הורים לשלושה - בת בכורה נשואה, בן חייל שמסיים שירות סדיר ובת אמצעית, בת 25, שהשלימה תואר אקדמי בתל־אביב וחוזה השכירות שלה בעיר פג. מאז היא שוב מתגוררת בבית הוריה, תוך שהיא מתלבטת בנוגע לעתידה המקצועי. ״בתחילה שמחנו שהיא חוזרת הביתה״, סיפרה האם, ״אבל מהר מאוד הכל התהפך. זה ממש לא עושה טוב כל המתח והמריבות האלה, לא לנו ולא לה״.
מצוקת הדיור, מגמות חברתיות וגם השלכות הקורונה מתדלקות תופעה שאינה ייחודית דווקא לישראל: בנים ובנות בוגרים מתמהמהים בעזיבת הקן המשפחתי או חוזרים בשלב מסוים לחדר הנעורים. פעם הייתה נורמה כלשהי אצלנו, שלפיה הבן או הבת מתגייסים לצה״ל ודי מהר אחרי השחרור עוזבים את הבית. כיום, אחרי הגסטהאוס בקולומביה והדירה השכורה בפלורנטין, הבית הוא שוב אופציה.
לפעמים האיחוד המחודש מקרין לטובה על כולם, ודאי שבתקופה הראשונה, אבל בהרבה מקרים הבעיות לא מאחרות לצוץ. למשל, חריקות בזוגיות של ההורים. ההתנהלות המינית שלהם משתבשת, כי לך תעשה סקס כשבחדר הסמוך הבן או הבת מארחים חברים. והסקס של הילדים? גם הוא תקוע, כי בחדר הסמוך אבא ואמא עוד לא נרדמו.
ככל שאנחנו מתבגרים, קשה להסתגל לשינויים דרמטיים. וכשכללים ישנים מופרים, הנסיגה באיכות החיים מובטחת. גם המתארחים עלולים לגלות במהרה שהבית המגונן של פעם כבר אינו אותו הבית
גם האינטימיות שלה הורגלו שני הצדדים נסדקת, אם לא מתפוגגת. חלל הבית כבר אינו מרחב פרטי, יש מישהו שבוחן כל הזמן, שבולש, שלפעמים לא חוסך ביקורת. פתאום דלת נטרקת (״הוא חזר מהבילוי עם מישהי?״), המקרר שוב נפתח בלילה (״אמא שוב טורפת בסתר?״), חזייה מיותמת מגובבת על הספה בסלון (״חוצפה, ומה אם השכנה תיכנס עוד רגע?״), השירותים שוב תפוסים (״תכף הוא ישלח אותי להשתין בחצר״) ועוד.
בשלב מסוים בחיים, שגרה ברוכה ונוחות מרבית הן תנאי לבריאותנו הפיזית והנפשית. ככל שאנחנו מתבגרים, קשה להסתגל לשינויים דרמטיים. וכשכללים ישנים מופרים, הנסיגה באיכות החיים מובטחת. גם המתארחים עלולים לגלות במהרה שהבית המגונן של פעם כבר אינו אותו הבית.
טיפלתי באם ובת חוזרת, שלא מפסיקות לריב. לטענת האם, הבת מעירה לה על המראה שלה, על התזונה שלה ועל הימנעותה מפעילות גופנית, והביקורת הנוקבת מעצבנת אותה. הבת, מנגד, מתלוננת שאמא שלה בולשת אחריה ומתחקרת מי החברות והחברים שלה. ״כשאני חוזרת מבילוי לילה״, סיפרה, ״היא מחכה לי עם מבט של כלב עזוב״.
הגעתם להבנות? זה לא מספיק, עכשיו יש להקים מחיצות - הפרדה בזמן ובמקום שתאפשר למארחים ולמתארחים כאחד להתנהל בחופשיות ובעצמאות מרביות
כדי להימנע מעודף חיכוכים צריך להתחיל בתיאום ציפיות. יוצרים אווירה נאותה, פותחים את הלב והראש ומתיישבים לשיחה מפרה. מסכימים שיש לכבד כל פרט בהרכב הישן־חדש, כי זה כבר לא הילד שנזפתם בו על אי־הכנת שיעורים וגם לא ההורים שהתבכיינתם להם כשלא קנו לכם את מבוקשכם. סוגיות כספיות? אם אפשר לסייע לשבים מה טוב, אבל אם הם הופכים לנטל כלכלי - חותרים לפתרונות. מילוי מטלות ביתיות? כל אחד ואחת כמיטב יכולתם.
הגעתם להבנות? זה לא מספיק, עכשיו יש להקים מחיצות - הפרדה בזמן ובמקום שתאפשר למארחים ולמתארחים כאחד להתנהל בחופשיות ובעצמאות מרביות. חשובה מכך היא מחיצה מנטלית - לא מתערבים בחיים של הילדים, והם לא מתערבים בחיי ההורים.
ואם זה לא עובד בסופו של דבר והחיים המשותפים עולים על שרטון? מה שמתבקש הוא להכין את הקרקע לפרידה. לא נעים, אבל הרבה יותר הגיוני מאשר מלחמת אזרחים בתוך המשפחה.
- ד"ר יצחק (צחי) בן־ציון, מנהל המרפאה לבריאות מינית בבית החולים "סורוקה" ופסיכיאטר מחוז הדרום, שירותי בריאות כללית
