סיפורה של ענת מתיתיהו אקסלר (58) מראשון־לציון, נשואה + 3, מנהלת חשבונות:
"גדלתי בבת־ים להורים מדהימים שעלו מרומניה. אבא שלי עבד כדוור ואמא שלי הייתה עקרת בית. הם נתנו לי הרבה אהבה וחום, ורק לפני 11 שנים גיליתי שהם לא ההורים הביולוגיים שלי.
הייתי ילדה יחידה ותמיד קינאתי בחברים שלי שיש להם אחים. ההורים שלי סיפרו לי שבמשך עשר שנים הם ניסו להביא ילדים לעולם ולא הצליחו, ורק אחרי טיפולים אני נולדתי. מדי פעם הילדים בבית הספר היו צוחקים עליי שאני מאומצת בגלל שאני ילדה יחידה. גם לא הייתי דומה להורים שלי מבחינת המראה החיצוני, אבל לא חשדתי שאני מאומצת. בדיעבד התברר שהשכנים שהייתי משחקת איתם כשהייתי ילדה ידעו שאני מאומצת וכולם, יחד עם הוריי, שמרו את זה בסוד במשך יותר מ־40 שנה.
גיליתי את האמת בגיל 47, כשאבא שלי כבר לא היה בחיים (הוא נפטר לפני 19 שנה). אמא שלי עברה למרכז סיעודי והחלטתי לשפץ את הדירה שלה כדי להשכיר אותה. במסגרת השיפוץ, השיפוצניק התקשר אליי ואמר שמצא צנצנת עם מסמכים ושכדאי שאגיע לראות. הגעתי לדירה לבדי ושם חיכתה לי צנצנת שהוחבאה כל השנים. היו שם שלושה דפים מקופלים. פתחתי אותם וראיתי שאלו מסמכים של השירות למען הילד. על גבי המסמכים הופיעו שחור על גבי לבן השם שלי ותעודת הזהות ונכתב התאריך שבו נמסרתי להוריי לאימוץ.
הייתי בהלם. הרגליים שלי רעדו. ישבתי בדירה במשך שעתיים ולא יכולתי לזוז. בעלי צלצל כדי לשאול מה שלומי ולא עניתי. התחילו לי פלאשבקים לרגעים מהעבר, כמו למשל שפעם דוד שלי פלט שאני מאומצת ואני הדחקתי את זה. הרגשתי כעס על ההורים שלי ששיקרו לי כל השנים. זה היה סוג של בגידה.
יום אחרי שמצאתי את מסמכי האימוץ החלטתי שאני פותחת את תיק האימוץ כדי לגלות מי ההורים הביולוגיים שלי. לא רציתי שיהיו לי הורים אחרים, כי היו לי ההורים שלי שגידלו אותי באהבה, אבל חיפשתי אחרי הזהות שלי. בשירות למען הילד הציגו בפניי כתבה שפורסמה ב"לאשה" בשנת 1987, ריאיון שערך הכתב גד גולן עם אמי הביולוגית. אמא שלי סיפרה בריאיון את סיפור חייה הכואב. כך נודע לי שהיא גדלה למשפחה מרוקאית מרובת ילדים וקשת יום. כשהייתה בת 18 נכנסה להיריון והוריה הודיעו לה שאם לא תעשה הפלה לא תוכל לחזור הביתה. היא החליטה להשאיר את ההיריון ומצאה את עצמה ברחובות, גונבת כדי להתקיים. היא נעצרה כמה פעמים ונשלחה לכלא נווה תרצה.
בזמן שהיא הייתה אסירה, היא ילדה אותי בבית חולים הלל יפה. נלקחתי ממנה למוסד, אמרו לה שזה יהיה זמני, אבל כשהיא השתחררה ושאלה לגביי, אמרו לה שאין שום רישום על כך שיש לה ילדה. במשך שנים היא חיפשה אחריי ולא הצליחה למצוא אותי. בכל פעם שהיא שמעה על ילדה שקוראים לה ענת, היא הלכה לבדוק אם אולי זאת אני. זאת הייתה צלקת שליוותה אותה כל חייה.
הכתבה הייתה רק חתיכת בתוך הפאזל מחייה של אמא שלי, ואני הרכבתי אותו בעצמי. ערכתי תחקיר לבדי ומצאתי באילת את הקבר שלה. התברר ששנתיים לפני שגיליתי שאני מאומצת, היא נפטרה ממחלה. היא הייתה רק בת 64. הרגשתי תחושת החמצה שלא זכיתי להכיר ולפגוש אותה ובעיקר תחושת פספוס בשבילה.
"לא הייתי דומה להורים שלי במראה החיצוני, אבל לא חשדתי שאני מאומצת. בדיעבד התברר שכולם ידעו ושמרו את זה בסוד"
אחרי תחקיר מעמיק, הצלחתי להגיע לדוד שלי. הוא בכה כשסיפרתי לו מי אני. גיליתי גם שיש לי שני אחים ביולוגיים שנמסרו לאימוץ – אח אחד שאני לא יודעת עליו מידע כי הוא לא פתח את תיק האימוץ, ועם האח השני נפגשתי. המפגש איתו הלחיץ אותי מאוד כי לא ידעתי את מי אפגוש. הוא גדל בחו"ל וכיום מתגורר בישראל עם משפחתו, אנחנו בקשר טוב. אני עדיין לא יודעת מי היה האבא הביולוגי שלי ומקווה שיום אחד אשלים את הפאזל.
חצי שנה אחרי שגיליתי שאני מאומצת החלטתי, בתמיכת עובדת סוציאלית, לספר לאמא שלי שאני יודעת את האמת. זה היה ביום האם. באתי עם פרחים לבקר אותה במחלקה לתשושי נפש ושם אמרתי לה שאני מעריכה אותה על כל מה שהיא עשתה בשבילי ושהיום אני יודעת שהיא ואבא שלי אימצו אותי. היא הסתכלה עליי בהלם ושאלה אותי: 'מי סיפר לך? ציפי?' (חברה טובה שלה). אמרתי לה שגיליתי לבד. היא הכחישה שאני מאומצת ואמרה שזה שקר. אמרתי לה שאני גם יודעת שאמי הביולוגית נפטרה והיא לא הבינה איך אני יודעת, אבל זה הרגיע אותה. ניסיתי לשאול אותה עוד כמה שאלות, אבל ראיתי שזה לא עושה לה טוב, אז שחררתי את זה.
אחרי השיחה עם אמא שלי דיברתי עם ציפי, חברתה שידעה כל השנים שאני מאומצת. היא סיפרה לי שההורים שלי ניסו להביא ילדים לעולם ולא הצליחו. אבא שלי רצה לאמץ ואמא שלי התנגדה בהתחלה, והסכימה רק אחרי שאבא שלי איים שאם לא יאמצו ילד הוא יעזוב אותה. הם אימצו אותי כשהייתי בת שנה ועשרה חודשים.
מהשיחה עם ציפי הבנתי שההורים שלי התלבטו במהלך השנים אם לספר לי שאני מאומצת או לא. הם חששו מאיך שהחברה תקבל אותי, פחדו שאני אנסה למצוא את ההורים הביולוגיים שלי וגם אבא שלי היה איש עם הרבה אגו וחשש שזה יפגע לו בכבוד. הם התייעצו עם פסיכולוגית, שאמרה להם שאם לא סיפרו לי עד עכשיו, אז עדיף לא לספר. הם החליטו שרק אחרי מותם ציפי תספר לי, אלא שאני כבר גיליתי במקרה את האמת בזמן שאמא שלי עוד הייתה בחיים.
"אמי הביולוגית נכנסה להיריון בגיל 18. היא מצאה את עצמה ברחוב, גנבה כדי להתקיים ונשלחה לכלא נווה תרצה"
החלטתי לספר לילדים שלי שאני מאומצת. חששתי מהתגובה שלהם ומכך שיכעסו על סבתא שלהם, אבל הם קיבלו את זה בהבנה. אמא שלי נפטרה לפני חמש שנים, והיום אני סולחת לה ולאבא שלי על הסוד הגדול הזה שהסתירו ממני. אני אפילו מרגישה הכרת תודה. הם נתנו לי בית, חום ואהבה והעניקו לי את כל החיים שלהם. הייתי הבת שלהם לכל דבר והם יישארו תמיד ההורים שלי".
בשורה התחתונה: "לילדים מאומצים חשוב לקבל מידע על ההורים הביולוגיים שלהם כחלק מהזהות שלהם, בשביל עצמם וגם בשביל הדורות הבאים".
