כשפרצה הקורונה הייתה גלית מלכין, הבעלים של רשת "גליתה" לבגדי ערב, בעיצומם של צילומים לקולקציה החדשה. ידיה היו מלאות בעבודה. שום דבר לא הכין אותה למה שעומד להתרחש: סגרים ארוכים, ביטול חתונות ואירועים וסגירת החנויות בקניונים. עסקים קרסו והעסק של מלכין היה אחד מהם.
"בתקופת הקורונה התמודדנו עם האמת בפרצוף", היא אומרת לנו בריאיון זום מלוס־אנג'לס, שבה היא נמצאת בימים אלה לצורכי עבודה. "עד אז, גם אם הייתה לנו שנה פחות טובה, יכולנו להתגבר על הכל. התמודדנו טוב עם השוטף, אבל לא היו לנו מיליונים בצד. כשהכל נעצר, זה נעצר בבום. כשהקורונה הגיעה לארץ, הרשת שלנו כבר סיימה עבודה על קולקציה שהייתה אמורה להימכר במרץ־אפריל־מאי־יוני ולאורך הקיץ. ניסיתי בכל הכוח, אבל קרה משהו שהיה גדול ממני ולא יכולתי להתמודד איתו".
עולם האופנה כולו עבר טלטלה עצומה.
"נכון, אבל בשבילי הקורונה התחילה כבר בדצמבר 2019 כשלא יכולתי לנסוע לסין לקנות בדים וסחורה. התחלתי לחפש מקומות אחרים לרכוש מהם, ולא האמנתי לרגע שהקורונה תגיע לארץ. כשהודיעו במרץ 2020 שסוגרים את כל החנויות, פשוט התמוטטתי. לא ידעתי איך אני מתמודדת עם הפסד של מיליונים. כשאת מצליחה את לא חושבת על הרגע שיום אחד יקרה משהו והכל יתרסק לך בבום. פה התחלתי להתרסק נפשית".
עפולה אקספרס
זה באמת היה סיפור הצלחה מסחרר בקנה מידה ישראלי, שעשה דרך הפוכה מהמקובל - מהפריפריה למרכז. אימפריית האופנה של מלכין התחילה בחנות הדגל בעפולה. בהמשך נפתח סניף הרשת הראשון באשקלון, ורק אחר כך כבר כבשה את תל־אביב. עדן בן־זקן, שירי מימון ועדי ביטי נמנו עם לקוחותיה, והפרזנטוריות של הרשת היו האיט גירלז המדויקות: מור סילבר, עמית פרקש, דנה פרידר, קורל סימנוביץ׳ ורוסלנה רודינה.
בשיא העשייה עזבה מלכין את ביתה רחב הידיים בתל־עדשים ועברה לדירה שכורה במגדלי צמרת בתל־אביב, כדי להיות קרובה ללב הפועם של התעשייה וכדי שתוכל לצלם קולקציות חדשות מדי חודש. "היינו החברה הראשונה בארץ שעשתה צילומים בתכיפות כזו", אומרת מלכין. "זיהיתי את הפוטנציאל של הרשתות בשלב מוקדם. עבדתי עם הצלם שי פרנקו והעלינו כל חודש דגמים שייצרתי. בגלל שאנחנו מדינה קטנה האמנתי ברוחב ולא בעומק - הרבה דגמים בכמויות לא גדולות".
"כשהודיעו במרץ 2020 שסוגרים את כל החנויות, התמוטטתי. לא ידעתי איך אני מתמודדת עם הפסד של מיליונים. כשאת מצליחה, את לא חושבת על הרגע שיום אחד יקרה משהו והכל יתרסק לך בבום"
מלכין (48) נולדה וגדלה בכרמיאל למשפחה קשת יום. בגיל 12 כבר עבדה בחנות בגדים בעיר כדי לעזור בפרנסת המשפחה. "במקביל ללימודים התחלתי לעבוד בחנות הבגדים של דליה ובני לוי ז״ל. הייתי באה אחרי בית הספר, ובסיום יום העבודה ישבתי על שיעורי הבית, לפעמים עד שתיים בלילה. בגיל 15 הפכתי לקניינית שלהם. פעם בשבוע נסעתי לתל־אביב כדי לבחור סחורה לחנות. הם היו כמו ההורים שלי, גידלו אותי ולימדו אותי את עולם האופנה. עד היום דליה שותפה בסניפים של 'גליתה' בכרמיאל ובטבריה".
בתיכון למדה אדריכלות ועיצוב אופנה בויצ"ו חיפה, אבל לא השלימה את תעודת הבגרות. ביום הולדתה ה־18 יצאה לדייט ראשון עם דני מלכין, אז שחקן כדורגל במכבי חיפה, וכעבור שנה השניים עמדו מתחת לחופה. בגיל 20 ילדה את בנה הבכור ערן (28) ויש לה ממנו שלושה נכדים. עדן (24), בתה הצעירה, נמצאת עכשיו בהיריון ראשון.
"כשפגשתי את דני היה לנו חלום לפתוח עסק", היא משחזרת, "פתחנו את החנות ׳קליפס׳ בטבריה שעבדה מאוד יפה, אבל אחרי שנתיים, כשערן נולד, רציתי להיות איתו בבית. סגרנו את החנות כי הבנתי שלא אצליח לנהל את זה כמו שאני רוצה. אני מאוד טוטאלית בעבודה, עובדת בשעות לא שעות, אני כל כולי בזה. הרגשתי שאני לא פה ולא שם, לא בבית עם הילד ולא באמת בעבודה, ומכרתי את החנות. זה היה הניסיון הראשון שלי כעצמאית בענף האופנה".
ומה למדת מהניסיון הראשון?
"שצריך להיות שונה. תמיד רציתי להביא דברים מיוחדים מחו"ל, עד אז הבאתי בגדים מתל־אביב לחנות בטבריה וגם לחנות שעבדתי בה כשכירה בנעוריי. לפעמים הייתי יותר מדי שונה, הקדמתי את זמני. הבאתי פריטים שרק אחרי שנה התחילו לראות אותם פה בארץ. אהבתי לחשוב אחרת ולצאת מהקופסה, לא להביא לחנות את מה שכולם מביאים".
לך, שעבדה מגיל 12, בטח לא היה קל לשבת בבית ולגדל ילד.
"מאוד לא קל. מכרנו את החנות בטבריה, עברנו ליקנעם, וכבר אחרי שלושה חודשים רק רציתי לצאת מהבית. הלכתי לעבוד כמוכרת בחנות בגדים בקניון לב המפרץ ובהמשך בקניון בעפולה. כל מה שהרווחתי הלך למטפלת, רק מפני שהייתי חייבת לעבוד. רימונה אורן, אשתו של הבעלים של קניון עפולה, הייתה לקוחה בחנות שבה עבדתי, הייתי מלבישה אותה. בשלב מסוים בעלי, ששיחק בהפועל בית־שאן, הציע שנפתח חנות עצמאית בקניון. אבל היינו שני ילדים ולא הצלחנו לקבוע פגישה עם מנכ״ל הקניון. בזכות רימונה התייחסו אלינו קצת יותר ברצינות".
לפני 24 שנים פתחה מלכין בקניון עפולה את "קו האופנה", חנות בגדים גדולה שהציעה בגדים מיובאים. נשות הצפון נהרו ובהמשך גם בעלי חנויות בגדים מרחבי הארץ. החנות הזו בעפולה, שהייתה ההצלחה העסקית הגדולה הראשונה של בני הזוג מלכין, עובדת עד היום ומעולם לא הפכה לחלק מרשת "גליתה".
"מעולם לא הרגשתי שהייתי צריכה לסיים תיכון ולקבל את החותמת של תעודת הבגרות. חברות ילדות היו פוגשות אותי ומספרות שתמיד ידעו שאצליח כי הייתי עקשנית ונחושה, ושהן קונות את הבגדים שלי בגאווה"
"הבאתי לחנות בגדים מיוחדים מפריז, איטליה, ארצות־הברית. אנשים הגיעו מתל־אביב ומקיסריה לקנות אצלנו. כל מי שנכנס שאל מאיפה הבגדים האלה, היו תגובות נלהבות. בקומה העליונה היה לנו מחסן של החנות, וסיטונאים הגיעו מכל הארץ", היא מספרת. "הבאתי, למשל, מכנסי דגמ"ח בפעם הראשונה לכאן, ואף אחד לא הבין מה זה. בשבועיים הראשונים הלקוחות פחדו למדוד אותם. אחרי שהצלחתי לשכנע אותם שזה ה־דבר, מכרתי יותר מ־50 אלף יחידות. בעקבות ההצלחה הגיע חבר שהציע להעתיק את העסק הסיטונאי לתל־אביב ולהיכנס איתנו לשותפות".
זו הייתה התחנה הבאה בקריירה. "בשלב הזה התחלתי גם לייצר בגדים, הרי למדתי בבית הספר עיצוב והיה לי הידע. כשיש לך את זה, יש לך את זה. ידעתי לבחור פריטים נכונים. לא סתם אנשים עמדו משעה שלוש לפנות בוקר ליד הדלת כדי לקבל מאיתנו סחורה. מעולם לא הרגשתי שהייתי צריכה לסיים תיכון ולקבל את החותמת של תעודת הבגרות. חברות ילדות היו פוגשות אותי ומספרות שתמיד ידעו שאצליח כי הייתי עקשנית ונחושה, ושהן קונות את הבגדים שלי בגאווה".
בלי גב כלכלי
החלום להקים רשת בגדים שנושאת את שמה התגשם בשנת 2012 עם פתיחת הסניף הראשון באשקלון. תוך ארבע שנים נפתחו 26 סניפים. בשנת 2019 היו בבעלות הרשת 29 סניפים, חלקם בזכיינות. מלכין רצתה לחדש ללקוחותיה כל הזמן. שלוש פעמים בשבוע שלחה להם סחורה חדשה - בגדי ערב, שמלות וגם ביגוד יומיומי. בשנת 2017 הוקם אתר אונליין שאיפשר ללקוחות גם למדוד את הפריטים בהדמיה אלקטרונית, מהלך חדשני שהיה מקובל בעיקר באתרים בחו"ל ושבו הושקעו משאבים רבים, כדי ללכוד את הלקוחות הצעירות.
רגע לפני הקורונה הכריזה מלכין על מהלך חדש - עיצוב דגמים עד מידה 46 לנשים שלא מצאו פריטי ערב ברשתות האופנה. בני המשפחה עבדו לצידה: דני בעלה ניהל את הכספים ועבד מול הבנקים ("הוא איפשר לי את חופש היצירה"); בנה ערן היה אחראי על תחום הדיגיטל, ואחיה היה מופקד על השיווק. גם היום כולם לצידה, מסייעים בקניינות לרשת שעברה לבעלות אחרת והותירה אותה כשכירה במפעל חייה.
"לא היינו צריכים לפתוח חנויות בבעלותנו אלא להשאיר את המותג רק בידי זכיינים שיושבים בחנות ואחראים לכל. אבל כחלק מהסחרור וההצלחה פתחנו גם חנויות בעצמנו"
"אף פעם לא התעסקתי בצד הפיננסי של העסק. ידעתי מספרים בגדול, אבל לא נכנסתי לפרטים הקטנים. הכסף הוא לא מה שהניע אותי. בשבילי הסיפוק היה העשייה, לנסוע לחופשה בקפריסין ולראות בחורה במלון לובשת את הבגדים שאני עיצבתי יום אחרי יום בארוחת הבוקר, או להסתובב ברחוב ולראות בנות מסתובבות עם שקית של המותג שלי".
איפה טעיתם?
"לא היינו צריכים לפתוח חנויות בבעלותנו אלא להשאיר את המותג רק בידי זכיינים. כשאת מביאה זכיינים, הם יושבים בחנות, אחראים לכל, ואת לא מתעסקת עם עובדים. אבל כחלק מהסחרור וההצלחה פתחנו גם חנויות בעצמנו, ובגלל חוסר ניסיון לא קיבלנו את אותם תנאים טובים מהקניונים שקיבלו חברות פחות מצליחות מאיתנו. את הצמיחה עשינו מההון השוטף של החברה, ולא הבנתי שהרשת גדלה בקצב לא נורמלי. בסך הכל בניתי חברה בעשר אצבעות, לא היה לי גב כלכלי ולא היה מישהו שעומד מאחוריי. לא הבנו שכאשר יפרוץ משבר ניכנס לסחרור", היא עוצרת את השיחה ופורצת בבכי. "הייתי אישה שרגילה לקום מוקדם בבוקר ולעבוד 17 שעות ביום. פתאום ישבתי בבית, בלי לעשות כלום, רק התמודדתי עם הבעיות הכספיות. כל זה היה חדש לי. הגלגל נעצר. את יודעת, הייתי נוסעת למחסנים של העסק ופותחת אותם גם כשהיה אסור, ופשוט מסתכלת על כל הבגדים. לא ידעתי מה לעשות עם כל הסחורה".
אתר האונליין עבד?
"האתר שלנו הצליח ברמות מטורפות בתקופת הקורונה, וזה מה שגרם לנו לא לסגור ממש בהתחלה. אם יש משהו שאני מתכוונת לפתח היום, עבור המשקיע שרכש את החברה, זה את האתר, שגדל ב־400% בתקופה הזו".
מתי הבנת שאתם בדרך להתרסקות?
"בהתחלה שילמתי את כל התשלומים, גם את השכירויות לקניונים למרות שהחנויות היו סגורות, אבל הגיע שלב שבו לא יכולתי לשלם. תשמעי, ראיתי בטלוויזיה את הראל ויזל נלחם. כל הכבוד לו. אותו לא יתבעו כי המותגים שלו מחזיקים חצי מהקניונים בארץ. אנחנו חברה קטנה. אם לא נשלם, מחר יוציאו אותנו מהקניון".
"הייתי רגילה לעבוד 17 שעות ביום, פתאום ישבתי בבית בלי לעשות כלום. הייתי נוסעת למחסנים של העסק גם כשהיה אסור, ופשוט מסתכלת על הבגדים"
מה היית צריכה לעשות בדיעבד?
"לסגור את כל החנויות ברגע שהכל התחיל, טעיתי שלא עשיתי את זה. ניסיתי להילחם עד הדקה ה־90. לפעמים צריך לדעת גם להרים ידיים. אני אף פעם לא מרימה ידיים, לצערי ולשמחתי".
ואם לא די בצער הגדול על התמוטטות החברה, בספטמבר לפני שנה בדיוק נפטר אביה ציון מסרטן אלים בקנה הנשימה. "תוך שבוע, מרגע שגילו את המחלה, הוא כבר היה מונשם ומורדם, התעורר לכמה ימים, התאשפז בבית חולים רמב"ם בחיפה לקבלת כימו, ונפטר תוך שבועיים. הייתי מאוד קשורה אליו, ומותו היה המשך ההתרסקות. כבר לא נותרו לי כוחות. היה קשה מדי להתמודד עם הכל יחד. אבל הייתי חייבת להרים את עצמי בשביל המשפחה שלי, הילדים המדהימים שלי, בעלי, החתן שלי, אחי. כולם חוו את המשבר, כי זה עסק משפחתי וכולם עבדו בו".
ב־16 במרץ 2022, אחרי שנתיים של צבירת חובות בסך 27 מיליון שקל, מינה בית המשפט המחוזי בנצרת את עו״ד אלונה בומגרטן כנאמנה של הרשת. משקיע חדש (שמעדיף לשמור על עילום שם) רכש את המותג, שמעסיק כיום 80 עובדים וגם את האתר. צו פתיחת הליכים איפשר לחברה תהליך הבראה לאחר שהרשת הגיעה להסכמות עם הנושים העיקריים, בנק הפועלים ובנק מזרחי טפחות.
"בימים אלה אני מנסה לאסוף את השברים", אומרת מלכין. "אני מחויבת למשקיע שלנו. אני עובדת כקניינית ועושה כל מה שאני יכולה להצלחת העסק".
"אנשים אוהבים להיות ליד אנשים מצליחים, ואת מגלה מי החברים האמיתיים שלך. המון אנשים שהתפרנסו ועשו מיליונים מהעסק הזה, הפנו לנו עורף בשלב מוקדם. זה חלק מהחיים"
ואיך זה עובד?
"אני, שהייתי טסה תשע פעמים בשנה לסין להביא סחורה, לא יכולה לנסוע לסין כי מי שנוחת שם מחויב ל־21 ימי בידוד. נפשית אני לא יכולה לעבור את זה - להתמודד עם בידוד לא יעשה לי טוב. אני מקשיבה לגוף שלי אחרי שנתיים קשות. אז אני כרגע בלוס־אנג'לס עם בעלי, נמצאת על הקו ישראל־טורקיה־ארצות־הברית, קונה ומייצרת בכל מיני מקומות בעולם, מלבד סין. העסק במצב חירום וצריך לבנות אותו מחדש. אני אעשה הכל כדי שהמותג יתרומם. בשלב מאוחר יותר אולי אחזור גם לעצב בעצמי. אני מאמינה שיש מי שמתווה לך את הדרך, גם אם יש בה מכשולים".
עם מי נשארת בקשר?
"להצלחה יש צדדים טובים וצדדים רעים. מי שמחזקות אותי הן הלקוחות שלי ששולחות לי עשרות הודעות לטלפון הפרטי וגם דרך חשבון האינסטגרם והפייסבוק. נשים אומרות לי, 'תחזרי, את חסרה לנו'. אני לא יכולה לתאר לך כמה הודעות.
"הצד הפחות יפה הוא שאת מגלה איך אנשים בתעשייה שהיו קרובים אלייך, התרחקו. אנשים שהייתי איתם בקשר יומיומי, לא רק המפורסמות. כשאת פחות זוהרת, זה פחות מעניין. זה טבעי. אני מקבלת את הכל באהבה. אנשים אוהבים להיות ליד אנשים מצליחים, ואת מגלה מי החברים האמיתיים שלך. ברור שהמון אנשים שהתפרנסו ועשו מיליונים מהעסק הזה, הפנו לנו עורף בשלב מוקדם. זה חלק מהחיים. אבל יש לי לא מעט חברים אמיתיים עד היום. מי שחיפשו את הנוצץ - אלה כבר לא כאן".
