתי שאני עוף מוזר. כולם מכירים את כולם כי הילדים בצופים או בבריכה בשבת ביחד, אף אחד לא התעניין בשאלה למה הציבור החרדי לא מגיע לשם"
"אגב, כשיצאתי נגד העובדה שאין נשים במפלגות החרדיות, קיבלתי הצעה מפתה ביותר להיות עוזרת של פוליטיקאי מקומי כדי שאפסיק לדבר. זו הייתה אחלה משרה ואחלה משכורת. בדיוק חיפשתי עבודה באותו הזמן, אפילו בעלי ניסה לשכנע אותי ללכת על זה. לא הסכמתי".
מה הספקת לעשות בזמן הקצר שאת בתפקיד הנוכחי?
"הכנסתי 'הסכם כבוד הדדי', שנועד למנוע עגינות. כשזוגות מגיעים לפתוח אצלנו תיק נישואים, אנחנו נותנים להם את ההסכם בתקווה שיחתמו עליו. רבנים ניסחו אותו כולל סנקציות דרקוניות למקרה שצד אחד בוחר לעגן את הצד השני".
מה הדברים הנוספים שאת מקדמת?
"להכניס משגיחות כשרות. נשים שיש להן עסק לאוכל ביתי או קונדיטוריה בבית, למה לשלוח אליהן גבר הביתה? יש נשים שסיימו הכשרה מתאימה ואין סיבה לא להשתמש בשירותיהן. אגב, אישה חרדית יודעת הרבה יותר מגבר חרדי מה כשר במטבח ומה לא. גיליתי גם שלמרות שיש תקציב ניקיון למקווה, הבלנית שמנקה לא מקבלת על זה כסף, והפניתי לה את התקציב. השיפוץ של המקווה לנשים היה תקוע ושחררתי תקציב כבר ביום הראשון".
איך התקבלת כאישה במקום עבודה רבני־גברי, ולא סתם אישה, אלא הבוסית?
"רוב העובדים פה הם גברים. זה הרב שיש לו פה חדר, ומשגיחי כשרות שנכנסים ויוצאים וגבאי ורבני בית כנסת. הם אמרו לי 'בשעה טובה' ואיחלו לי בהצלחה. הופתעתי. אבל אני יכולה לספר לך שבאחת הישיבות הראשונות, כדי לתת תחושה טובה, במקום להוריד הנחיות, התייעצתי. שאלתי את המשתתפים מה דעתם ואז ראיתי שהם לוקחים את זה למקום שהם נותנים לי הוראות. תזמיני את ההוא, תדברי עם ההיא, תכתבי בפרוטוקול. לקחתי אליי חזרה את רשות הדיבור והודעתי מה ההחלטה".
"נשים שיש להן עסק לאוכל ביתי או קונדיטוריה בבית, למה לשלוח אליהן משגיח כשרות גבר הביתה? אגב, אישה חרדית יודעת הרבה יותר מגבר חרדי מה כשר במטבח ומה לא"
את בקשר עם היו"ריות האחרות? למשל, היו"ריות החדשות בנתניה וקדימה, היישובים שנמצאים לא רחוק ממך?
"יש לנו קבוצת ווטסאפ ואנחנו מתייעצות אחת עם השנייה, מודיעות על השתלמויות רלוונטיות. נטוורקינג של נשים זה אחרת לגמרי".
תגידי, את חושבת שמועצות דתיות זה עוד רלוונטי בכלל?
"יכול להיות שלא. שירותי קבורה, כשרות, נישואים, מקוואות ותרבות תורנית זה משהו שהתושבים צורכים. יש ערים ששירותי הדת ניתנים במסגרת העירייה וזה עובד. אם העירייה לא יכולה לנהל את זה, לשם כך יש מועצה דתית".
נישואים ראשונים בגיל 17
היא גדלה בגני־תקווה, אחות בכורה לשישה אחים. בשנותיה הראשונות הבית היה חילוני עד שהוריה חזרו בתשובה והתחרדו. בבגרותה התגרשו הוריה, ולימים אמה נישאה בשנית. "בתמונות שלי כשהייתי תינוקת, אמא שלי מחזיקה אותי והיא עם שיער קצוץ וג'ינס. אבל גדלתי למציאות שבה היא כבר עם מטפחת. היא גרפיקאית. אבא שלי עבד בבנק, ולפני כן היה סגן ראש המועצה המקומית בגני־תקווה מטעם ש"ס ומחזיק תיק הרווחה. הייתי מגיעה אליו למועצה ורואה איך הוא עוזר לאנשים. הוא היה אומר לי לחכות בחוץ וראיתי אנשים מגיעים אליו נסערים ולא יודעים מה לעשות, ויוצאים בחיוך. אבא שלי היה שליח ציבור מצוין. אנשים כאלה לא מחזיקים הרבה זמן בפוליטיקה. הוא כיהן רק שתי קדנציות.
"אני עצמי הייתי דעתנית, מעצבנת כזו. על כל דבר היה לי מה להגיד. כל יוזמה שעלתה בכיתה הייתי חייבת להוביל. אין משהו שעבר על ידי".
"הייתי בת 15. הוא היה בחור ישיבה בן 17. הסתכלנו אחד על השני אבל לא דיברנו. ואז הוא העביר לי פתק בדרך לא דרך. הוא כתב שהוא רוצה לדבר איתי"
ביסודי, למדה חסן לפקוביץ ב"בית יעקב", "לסמינר לא קיבלו אותי. הודיעו לנו שהמכסה של הבנות המזרחיות התמלאה והלכתי ללמוד בסמינר חדש של ש"ס. הסמינר רק נפתח וקיבלו את כולן. היו בנות שהיו הולכות אחר הצהרים במכנסיים. זה היה דבר חדש בשבילי".
בגיל 17 התחתנה לראשונה, למרות התנגדות הוריה. "הייתי בת 15. ישבתי על הספסל מתחת לבית ובספסל אחר ישב השכן שלי. הוא היה בחור ישיבה בן 17. הסתכלנו אחד על השני אבל לא דיברנו. ואז הוא העביר לי פתק בדרך לא דרך, אחות של חבר שלו העבירה לאחותי. הוא כתב שהוא רוצה לדבר איתי. נפגשנו מאחורי בית הספר החרדי של הבנים".
יש בזה משהו מסעיר.
"חששנו שיראו אותנו. לא העזנו להסתכל אחד לשני בעיניים. ממש רעדתי. זה היה מפחיד מאוד, אבל גם מרגש. רציתי להיות האמיצה, להיות קצת מורדת. היום אני מבינה שגם רציתי לצאת מהבית. תמיד היו סביבי מלא אחים. לא הייתה לי פינה משלי. הוא היה עושה צלצול־ניתוק מטלפון ציבורי ואז הייתי יודעת לחזור אליו. רוב הקשר היה בטלפון ולפעמים ישבנו בגינה ציבורית. היינו ממש ילדים. בגיל 16 הודעתי להורים שלי שאני רוצה להתחתן. הם לא הסכימו בשום אופן. לא הקשבתי להם. הוא ואני הלכנו להירשם ברבנות ולא הסכימו לפתוח לנו תיק. אמרו לנו שרק כשאהיה בת 17 נוכל להתחתן".
אז מה עשיתם?
"חיכינו. בינתיים, נתנו מקדמה לאולם מהכסף שלנו. עבדתי בחנות ירקות, במאפייה, בבייביסיטר. הקשר כבר היה ידוע ולא היינו צריכים להסתתר. שמרנו נגיעה והיינו נפגשים אצל סבתא שלי שתשגיח עלינו. הייתי מאוהבת בו קשות. בכל זאת, אהבה ראשונה גם אם היא בוסרית".
ואז התחתנתם?
"כן. בכיתה י"ב הגעתי לבית הספר כשאני נשואה. סיימתי 12 שנות לימוד אבל בלי בגרויות. גרנו בראש־העין ועבדתי כקופאית. כשרצו לגייס אותו החלטנו לעזוב לארצות־הברית. מכרנו את כל מה שיש לנו והשתקענו בבורו פארק, אזור חרדי בברוקלין. אמרנו שנעשה ילד כדי לקבל אזרחות. היגיון של ילדים. עבדתי בחנות בגדים והוא עבד במובינג ועגלות. הגענו לשם כשהוא בלי לימודי ליבה. הוא לא ידע לקרוא אנגלית. באמצע ההיריון אמרתי לו שאין מצב שאני יולדת פה, רחוק מאמא שלי. הספקתי להיות שם חצי שנה וטסתי חזרה לארץ. הוא הגיע חודש אחריי".
הבכור ברמן חילוני
לאחר שילדה את בנם הבכור, המשפחה עברה זעזוע כשבעלה החליט להיות חילוני. "הוא התגייס לצבא ושם עבר שינוי. אמרתי לו שאני מצטרפת. הורדתי את כיסוי הראש. הפסקנו לשמור שבת, להתפלל. יצאנו ביחד למסיבות של מוזיקה שחורה. המשפחה שלי קיבלה את זה. אמא שלי אמרה לי שמה שלא אהיה, הם איתי. לאט־לאט הזוגיות התפרקה, וכשהבן הבכור היה בן חצי שנה הגענו לרבנות. נפרדנו בחיבוק והוא בקשר טוב עם הבן שלנו.
"הוא התגייס לצבא ושם עבר שינוי. הפסקנו לשמור שבת, להתפלל. יצאנו ביחד למסיבות. לאט־לאט הזוגיות התפרקה, וכשהבן הבכור היה בן חצי שנה הגענו לרבנות"
כשבנה עלה לכיתה א' רשמה אותו לבית ספר חילוני, אבל התחילה את הדרך חזרה לעולם הדתי שממנו הגיעה. "חייתי כמו מתבגרת. האחיות שלי היו שומרות על הבן שלי ואני יצאתי לבלות. הכרתי בן זוג חילוני, היינו ביחד שנתיים. כשראיתי את חומר הלימודים של הבן שלי בתנ"ך, לא היה בזה שום ריח של יהדות. זה הפריע לי. הייתי בצומת דרכים, האם אני רוצה שהבן שלי יתחנך בחינוך חילוני? הגעתי לסמינר בעמותת 'ערכים' יחד עם בן הזוג החילוני שלי. עשיתי להם טרור, שאלתי שאלות קשות והתווכחתי, אבל חזרתי משם עם החלטה לחזור בתשובה. החבר הקיבוצניק שלי לא רצה להצטרף, ונפרדנו".
את בעלה הנוכחי, מאיר לפקוביץ (42), טכנאי מיזוג אוויר וחשמלאי ואבי שניים מילדיה, הכירה כשהייתה בת 27. "פגשתי אותו במועדון זמן קצר אחרי הפרידה מבעלי הראשון. הוא התחיל איתי ואמרתי לו שזה עוד מוקדם. במדרגות ביציאה מהרבנות התקשרתי אליו והודעתי לו שעכשיו אפשר לצאת. יצאנו, הוא גדל בלי אבא והרגיש שבגלל שיש לי בן קטן הוא צריך לקחת את כל זה מאוד ברצינות או להיפרד. אחרי שנפרדנו שמרנו קצת על קשר. כשלאבא שלי התקלקל המחשב הוא התקשר אליו שיתקן.
"אחרי כמה שנים פתחתי כרטיס באתר היכרויות עם התמונה שלי, ומאיר, שחזר בתשובה ארבע שנים קודם לכן, כתב לי הודעות. אבל אני לא נכנסתי לכרטיס אחרי שפתחתי אותו. הוא הצליח למצוא אותי וכבר באותו היום נפגשנו. ראיתי אותו מרחוק יושב בבית קפה, וידעתי שהוא יהיה בעלי. ישבנו שם עד שהעיפו אותנו, והמשכנו לדבר באוטו. הוא הציע לי נישואים אחרי חמישה ימים. אני אוהבת אותו ברמות. אני מרגישה שהוא שלי מגלגולים קודמים".
בנה הבכור חילוני מגיל 14. "הוא מדריך גלישה וברמן", היא מספרת ומראה לי תמונה שלו בסלולרי. "תראי איזה ריבועים יש לו. חיים של אמא שלו. היה לי קשה כשהוא עזב את הדת. הייתה לי אשליה שאני אוכל לשכנע אותו להאמין, אבל שחררתי".
שלושה ילדים נחשב מעט לאישה חרדית.
"רצינו יותר, אבל זה לא הלך. היו לי ארבע הפלות. אני שמחה בחלקי ומודה לאלוהים על מה שנתן. כששומעים שיש לי רק שלושה ילדים אומרים לי שאני לא באמת חרדית. וכל זה כשלא קוראים לי שמאלנית או רפורמית. כל דבר הוא סיבה להגיד את זה. אני לא גרה בעיר חרדית, אז אני לא באמת חרדית. אני אומרת שזה בסדר שהעירייה תאיר את הבניין בצבעי גאווה בחודש הגאווה ואומרים לי שאני לא באמת חרדית. אני נלחמת שיהיו נשים במפלגות החרדיות, אז שוב אני לא באמת חרדית. באיזשהו מקום, הם צודקים. כי הציבור ההארד קור החרדי חי בתוך חומות. אבל לשמחתי, יש שוליים שמתרחבים כל הזמן. אני חלק מתנועה של חרדים שחיים כל מיני סגנונות חיים ועדיין מתעקשים לראות את עצמנו חלק מהחברה החרדית".
