העצה הראשונה שקיבלתי אחרי שהתגרשתי הייתה מקולגה, גרושה קרוב ל־15 שנה, שלא הייתה במערכת יחסים רצינית זה עשור. "תמצאי כמה שיותר מהר זוגיות", אמרה לי, "אחרת מתרגלים ללבד". עצתה הדהדה בחודשים הראשונים לגירושיי, שבמהלכם קצת פחדתי מהלבד. היא המשיכה להדהד גם בשנים הבאות, שבהן היו לי כמה מערכות יחסים וגיליתי שבזמן שאין לי, ממש לא רע לי. אפילו נחמד לי. ובהתאם, התקופות האלה הלכו והתארכו...
עד שלפני זמן מה ההדהוד הפך לסירנה רעשנית, אחרי שכמעט קיפחתי את חיי בגלל לחם כוסמין. כן, כן, קראתם נכון. זו הייתה תקופה ממושכת שבה אפילו לא יצאתי לדייט אחד. ומה אומר לכן? נהניתי מכל רגע. היה לי לו"ז בלי רגע דל: להכין את הילדה לבית הספר, לטייל עם הכלבה, לעבוד, להקפיץ את הילדה לחוג, לעבוד, להחזיר את הילדה מהחוג, לצאת בערב לריצה היומית שלי. ואז, בסוף היום הגיע ההיי־לייט - הכנתי לי טוסט כוסמין והתיישבתי לאכול אותו מול פרק חדש של "הכתר". מה עוד צריך בחיים?
אלא שערב אחד בלעתי לא טוב והרגשתי שהטוסט לא יורד בגרון. התחלתי להשתעל, לסבול מקוצר נשימה ואז גם להקיא. מכירות את זה שבמשך שתי שניות אפשר לחשוב המון מחשבות? אז בפרק הזמן הזה שבו אני נחנקת והבת שלי בחדר הסמוך, אני חושבת - מצד אחד אני לא רוצה להבהיל אותה ולהגיד 'אמא נחנקה וצריכה ללכת לבית החולים', מצד שני אם היא תראה את אמא שלה מתה, גם זה לא יהיה להיט.
בקיצור: הגעתי למיון. התברר שלא נחנקתי. זו הייתה רק שריטה בוושט. כשהרופאים שמעו שהגעתי בגלל לחם כוסמין ראיתי איך הם מתאפקים לא לצחוק והרגשתי שההיא צדקה: התרגלתי יותר מדי ללבד, ושגרת חיי נעשתה יבשה להחריד. ממש כמו טוסט החנק.
זו הייתה קריאת השכמה. חזרתי מיד לדייטים, ומהר מאוד מצאתי את עצמי בזוגיות. הוא היה חובב מסעדות יוקרה. אין ספק שאם הייתי נחנקת בחברתו, זה היה בוודאות ממנת גורמה. אבל הלב לא התאהב. ואחרי שנפרדתי ממנו, פחדתי ששוב אתרגל ללבד. אלא שאז גיליתי באינסטגרם שאותה גרושה, שנתנה לי את העצה בזמנו, כבר בזוגיות יותר משנתיים. והבנתי: אין דבר כזה להתרגל ללבד. את פשוט צריכה למצוא את זה שירעיד את עולמך. ובינתיים? את לגמרי יכולה ליהנות מטוסט כוסמין.
