אורית תירם מפרדס־חנה (63) הייתה כמעט בת 13 כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. היא זוכרת את ההפתעה, את האזעקות, את הריצה למקלט בפנימיית ארזים בשדה־יצחק שבה התגוררו עקב עבודתה של אִמה, את כיסוי החלונות בקרטונים, את צביעת פנסי המכוניות - וגם את הרגע שביקשו מהם בכיתה להכין חבילות לחיילים.
"אמרו לנו להביא משחת גילוח, סכיני גילוח, משחת שיניים ושמפו, או כל דבר שחייל בשטח צריך", משחזרת תירם, מנהלת משרד במקלט לנשים נפגעות אלימות, נשואה, אם לשניים וסבתא לנכד. "הוספתי מכתב שבו כתבתי: 'לחייל הגיבור, תודה שאתה שומר עלינו, אני מקווה שתחזור בשלום'. למטה כתבתי את שמי וכתובתי, כי קיוויתי לקבל תשובה. הייתי רגילה להתכתב, בזמננו זה היה כמו בימינו להרים טלפון או לשלוח ווטסאפ. ארזתי הכול בקופסת נעליים, עטפתי ומסרתי.
"כעבור חודש קיבלתי מכתב: 'שלום אורית, מה שלומך? שמי סלין ואני חיילת בחיל האוויר. קיבלתי את החבילה שלך בטעות והתרגשתי לגלות שילדים חושבים על החיילים בחזית. החלטתי לכתוב לך, כי אני רוצה שתדעי שהעברתי את החבילה שלך הלאה, ואני מקווה שהיא תגיע למי שזקוק לה. אם תרצי, נוכל להתכתב לפי הכתובת שעל המעטפה'. בהמשך קיבלתי גם מכתב מהחייל שקיבל את החבילה, כך שאני יודעת שהיא אכן העבירה הלאה את החבילה עם המכתב שלי בתוכה".
החיילת מחיל האוויר היא סלין ליאני־טובול, כיום בת 69, שפרשה לפני שנתיים לגמלאות מתפקיד מנהלת לשכת מנכ"ל במתנ"ס במקום מגוריה, מעלה־אדומים. כיום היא מתנדבת בעמותת "כנפי דרור". היא נשואה, אם לשניים וסבתא לחמישה. היא עלתה ארצה מאלג'יר בגיל שש וגדלה עם תשעה אחים ואחיות בדירה קטנטנה בשכונת מוסררה בירושלים. כמי שבאה מבית דתי, גיוס לצה"ל לא עלה על הפרק, אך היא התעקשה והייתה מש"קית קישור בחיל האוויר. "הייתי החיילת הראשונה במשפחה", היא מתגאה.
בבוקר 6 באוקטובר 1973, עוד בטרם פרצה המלחמה, הוזעקה סלין למשרד והחלה לגייס אנשי מילואים. "היה כזה בלגן, שלא ידעתי מה לעשות קודם. מטוסים המריאו ונחתו ללא הפסקה. החשכנו את הבסיס, כדי שהאויב לא יפציץ אותו. כעבור שבוע בערך הגיעה אליי חבילה חמודה מנערה בשם אורית. אני לא יודעת למה החבילה הגיעה אלינו לבסיס ולא לשטח, אבל ישבתי וכתבתי לה מכתב".
אורית, מה ענית לסלין כשקיבלת את התשובה שלה?
"שמאוד מרגש אותי שהיא ענתה לי ושאשמח להתכתב איתה. לא הרחבתי יותר מדי, כי לא ידעתי אם תהיה לזה המשכיות. לשמחתי, היא ענתה, ובכל מכתב עדכנו אחת את השנייה מה קורה בחיים שלנו. יש בינינו פער של שש שנים והיא הייתה קצת כמו אחות גדולה עבורי".
דיברתן בטלפון?
"לא, כי כי להורים שלי לא היה קו עד 1976 וגם כי לא היה לנו צורך בשיחות".
מחווה מרגשת
שש שנים אחרי מלחמת יום כיפור השתיים עדיין התכתבו באדיקות.
אורית: "אני זוכרת שהיא שלחה לי הזמנה לחתונה שלה, ולא הייתי בטוחה שאצליח להגיע, כי זה היה בירושלים, ואני גרתי בפרדס־חנה ולא היה לי רכב. החלטתי לנסוע במיוחד לירושלים באיזה בוקר כדי לתת לה מתנה. באתי אליה לעבודה, היא עבדה אז בבית מלאכה לאריגת שטיחים, ופתאום נכנס לשם צייר שהיה מסתובב בירושלים וכולם קראו לו נפוליאון, משום שחבש כובע מקופל. היום אני יודעת שקראו לו שלום רייזר ושהוא היה פגוע נפש. היא הציעה לו לשתות והתייחסה אליו בכבוד. זה גרם לי לרצות להיות כמוה".
סלין: "זה שהיא באה במיוחד לתת לי מתנה לחתונה, זו הייתה מחווה שממש ריגשה אותי".
מה היא הביאה לך?
"מתקן למכתבים שהיה תלוי אצלנו כמה שנים טובות, עד שהתבּלה. את הברכה של אורית לחתונה לא זרקתי. כנראה שמשהו ברגש אמר לי: תשמרי".
והמשכתן להיות בקשר גם אחרי שסלין התחתנה.
אורית: "התכתבנו עד שנולד בנה הבכור, בשנת 1980. אני התגייסתי, היא עברה דירה, והקשר התמסמס".
ניסיתן לחדש אותו?
"כל השנים זכרתי אותה וחשבתי עליה, אבל לא ידעתי אם היא תזכור אותי ואם היא תרצה בכלל קשר".
סלין: "מדי פעם הייתי פותחת את האלבום ותוהה מה איתה, אבל לא עשיתי שום דבר בנושא".
אורית: "המון שנים שאלתי את עצמי אם אני צריכה לעשות מאמץ ולחפש אותה. המכתבים הארוכים והמרגשים שהיא שלחה לי נעלמו. אני חושבת שהם נזרקו באחד ממעברי הדירה. גם תמונה שהיא שלחה לי, שבה רואים אותה בשלג בירושלים, אבדה".
וככה עברו עשרות שנים.
"לפני חמש שנים החלטתי לחפש את הטלפון שלה. זכרתי את שם המשפחה שלה מהנישואים בזכות ההזמנה לחתונה. מצאתי אותה ב־144, אבל לא היה לי אומץ להתקשר, כי לא ידעתי אם היא תזכור אותי אחרי כל כך הרבה שנים. חיפשתי אותה בפייסבוק בעברית - ולא מצאתי".
5 צפייה בגלריה
המכתבים שכתבו זו לזו נעלמו ברבות השנים, אבל הברכה שאורית כתבה לסלין כשהתחתנה נשמרה
(צילומים: דנה קופל)
הייתי בהלם
"ביוני האחרון גלשתי בקבוצת הפייסבוק קלוז'ר. פתאום, בין התגובות לפוסט של אדם שחיפש מישהו ממוסררה, ראיתי את השם סלין טובול! הבנתי שהטעות שלי הייתה שלא חיפשתי את השם שלה באנגלית. נכנסתי לפרופיל שלה וראיתי בתמונות שזו באמת היא, עם אותו חיוך מקסים. טיפה חששתי לפני שפניתי אליה במסנג'ר, אבל החלטתי שאני צולחת את זה. כתבתי: 'שלום, שמי אורית, כשהייתי נערה שלחנו חבילות לחיילים, החבילה שלי הגיעה אלייך בטעות והתכתבנו כמה שנים...'.
סלין: "שבועיים לפני שהיא כתבה לי, דפדפתי באלבומים. פתאום הסתכלתי על התמונה הקטנה שהיא שלחה לי ושאלתי את עצמי: מעניין מה קורה איתה. כשהיא מצאה אותי וכתבה לי הודעה, הייתי בהלם".
אורית: "היא ענתה מיד, 'בטח שאני זוכרת!'. התרגשתי בטירוף, גם מזה שהיא זכרה אותי וגם מזה שהיא רצתה שנהיה בקשר. זה היה כמו למצוא אחות אבודה. עברנו לווטסאפ, ואחרי כמה שבועות צלצלתי אליה ודיברנו ארוכות. כשהבנו כמה שנים עברו מאז שהכרנו, היינו בשוק. בשיחה גילינו ששתינו הגענו עם השנים לעבודה בתחום החברתי - ושתינו עוסקות ביצירה. אחרי שקיבלתי ממנה את רשותה, סיפרתי את הסיפור שלנו בפוסט בקבוצת קלוז'ר, והוספתי שבלי להתכוון, קבוצת קלוז'ר עשתה לנו קלוז'ר".
בעצם נפגשתן לרגל הריאיון הזה אחרי נתק של 44 שנים.
סלין: "לקראת הפגישה ממש התרגשתי. למרות שהסתכלתי על התמונות שלה בפייסבוק, התמונה של הנערה בת ה־17 הייתה חרוטה היטב בזיכרון שלי".
אורית: "לקח זמן עד שהפגישה התחילה לזרום, אבל תוך כמה דקות נפלו המחסומים. ניסינו לשחזר מה אנחנו זוכרות מפעם. הבנתי שהיא שמרה את התמונות שלי, אז ברור לי שהייתי בתודעה שלה. סיפרתי לה כמה השפיעה עליי ההתייחסות שלה לצייר ההוא, החמלה שלה, שאולי בהשפעתה אני עובדת היום במקלט לנשים נפגעות אלימות. בעקבות הפגישה עלו לי זיכרונות ממלחמת יום כיפור, שבגללה הכרנו".
סלין: "גם אני נזכרתי במלחמה וברגע שישבתי במשרד בבסיס ופתחתי את החבילה ממנה. זה לא ייאמן איך לפעמים מעגלים נסגרים בחיים".
אורית: "אני מאושרת שחידשתי את הקשר עם סלין. אני ממליצה לכל מי שקוראת את הכתבה ליצור קשר עם חברים מהעבר, לפני שיהיה מאוחר מדי".
