כמו בספרה השני, "הטנגו האחרון שלי", גם במוקד ספרה החדש של הסופרת תמי שמש־קריץ, "אהבה בנסיבות מחמירות" (הוצאת כנרת זמורה), נמצאת אישה שמנהלת רומן מחוץ לנישואים. "מה יש לך תמי מהאורנג'דה?", אני שואלת אותה בתחילת שיחתנו, והיא עונה: "שיהיה קצת תוסס, לא ככה?".
יש הרבה קווים משיקים בין חייה של שמש־קריץ לחייה של נעמה שטיינפלד, גיבורת ספרה החדש - שתיהן מעשנות; שתיהן עסקו בתקשורת לפרנסתן; שתיהן פוטרו מהעבודה ונפלטו מהמקצוע - תמי ממערכת "מעריב" ונעמה מתחנת הרדיו האזורית; שתיהן לא הצליחו למצוא עבודה חלופית מסודרת אחרי הפיטורים; שתיהן נשים "מפורנסות", כהגדרתה בספר, ושתיהן מאוד מוטרדות מכך; ושתיהן נשואות לבעל שהוא "סוג של זאב בודד", גוד גיי שלא שואל הרבה שאלות, אבל מפרנס אותן בנדיבות ואוהב אותן אהבה גדולה.
"האם אני בעד בגידה? תלוי מי שואל. אם זה בעלי, אז אני נגד. לגבי עצמי, אני יותר ליברלית. כדי לתחזק אהבה צריך להיות מקצוענים, מעט זוגות מצליחים בזה"
האם מדובר בספר אוטוביוגרפי? אין לה ממש תשובה. "זה לא אחד לאחד, אבל ברור שרק על עצמי לספר ידעתי. קשה, כמעט בלתי אפשרי לכתוב בצורה משכנעת בלי היכרות מעמיקה עם התכנים שעליהם אני כותבת", היא עונה לבסוף.
ומה בנוגע לרומן האסור?
"את שואלת אם הוא קרה במציאות? אם נקרא לזה תחקיר, אז כן, עשיתי תחקיר, את השאר נשאיר לדמיון, פשוט משום שגם עלילה מציאותית נדרשת לפנטזיה. אם להיות כנה, השתמשתי בבדיה גם כי מטעמים מובנים הייתי צריכה להסוות את המציאות. אני אישה נשואה, יש לי ילדים בוגרים, הייתי צריכה להלך בין הטיפות, או בין השורות, כדי לא לכרות את הענף שעליו אני שרה".
זה משהו שבא בחשבון מבחינתך?
"רומן מחוץ לנישואין הוא בעיניי ברירת מחדל, לא אידיאל. האם אני בעד או נגד? תלוי מי שואל. אם זה בעלי, אז אני נגד. לגבי עצמי אני יותר ליברלית" (צוחקת).
אבל כן הרגשת צורך לתת לנעמה, הגיבורה שלך, את כל הסיבות, התירוצים וההנחות לבגידה בבעלה: הוא לא זקוק לחיי חברה כמוה, והוא גם לא שוכב איתה.
"השאלה היא - אילו היא הייתה נשואה למישהו אחר, האם היא הייתה פועלת אחרת? לא בטוח. קראתי פעם ספר ששמו 'נישואי חובבים' מאת אן טיילר, שכתבה גם את 'תייר מזדמן', וחשבתי שכל נישואים הם נישואי חובבים. כדי לתחזק את האהבה צריך להיות מקצוענים, ויש מעט זוגות שמצליחים לנהוג בנישואיהם במקצוענות. הרוב חובבנים, והחובבנות הזאת מובילה את הנישואים לצמתים סואנים, שבהם כל אחד מהצדדים שואל: מי נתן לך רישיון, מי?".
ממש אהבה בנסיבות מחמירות.
"או מכמירות. אני סבורה שרומן מחוץ לנישואים הוא בהחלט נסיבות מחמירות, אבל לא פשע. כל זוג והסיפור שלו, כל זוג והסידור שלו. יש שלב שבו השחיקה נוגסת, יש מטענים, יש אהבה שמשנה צורה, לכל זוג יש את הדרך שלו להתמודד עם הקושי, גם אם למתבונן מהצד ההתמודדות הזאת נראית לא הגיונית, לא מקובלת, לא תקינה. נישואים זה לא מכון התקנים".
"השחיקה נוגסת, יש מטענים, יש אהבה שמשנה צורה, לכל זוג יש את הדרך שלו להתמודד עם הקושי, גם אם למתבונן מהצד ההתמודדות הזאת נראית לא הגיונית. לא תמיד פירוק הוא התשובה"
אז למה לא להיפרד ולהמשיך הלאה?
"יש ילדים, יש רכוש משותף, יש תחושת משפחתיות - לא פשוט לפרק, ולא תמיד פירוק הוא התשובה. לפעמים, כמו במבחן אמריקאי, כל התשובות נכונות. את יודעת שכשיצא לאור הספר 'מאדאם בובארי' שמתאר באופן גלוי ואוהד את חייה של אישה נשואה שבוגדת בבעלה, הסופר גוסטב פלובר הועמד לדין בצרפת על פגיעה במוסר הציבורי? אז אני מקווה שלא יעמידו אותי לדין באשמת בגידה במוסר הציבורי, ושאם זה יקרה, אזכה לסוף של פלובר. פלובר זוּכה, ומיד עם זיכויו הספר נהיה לרב־מכר".
סובלת משני העולמות
"אהבה בנסיבות מחמירות" הוא ספרה השלישי של שמש־קריץ (59). קדמו לו "מה לא בסדר איתי", שיצא בשנת 2000, ו"הטנגו המטורף שלי", שיצא בשנת 2006. שניהם יצאו לאור בהוצאת מודן. עשר שנים לקח לה לכתוב את הספר השלישי, לפניו כתבה ספר אחר שהשקיעה בו שנים של עבודה ולבסוף החליטה לגנוז אותו. "התחלתי לגמרי מחדש", היא אומרת. "שכרתי את שירותיו של חיים פסח, עורך שהוא ליגה בפני עצמו, כדי שיעבוד איתי על הספר, ואני אוהבת את מה שיצא".
כריכת הספרהספר מגולל את סיפורה של נעמה, שבעקבות פיטוריה מתחנת הרדיו שבה היא משדרת הופכת מאישה עם חלומות גדולים לאישה שתלויה כלכלית בבעלה הסגפן. במקום למצוא עבודה חדשה שתעמיד אותה על רגליה, היא מוצאת מאהב שהוא תמונת המראה של בעלה, כלומר, חובב בילויים וסקס, ונשאבת לחיים כפולים מרובי תסבוכות. לכאורה היא נהנית משני העולמות: מצד אחד חיה את החיים הבטוחים עם בעלה המפרנס, ומצד שני נסחפת אחר המאהב השרמנטי שמספק לה חיי חברה וריגושים. לכל אורך הספר מלווה את הגיבורה דילמה: האם לעזוב את בעלה וללכת אל עתיד כלכלי לא נודע, או להישאר איתו ולוותר על הריגושים שמספק לה המאהב שלה.
שאלת את עצמך מה את היית עושה במקרה כזה?
"אני לא כל כך חובבת שינויים, אני אדם שזקוק ליציבות, גם כלכלית, עובדה שאני נשואה לאותו בעל כבר 30 שנה. יש גם ילדים בתמונה ויש גם משפחה מסביב. כשאחותי נפרדה מבעלה, אמא שלי לא סיפרה לאחיות שלה במשך כמה שנים, כי גירושים זו מילה גסה בבית השמרני שבאתי ממנו. מישהי אמרה לי שהיא, במקום נעמה, הייתה עוזבת את שניהם, כי אף אחד מהם לא טוב לה, ואני חושבת שהיא צודקת - מצד אחד היא נהנית מכל העולמות ומצד שני היא לא ממצה שום עולם באמת".
עד כמה נעמה זאת את?
"אנחנו אחיות, מה זאת אומרת? למה שאכתוב על מישהי שאני לא מכירה, או על משהו שאני לא מכירה, כשיש לי את עצמי? זה נראה כל כך פחדני. יש לי את המשאב הכי חזק, שזה אני, אדם שאני באמת יודעת ומכירה במובן הכי עמוק".
"היום אוהבים סיפורי ניצחון נשיים, אבל זה לא ספר של ניצחון נשי, כי נעמה חיה חיי פשרה. זה לא משרת את הדגל הפמיניסטי, אבל זה הספר שיכולתי לכתוב"
למרות שיצאה לך דמות חלשה ומוחלשת.
"תראי, בעידן של היום אוהבים מאוד סיפורי ניצחון נשיים, נשים מוצגות כאסרטיביות, לפעמים קצת ביצ'יות. אבל זה לא ספר של ניצחון נשי, כי נעמה חיה חיי פשרה. היום, כשהכל פתוח בפני נשים ויש סוג של שוויון הזדמנויות, אם אישה לא מצליחה, היא לא יכולה לתלות את האשם באף אחד מלבדה. אולי בגלל זה הגיבורה שלי נשמעת מוחלשת - בגלל האשמה שהיא מרגישה על כך שהיא לא מצליחה להגשים את עצמה כפי שהייתה רוצה. נורא פחדתי שבעידן metoo נשים לא יתחברו לזה, כי זה לא משרת את הדגל הפמיניסטי, אבל זה הספר שיכולתי לכתוב".
למה קראת לספר "אהבה בנסיבות מחמירות"?
"כי יש כאן אהבה בנסיבות מחמירות של בגידה וניאוף. נעמה ממש סובלת ובכל זאת ממשיכה לאחוז בשני הקצוות".
היכרות בטרמפ מהרצליה
שמש־קריץ נולדה וגדלה בקריית־שמונה, צעירה מבין שתי בנותיהם של דליה ואליהו שמש, שהיו מנהלי בתי ספר ידועים בעיר. "מצד אחד הייתי סוג של נסיכה מקומית, מצד שני גם חטפתי בגללם לא מעט", היא מספרת.
את בעלה מיקי קריץ (66), מרצה לחינוך ולמחשבים בסמינר הקיבוצים ובמכון מופת ובנו של הסופר ראובן קריץ ז"ל, הכירה בגיל 29 אחרי ששבעה מרווקותה. זה קרה במסיבת הבריתה שערכה לבתה העיתונאית ורד רמון־ריבלין, שהייתה העורכת הראשונה שלה בעיתון "עולם האופנה".
כמה לא מפתיע לגלות שכפי שנעמה דומה לה, כך מיקי, בעלה, מזכיר את אדם, בעלה של נעמה. "מיקי הוא זאב בודד כמו אדם, בן אדם מיוחד ברמה שקשה לתאר, והוא הקורא הראשון שלי. בלי התמיכה שלו, גם הכלכלית וגם הנפשית, לא הייתי שורדת את העולם הזה", היא אומרת.
"הוא לא הציע לי נישואים. יום אחד באתי אליו והוא היה בדיוק בטלפון עם אמא שלו, שאל אותה אם יש לה כיסא לתת לו 'כי אוכלוסיית הבית הכפילה את עצמה'"
את האופן שבו הוא התחיל איתה, היא מתארת מילה במילה בספר, כתחילת הרומן בין אדם לנעמה. "לא התחשק לי ללכת לאירוע וגם לא היה לי כסף למונית להרצליה, אז ויתרתי, ואז ורד התקשרה ושאלה, 'מה, את לא באה?'. לא היה לי נעים, אז נסעתי ועמדתי שם בצד, לא הרגשתי חלק מההמולה, וגם מיקי עמד בצד, זאב בודד כבר אמרנו. יצא שחזרנו יחד באותו טרמפ, הנהג 'ראיין' אותי כל הדרך, מה אני עושה ומאיפה אני, ומיקי כנראה התרשם, כי אחרי שבוע הוא התקשר ושאל אם אפשר לפגוש אותי. אמרתי, 'כן, אפשר הערב', אף פעם לא שיחקתי משחקים, אבל הוא התחיל לגמגם. אמרתי שלא חייבים, שאפשר ביום אחר, ואז הגיע היום האחר ויצאנו. הוא אפילו בא אליי הביתה, וכשהוא עמד ללכת הוא אמר לי כמו איזה אהבל, 'רק שתדעי לך שיש לי חברה'. ומה מיס קריית־שמונה ענתה? 'בסדר, אז נלך לאט'. שבועיים הוא יצא עם שתינו במקביל, עד שהוא עזב אותה".
תוך ארבעה חודשים הם עברו לגור יחד בדירתו, ואחרי כמה חודשים נוספים התחתנו ונולדו להם שני בנים: אמיתי (26) ויותם (24). "הוא לא הציע לי נישואים", היא מספרת. "יום אחד באתי אליו והוא היה בדיוק בטלפון עם אמא שלו, שאל אותה אם יש לה כיסא לתת לו 'כי אוכלוסיית הבית הכפילה את עצמה'. כבר הייתי לחוצת חתונה, אז אחרי כמה חודשים שאלתי, 'אז מתי אנחנו מתחתנים?', והוא ענה, 'מתי שאת רוצה'. אמרתי, 'כל כך פשוט, חבל שלא שאלתי קודם'".
איך הוא מרגיש עם הבגידה בספר?
"מיקי הוא בן של סופר, ומהבחינה הזו זכיתי, כי הוא יודע מה זה חופש יצירה. אבא שלו פרסם חלק מספריו תחת השם ריקי קלר, ואני מניחה שהוא עשה את זה כי לא היה לו נעים מאשתו, אז אני שמחה שאני לא צריכה לתת לעצמי שם בדוי כדי לכתוב את מה שאני רוצה. חוץ מזה, הוא התמודד עם זה כבר בספר השני שלי, 'הטנגו האחרון שלי', אז הוא כבר די מחוסן".
כשבנה הבכור אמיתי היה בכיתה ד' הוא חלה בסרטן מסוג הודג'קין והבריא ממנו, ואז שוב חלה באותה מחלה בגיל 17. "בפעם השנייה הוא עבר השתלת מח עצם, לא ידענו אם הוא יחיה או ימות, ממש גרתי בתל־השומר, ישנתי על הכורסה לידו במשך חודשים, עד שהוא יצא מזה", היא מספרת. "בפעם הראשונה הוא עבר רק כימותרפיה, בשנייה זה כבר היה הרבה יותר קשה ומסובך. לאחרונה גילינו שאחת ההשפעות של הכימותרפיה בגיל צעיר זה הפרעות קשב וריכוז. הוא סבל מזה במשך שנים, עד שהוא נפלט מבית ספר וסיים בגרויות לבד באופן פרטי. עכשיו הוא לומד לבד מסחר במטבעות וירטואליים ורוצה לעסוק בזה".
בנה הצעיר יותם גר איתה ועם בעלה בדירתם ברמת אביב ביחד עם חברתו הארגנטינאית סוזי. "הוא הכיר אותה בטיול בדרום אמריקה, ואז פרצה הקורונה והם היו כלואים ביחד באותה דירה במשך שנה", היא מספרת. "ניסינו להביא אותם לארץ, אבל זה היה קשה כי היא לא יהודייה. בסוף הצלחנו וכבר שנה שניהם גרים איתנו. היא למדה באולפן ועכשיו היא קיבלה רישיון עבודה. אני מכירה את הקושי שלה לבוא לחיות פה בלי משפחה ובלי חברים, כשהייתי צעירה גם אני התאהבתי בבחור הולנדי והייתי איתו שנתיים, אבל אצלנו זה לא עבד. לחיות עם אדם לא יהודי ולא ישראלי בישראל היה לי נורא קשה, אז נסענו להולנד. חייתי איתו שם שלושה חודשים, אבל בסופו של דבר החיים הכריעו אותנו".
אפילו קרן פלס פגיעה
מהפיטורים במגזין "את", שם עבדה מגיל 30 במשך כ־20 שנה במקביל לכתיבת טורי דעה במעריב, היא לא ממש התאוששה עד היום. "החלום שלי היה להיות עיתונאית, אבל לא הגעתי לזה בגיל צעיר, אני לא איזה פרח גל"צ, כך שלמדתי להעריך כל רגע בעבודה", היא אומרת. "התרגשתי מכל כתבה שהגשתי, שלא לדבר על טורי הדעה בעיתון היומי. יש לאיה זהבי פייגלין שיר בשם 'גיבור', ואני צריכה לשיר לעצמי את הפזמון, 'לא לפחד ולא לעצור, אני הולך להיות גיבור', כדי להתגבר על דחייה".
מדהים שגם בחיים את משתמשת בשירים כדי להביע את עצמך, כי זה המוטיב החוזר בספר, יש בו המון רפרנסים לשירים שכולנו מכירים.
"אני מאזינה כפייתית למילים של שירים, המילים תופסות אותי יותר מהמנגינה, ומכל שיר אני לוקחת שורה שנותנת לי השראה. חשבתי הבוקר על השיר 'מבול' של קרן פלס, עם השורה 'והנה מסתמן בי כוח'. היא בעצם כותבת על זה שהיא נפגעה ממילים שאמרו עליה, ואת אומרת לעצמך, 'קרן פלס? הרי יש לה הכל, היא יפה שזה פחד אלוהים, מוכשרת כמו שדה, נשואה לנועם טור, מה עוד את רוצה?'. אז זהו, שגם היא נפגעת מאנשים רעים. בדיוק על זה אמרו ב'החמישיה הקאמרית' 'אוי, אוי, אוי', אבל יש אנשים שהעור שלהם פחות מחוספס, כמוני וכמו נעמה, וכשאתה בן אדם שביר, לא משנה כמה אתה יפה וכמה אתה מוכשר, אתה פשוט נפגע".
נפגעת כשפוטרת מהעבודה, למרות הנסיבות המקילות של סגירת העיתון?
"ברור, הפיטורים עברו עליי קשה מאוד. אני זוכרת שהיה לי שימוע ואמרו לי, 'סומכים עלייך שתסתדרי', כאילו שזה אמור לנחם אותי. אנחנו מפטרים אותך לא כי את לא טובה, אלא כי עלייך אנחנו סומכים שתסתדרי. זה לקחת את הסכין ולסובב אותה".
"עשר שנים אני לא מתפרנסת, וזה מאוד מפריע לי. אני עושה דברים קטנים, מוציאה כלבים וכותבת ברכות, אבל זה לא זה. הייתי רוצה להיות אישה שיודעת לעשות כסף, אבל אני לא, למרות שבאתי מבית עם אמא קרייריסטית"
ניסית להילחם בהחלטה?
"יש לי הצתה מאוחרת, קשה לי להגיב על המקום. אני מאלה שהולכות הביתה ורק אז אומרות לעצמן 'חבל שלא אמרתי'".
לא הצלחת למצוא עבודה אחרת בעיתונות?
"לא באמת, כתבתי קצת ב'ליידי גלובס' שנסגר, ופה ושם בעוד כמה מקומות, אבל אי־אפשר לקבל היום משרה עיתונאית, כך שעשר שנים פחות או יותר אני לא ממש מתפרנסת".
ולמעשה גם את "מפורנסת", כמו נעמה בספר.
"אני עושה דברים קטנים, אני מוציאה כלבים וכותבת ברכות, אבל זה לא זה. זה מאוד מפריע לי, הייתי רוצה להיות אישה שיודעת לעשות כסף, אבל אני לא, למרות שבאתי מבית עם אמא קרייריסטית, שהייתה במשך ארבע שנים המנהלת של אבא שלי, כשמונתה למנהלת מחלקת החינוך בקריית־שמונה. בתחילת דרכי בעיתונות, במשך כמה שנים לא הרווחתי מספיק ולא הצלחתי להחזיק את הדירה השכורה, הלכתי לעבוד ביחסי ציבור ושנאתי כל רגע. עבדתי שם שנה, אני לא יודעת איך החזיקו אותי, לא הייתי טובה. עבדתי מול מערכות העיתונים, וכשהגיעה לאוזניי השמועה שמחפשים ב'את' כתבת רכילות, הצעתי את עצמי. אמרתי, 'לא אכפת לי מה, אני מכניסה רגל'. ועד שהצלחתי להגיד שאני עיתונאית לקח לי המון זמן. כששאלו אותי מה את עושה אמרתי, 'אני כותבת בעיתון'".
וסופרת, את מעיזה להגיד על עצמך?
"עד עכשיו אמרתי 'כתבתי ספר', אבל אולי עכשיו, כשיצא ספרי השלישי, אני כבר יכולה לשחרר ולהגיד 'אני סופרת'".
4 צפייה בגלריה
"אולי עכשיו כשיצא ספרי השלישי אני כבר יכולה לשחרר ולהגיד 'אני סופרת'"
(צילום: יובל חן)
בספרייה של תמי שמש־קריץ
=====================
איזה ספר מונח כעת ליד מיטתך?
"'ככרות לחם של מכשפות' של או. הנרי. נתקעתי עם ספר אחר, וכשהתייאשתי שלפתי את או. הנרי, שכבר קראתי. זה קובץ סיפורים של עבריין לשעבר - או. הנרי ישב בכלא - חלקם נוגעים ללב, חלקם מצחיקים. באחד מהם, 'הכופר על הצ'יף האדום', צחקתי בקול תוך כדי קריאה".
איזה ספר תיקחי איתך לאי בודד?
"את הנובלה 'סונטת קוריצר' של לב טולסטוי, על בעל שרצח את אשתו בהתקף קנאה. טולסטוי ניחן בהבנה עמוקה של נפש האדם, ואותי מדהימה העובדה שהדיבור שלו על יחסים זוגיים אינו מאבד מתקפותו גם בעידן שלנו, שהוא, כביכול, מתירני וליברלי יותר".
מי הסופר האהוב עלייך?
"תחרות קשה בין סטפן צוויג לקפקא. שיריבו ביניהם. שניהם גרמו לי לבכות במהלך הקריאה בדמעות של ממש".
איזה ספר מוערך לדעתך יתר על המידה?
"אשים את נפשי בכפי ואגיד שלא התחברתי לספריה של אלנה פרנטה. אני מקנאה בה בעיקר כי היא הצליחה למרות שהיא כותבת בשם בדוי. קראתי פעם ספר בשם 'שרוכים', שהזכיר לי עלילה של פרנטה, ואת הספר הזה דווקא מאוד אהבתי, ואז התברר שהסופר, דומניקו סטרנונה, נשוי בחיים לאישה שיש הטוענים שהיא אלנה פרנטה".
