לפני שנתיים, מיכל אבישר (52), המייסדת והבעלים של חברת הפופים והלבשת הבית "מילגה", נפצעה באורח קשה למדי, כשקנקן זכוכית חם התנפץ לה בידיים. מרוב בהלה - וכדי להרחיק מעליה את התה הרותח - היא הצמידה את שבר הזכוכית של הקנקן לירך, קרעה את הווריד ואיבדה דם רב בטרם הובהלה לבית החולים. הרבה אנשים היו שואלים את עצמם ברגע הקשה הזה, 'כולה רציתי לשתות תה, למה זה מגיע לי?', אבל אבישר נמצאת בזון אחר, שבו כל תקלה היא הזדמנות. ולא רק הזדמנות, אלא "המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים שלי".
ואכן, לפני כחודש, שנתיים אחרי התאונה, היא לקחה את ההזדמנות שנקרתה בדרכה בשתי ידיים והחליטה, יחד עם בעלה יוגב (55), למכור את מפעל חייהם, שאותו הקימו לפני 30 שנה, לחברת הרהיטים "שמרת הזורע". בני הזוג ימשיכו ללוות את החברה כיועצים חיצוניים לפחות בשנה הקרובה.
"בסוף אתה צומח דווקא מהמקומות הכי נמוכים", היא אומרת. "בהתחלה היה לי קשה מאוד כי הייתי צריכה לעבור כל מיני פרוצדורות רפואיות, הקשבתי לגוף שלי כי אני בן אדם מאוד רוחני, והבנתי את הסימנים שקיבלתי".
אילו סימנים?
"הסימן הראשון היה לעצור שנייה ולהסתכל פנימה, להיות עם עצמי גם בכאב, כי אני אדם שמח מאוד מטבעו, ויש לי על מה - ארבעה ילדים ועסק מצליח. תמיד הייתה לי נטייה לברוח לשמחה, גם אחרי שנים קשות מאוד שעברתי, שבהן איבדתי את אבא שלי שהיה חולה והיינו בתוך הכאוס של הקורונה. לא נתתי לעצמי ליפול, אבל התאונה הייתה מין קש ששבר את גב הגמל. ההבנה הכי גדולה מכל המשבר הזה הייתה שהחיים קורים עכשיו ושיש לי עוד דברים להציע לעולם. יוגי ואני אמרנו לעצמנו, 'עשינו את זה 30 שנה, הגיע הזמן להמשיך הלאה, לבדוק עוד הזדמנויות, חיפשנו לעשות איזשהו שינוי".
"מילגה" הייתה החברה הראשונה בארץ שייצרה פופים, כריות הנקה, ערסלים ומצעים ועדיין שולטת בשוק. היא מגלגלת קרוב ל־20 מיליון שקל בשנה, ונמכרה על פי הערכות בכמה עשרות מיליוני שקלים. את הסכום המדויק אבישר מנועה מלהסגיר, בהתאם להסכם עם הרוכשים, קבוצת "ויסמן הולדינג", הבעלים של רשת הרהיטים המצליחה "שמרת הזורע".
"עם חברת 'שמרת הזורע' יש לנו קשר עתיק יומין של הערכה דו־צדדית בינינו", היא אומרת. "לפני 15 שנה הם לקחו מאיתנו חנות בשכירות משנה בתוך מתחם 'מילגה' בגן־שמואל ושמרנו איתם על קשר כל השנים. לפני כמה חודשים הצענו להם לרכוש את החברה וזה התאים להם".
"בגיל 14 עזבתי את הבית"
היא נולדה בקריית־חיים, אמצעית מבין חמש בנות וכיום היא אם לארבעה: סילן (24), ערן (20), מעין (18) וכרמל (15). אביה היה רב מלחים על אוניית סוחר, ואמה גידלה אותה ואת אחיותיה כמעט לבד. בגיל 14 היא הודיעה להוריה שהיא עוזבת את הבית ועוברת לגור בקיבוץ גניגר. "אמא גידלה אותנו עם המון אהבה, אבל הלימודים לא היו בראש מעייניה. אף אחת מאיתנו לא הצליחה לפרוח בבית הספר. נקודת המפנה שלי התרחשה בזכות היועצת בקריית־חיים, שראתה שאני ילדה טובה אבל תלמידה גרועה והציעה לי לעבור לקיבוץ. אומרים שכל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו, היא הייתה המבוגר הזה בשבילי", אומרת אבישר. "ההורים לא ממש הסכימו, אבל הייתי נחושה מאוד. בסוף התברר שצדקתי, ממקום נמוך מאוד הגעתי למקום גבוה מאוד. תוך שנתיים כבר הייתי מצטיינת שכבה. אני מאמינה מאוד בקרקע פורייה כבסיס להתפתחות, ואת זה היה לי בקיבוץ".
בצבא שירתה בצוות הווי פיקוד מרכז, ואחרי השירות הצבאי הצטרפה לקבוצת התיאטרון "מטטרון", שם הכירה את יוגב, שעיצב את התפאורה לקבוצה. בזמנו החופשי הוא יצר כובעים צבעוניים משאריות בדים שקושש ממתפרות, ומכר אותם במדרחוב ברעננה.
"הסתכלתי על הכובעים המהממים שלו. הוא מכר כל אחד ב־50 שקל, ואמרתי לו שהוא לא מעריך את עצמו מספיק. ראיתי מולי אדם מאוד מוכשר עם אפס כישרון במכירות"
"באותה תקופה עברתי לתל־אביב ועסקתי בשיווק ובנדל"ן, עשיתי כסף, ואז יוגי הציע לי לעזור לו למכור כובעים ברעננה", היא מספרת. "זה היה בעצם הדייט הראשון שלנו. הסתכלתי על הכובעים המהממים שלו, הוא מכר כל אחד ב־50 שקל, ואמרתי לו שהוא לא מעריך את עצמו מספיק, שהוא צריך למכור אותם בהרבה יותר, כי מה שהוא עושה זאת אמנות. הוא אמר: 'העבודה לא עולה לי וגם הבדים לא עולים לי'. ראיתי מולי אדם מוכשר מאוד עם אפס כישרון במכירות, ושאלתי אם הוא מרשה לי למכור כל כובע ב־150 שקל. הוא היה בטוח שאף אחד לא יקנה, אבל אמר, 'תעשי מה שאת רוצה'. אחרי שעתיים הוא חזר ובינתיים העפתי לו כמעט את כל הבסטה. הוא התלהב ואמר שיש לו מלא בדים, שאבוא לראות מה אפשר לעשות איתם. באתי וראיתי חתיכות בד גדולות מאוד שהיה חבל לגזור, אז אמרתי לו, 'בוא נעשה כריות, נמכור אותן בגינה בשינקין ונעשה כסף'. ככה התחלנו, תפרנו כריות משוגעות ויפות בכל מיני צבעים, משהו בחיבור בינינו הפריח גם את האמנות שבי וגם את אשת המכירות שבי".
במשך שנה עסקו השניים בייצור כריות ושיווקן, ואז נסעו למזרח לשנה, ובסופה חזרו ארצה עם תוכנית עבודה למה שהפך ל"מילגה".
"מילגה צמחה מתוך גל הניו־אייג' ששטף את הארץ באותה תקופה", היא מספרת. "זה היה בתחילת שנות ה־90, סביבנו היו המון אמנים יוצרים מוכשרים מאוד שהיו חלק מהגל הזה, אם זה להקת שבע ומוש בן ארי, שוטי הנבואה ואברהם טל, להקת גאיה ומיומנה של אילון נופר, שעד היום הם חברים טובים מאוד שלנו. הגענו עם הדבר שלנו בדיוק בזמן הנכון, המצאנו יש מאין וגילינו שיש לזה ביקוש גדול מאוד".
"ציירתי את הלוגו על ההימלאיה"
בהודית פירוש המילה "מילגה" הוא "הכול אפשרי", מסר שאותו למדו השניים במסע שלהם במזרח. "השם עלה כשישבנו על ההימלאיה, אני זוכרת שישבתי שם על ראש ההר, לקחתי דף וציירתי את הסקיצה ללוגו של 'מילגה', זה שקיים עד היום", היא מספרת. "כתבנו את החזון של מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים, ובמשך השנה שהיינו שם דייקנו ודייקנו אותו. כשחזרנו לארץ כבר הייתה לנו תוכנית עבודה, זה היה כמו קסם כי החברה התקדמה צעד אחרי צעד בהתאם לחזון שלנו. אני חושבת שעסק מוצלח מתחיל קודם כול מחלום ואמונה".
"במהלך השנה שהיינו במזרח כתבנו את החזון שלנו. כשחזרנו לארץ כבר הייתה לנו תוכנית עבודה, והחברה התקדמה צעד אחרי צעד בהתאם לחזון. עסק מוצלח מתחיל קודם כול מחלום"
החלום קרם עור וגידים בדירה קטנטנה בנתניה, שחברים נתנו להם לגור בה בחינם כשחזרו תפרנים מהמזרח. "לא היה לנו כסף לאוכל, עיצבנו ותפרנו כריות ופופים בכל מיני צורות וצבעים כדי שנוכל להתפרנס, אבל לא מכרנו מספיק. באיזשהו שלב החלטתי להתחיל למלצר במסעדה ליד הבית. אני זוכרת שביום הראשון רכבתי על אופניים למסעדה, ותוך כדי שאני מפדלת אני חושבת לעצמי, 'מה אני עושה? אם אני נכנסת למסעדה עכשיו, יש מצב שאני מוותרת על חלום'. באותו רגע עשיתי אחורה פנה וחזרתי הביתה. באותה תקופה עשינו ערסלים, עבדנו עליהם קשה מאוד ולא השתלם למכור אותם בפחות מ־1,500 שקל, אבל אף אחד לא קנה.
"הייתה לי חברה הולנדית מהממת, לקחתי את הערסלים והסתובבתי איתה בכל המושבים באזור נתניה, עברנו ממש מדלת לדלת. היינו שתי נשים יפות, השתמשנו בתבונה בנשיות שלנו כי אני מאמינה שבסוף בן אדם צריך להשתמש בכל הכלים שאיתם הוא הגיע לעולם. אף פעם לא התביישתי לנצל את הנתונים שהיו לי ואף פעם לא הרגשתי מנוצלת, גם לא כשהתקבלתי ללהקה צבאית, למרות שידעתי שהתקבלתי גם בזכות המראה שלי. זאת הייתה הצלחה מסחררת, תוך כמה ימים העפנו את כל הערסלים".
הלהיט: כרית ברבאבא
החברה התקדמה עקב בצד אגודל, השמועה על "מילגה" עברה מפה לאוזן, כשבני הזוג מכרו את מרכולתם בדוכנים שפתחו בגינה בשינקין, בקניונים ובשווקים. כשהביקוש גדל הם עברו לבית בפרדס־חנה, אחר כך לבית גדול יותר בכרכור, בהמשך שכרו מקום בקיבוץ משמרות, ואז הגיעו לאזור התעשייה בגן־שמואל, שם הקימו מפעל שמשתרע על פני 1,500 מטר.
למרות שרוב המוצרים שייצרו היו חדשניים וייחודיים, הם בחרו לא לרשום עליהם פטנט. "הלכנו לרשם הפטנטים והוא אמר לנו לעזוב את זה, כי כל החיים נתעסק בלרדוף אחרי אנשים בתביעות", היא מספרת. "החלטנו לקבל את עצתו ולהמשיך בכל הכוח. כל השנים היו הרבה מתחרים שהעתיקו אותנו ונפלו, כי בשביל לעשות עסק של פופים צריך קצת יותר מחתיכת לייקרה וקלקר".
"הלכנו לרשם הפטנטים והוא אמר לנו לעזוב את זה. החלטנו לקבל את עצתו. היו הרבה מתחרים שהעתיקו אותנו ונפלו, כי בשביל לעשות עסק של פופים צריך קצת יותר מחתיכת לייקרה וקלקר"
מה צריך?
"חדשנות. מקוריות. דיוק לטעם הישראלי. 'מילגה' פרחה דווקא בתקופות קשות של האטה ומיתון, כי כשאין כסף להחליף את הספה, מוסיפים קצת פופים צבעוניים ומשדרגים את כל הסלון. ואם בסלון יש פוף והילד בא ומשתרע עליו, אתה מרוויח את הילד שלך לעוד כמה דקות במקום שיסתגר בחדר, בסוף זה מאחד משפחות".
הפריצה הגדולה באמת של מילגה הגיעה כשבני הזוג המציאו את ה"יוגיפוף" - פופ ענק מבד נמתח, שעד היום הוא הלהיט הגדול ביותר של החברה ומוצר הדגל שלה. "קראנו לפוף הזה על שמו של יוגי, כי זה גמיש וזה מתאים לו", היא מספרת. "הוא נולד ממש במקרה. התגלגלה לידינו חתיכת לייקרה, ויוגי אמר, 'למה שלא ננסה את זה?'. הוא עשה כרית ברבאבא ענקית כזאת, התיישבנו עליה ואמרנו 'וואו', הבד נמתח והכרית התאימה את עצמה לצורת הגוף, משהו שלא הרגשנו קודם. עשינו חדר תצוגה קטן, והמוני בית ישראל צבאו על הדלת וביקשו 'יוגי', זה עבר כמו אש בשדה קוצים. כל הארץ דיברה על זוג ההיפים שמוכרים מוצרים מהממים בפרדס־חנה, וכל הסלבס הגיעו. אני זוכרת שריטה ורמי באו וביקשו שנייצר להם כרית מיוחדת, כי ריטה הייתה בהיריון עם משי ורצתה שיהיה לה נוח. היו שבתות שקרסנו מרוב עומס ופשוט השארנו פתק בכניסה: 'תבחרו מה שאתם רוצים ותעבירו כרטיס אשראי, אנחנו סומכים עליכם'".
קצת נאיבי מצידכם.
"היינו באמת זוג תמימים כזה, ומשהו באותנטיות שלנו גרם לאנשים להיות יותר טובים, אף אחד לא לקח בלי לשלם. העסק גדל והתחלנו להעסיק עובדים. נורא פחדתי מזה, אף פעם לא למדתי מינהל עסקים, לפעמים אפילו הרגשתי שזה גדול עלינו, אבל אנחנו אנשים חרוצים מאוד. התחלנו לפתוח חנויות קונספט של מילגה. בשיא שלנו העסקנו 70 עובדים והיו לנו 14 חנויות מלבד האתר. 30% מהמחזור שלנו היה בכלל מייצוא. התחלנו לייצר עוד ועוד מוצרים, מרבצים, מערכות ישיבה, לייקרות להצללה, מצעים. כל מה שייצרנו נוצר מאיזשהו צורך בחיים שלנו. כריות ההנקה, למשל, נולדו כשהתחלתי להיניק, ומיד הן נהיו להיט ענק".
"כולם דיברו על זוג ההיפים שמוכרים מוצרים בפרדס־חנה. אני זוכרת שריטה ורמי ביקשו שנייצר להם כרית מיוחדת, כי ריטה הייתה בהיריון עם משי ורצתה שיהיה לה נוח"
כיום נשארו רק ארבע חנויות.
"בקורונה רוב המכירות עברו לאתר, שמכר כמו עשרה סניפים, לא היה צורך בכל כך הרבה נקודות מכירה, ששאבו מאיתנו המון אנרגיה. אחרי שצמצמנו והצטמצמנו אמרנו, 'רגע, אולי נצטמצם לגמרי, אנחנו כבר בני 50 פלוס, ואנחנו לא רואים את דור ההמשך שלנו לוקח את המושכות'".
התעייפתם?
"לא התעייפנו, פשוט רצינו לעבור לדבר הבא. יש עוד הרבה דברים שאנחנו רוצים ויכולים לעשות. יוגי עדיין עובד עם 'מילגה' כיועץ חיצוני, וגם אני עובדת כיועצת חיצונית פעם בשבוע. אני עושה גם אימון עסקי, ולאחרונה הצטרפתי לחברה שעוסקת בנדל"ן בחו"ל. בין לבין אני כותבת ספר ילדים בשיתוף עם יוסי גינזבורג, חבר טוב שלי שכתב את 'בחזרה מטואיצ'י'".
כל השנים הקפדתם לתפור את המוצרים שלכם בארץ. מה יהיה עכשיו?
"תמיד הקפדנו על מוצרים כחול־לבן, אבל לצערנו ענף הטקסטיל בישראל, כמו ברוב העולם המערבי, הולך ונעלם. גם אנחנו נאלצנו להוציא בשנים האחרונות חלק מהמוצרים לטורקיה ולסין, אבל את הרוב עדיין מייצרים פה, ועל כך גאוותנו. קצת עצוב לי שתעשיית הטקסטיל והתעשייה הישראלית בכלל יוצאות מישראל".
ועכשיו גם ההייטק יוצא מישראל.
"אכן, וזה מאוד עצוב ומאוד מלחיץ. חבר פנה אליי לא מזמן וביקש עזרה לקנות בית בפורטוגל, ונכון שבשבילי זה עסק ואני מתפרנסת מזה, אבל משהו בטיימינג הזה הכניס אותי לפרדוקס קשה. תמיד היה ותמיד יהיה ביזנס מחוץ לישראל, אבל בימים האלה, כשאני שומעת על אנשים שמחפשים לקנות בית מחוץ לישראל, זה תמרור אדום גם בשבילי".
את נחשבת לאישה עשירה היום?
"כן, אפשר להגיד שאני עשירה, אבל בעיקר מאושרת. חשוב לי לציין את מה שלא תמיד מובן מאליו - עושר אינו ערובה לאושר".
