כל לילה נהג עידו ירון לשאול את בנותיו התאומות, עמית ונועם: "מי אוהב אתכן הכי בעולם? ואת מי אתן הכי אוהבות בעולם?". על שתי השאלות הן היו עונות יחד: "אבא". כך גם היה ביום רביעי, 7 באפריל 2021. "ראינו כל המשפחה סרט, ואז אבא ואמא עלו לחדר השינה", נזכרת עמית בדמעות. "כשאבא אמר לנו את המשפט הקבוע שלו, אני ונועם ענינו לו בלי ממש להתכוון. אמרנו 'אבא', אבל כאילו אנחנו עושות טובה".
נועם: "כי היינו עצבניות, סתם על משהו שטותי".
עמית: "לא יכולנו לתאר לעצמנו שזו תהיה הפעם האחרונה שנראה אותו".
למחרת בבוקר, בגלל הקורונה, הבנות לא הלכו לבית הספר. אביהן, שכיהן כסמנכ"ל כספים ב'מרכז העתקות', יצא מביתם שבחיפה לעבודתו בנשר. לקראת השעה 12 בצהריים הוא נהג על כביש 4 ליד ניר־עציון. לאשתו ענבל, שבדיוק התקשרה אליו, אמר שיצא מהעבודה לכמה סידורים. חמש דקות אחרי שיחתם התנגשה מכוניתו במשאית. נהג המשאית שבר את הרגל. ירון בן ה־51 נהרג.
"עד היום אנחנו לא יודעים מה קרה בדיוק", אומרת ענבל, אלמנתו. "אמרו לנו שהוא נהרג במקום, אבל כולו היה שלם, הייתה לו רק שריטה בראש. אני יודעת שנהג המשאית לא היה אשם. זה מה שאמרו וקיבלתי את זה".
עד אותו רגע, התאומות (שבסוף החודש ימלאו להן 16), אמן ענבל (47) ואחיהן עידן (12) חיו חיים שהם עצמם מתארים כמושלמים. "ברור שהיו לנו אתגרים יומיומיים", אומרת ענבל. "אבל בסך הכל היה נפלא. לי ולעידו הייתה אהבה מדהימה. הכרנו כשהייתי בת 28 דרך חברה משותפת והיינו זוג מנצח. עידו היה גבר־גבר כזה. אני אדם חזק, ורק אחרי שהכרתי אותו הרגשתי שסוף־סוף יש לי מישהו שאני יכולה לשים קצת את הראש עליו".
עמית: "אני תמיד הרגשתי שהחיים שלנו לא יכולים להיות טובים יותר".
נועם: "לחלוטין. חיינו בבועה".
ענבל: "אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה בתאונה. אמרו לנו שעידו נהרג במקום, אבל הייתה לו רק שריטה בראש"
נחזור קצת אחורה. נועם ועמית ירון הן תאומות זהות. "בהתחלה חשבו שיש לי רק עובר אחד", מספרת ענבל. "רק בחודש השלישי הרופא פתאום אמר שהוא רואה עוד אחד".
בגיל קטן החלו התאומות לרקוד בסטודיו למחול של ענבל. "אני באה ממשפחה של רקדנים", מסבירה ענבל. "ההורים שלי רקדו ריקודי עם, אחי הגדול רוקד כתחביב, ולאחותי הקטנה יש גם סטודיו לריקוד. כשהכרתי את עידו העברתי לו פעם בשבוע שיעור לריקודי זוגות. הוא היה מגיע במיוחד בשביל זה מוקדם מהעבודה, עד שבסוף התייאשתי".
כשהיו בנותיה בנות שלוש, רשמה אותן לסוכנות דוגמנות. "כולם אמרו לי כמה הן יפות, וידעתי שתאומות זהות זה משהו מיוחד", היא מסבירה. כשהבנות היו בנות עשר צילמה אותן לסרטונים שהעלתה ל"מיוזיקלי" (גרסה קודמת של טיקטוק), שאחד מהם זכה לחשיפה גדולה וגרם בין היתר למלהקת של התוכנית "גוט טאלנט" להזמין אותן לאודישן.
ענבל: "באותה תקופה הבנות כבר עשו כמה אודישנים לתוכניות טלוויזיה ואפילו לסרט שנטלי פורטמן צילמה בארץ, 'סיפור על אהבה וחושך'. אבל כל פעם זה לא הסתדר או כי ההפקה התחלפה או כי החליטו להוריד את הסצנה. לעמית כבר נמאס מאודישנים חסרי תכלית והיא אמרה שהיא לא רוצה יותר. זו הייתה העונה הראשונה של 'גוט טאלנט' ולא ידענו בדיוק מה זה. אמרתי למלהקת שנוותר".
עמית: "אבל נועם כן רצתה, אז אמא הצליחה לשכנע אותי. היא בנתה לנו את הכוריאוגרפיה ל'ריקוד המראה', שזה גם מה שהראו באודישן הראשון שלנו בתוכנית: שאני ונועם כאילו רוקדות מול מראה, ורק בהמשך מבינים שזו רק מסגרת ושאנחנו בעצם שתיים".
הן היו אז בנות 11, בכיתה ה', התקבלו לתוכנית והגיעו לגמר. שנה אחרי כן המשיכו לצילומי הדוקו־ריאליטי "קאמפ BFF" ששודרה בערוץ קידס (בהנחיית רוני דואני), ובימים אלה הן משתתפות בעונה התשיעית של "הבנים והבנות" של ערוץ הילדים, שכבר הצמיחה מתוכה כוכבים רבים: אנה זק, טיילור מלכוב, קים אור אזולאי ועוד.
בעבר גם תחזקו ערוץ יוטיוב מצליח. "אמא הציעה שנקרא לערוץ 'תאומולוג', והיא ערכה לנו את כל הסרטונים. בלעדיה לא היינו יכולות לעשות את זה", אומרת נועם.
ענבל, נשמע שלא רק תמכת בהן, אלא ממש עודדת אותן להיכנס לתחום הזה.
"אני לא אכחיש שזו הייתה עבורי דרך להגשים דרכן את מה שאני לא הגשמתי בתור ילדה. כל הילדוּת שלי רקדתי ושרתי. הייתי בחוג ריקוד ובהמשך בלהקת נוער. החלום שלי היה להיות ילדת פסטיגלים. אני הייתי צריכה להיות טל מוסרי".
למה לדעתך זה לא קרה?
"כי לא ידעתי איך מגשימים את זה. גדלתי בחיפה, אבא שלי עבד בבית זיקוק, אמא שלי כמזכירה רפואית. אז גם לא היה אינטרנט. רק בכיתה ו' נתקלתי במודעה על אודישן לפסטיגל. באודישן השני אמרו לי שאני כבר גדולה מדי. בצבא שירתי כמד"סית, אחרי זה סיימתי תואר ראשון בחינוך גופני עם התמחות במחול בווינגייט, והחלום על השואוביז התמסמס. כשהבנות נולדו הרגשתי שאני יכולה להגשים את זה דרכן. אבל אם הן לא היו באמת מוכשרות או שלא היו רוצות בזה, בטח שלא הייתי מכריחה אותן".
ומה עידו חשב על החשיפה שלהן לאור הזרקורים?
ענבל: "הוא לא עודד אבל לא התנגד. הוא אהב אותן ואותי ולכן זרם עם זה. כמובן, כשהוא ראה אותן מופיעות ב'גוט טאלנט', הוא בכה מהתרגשות. הבן שלי, עידן, כמוהו, פחות אוהב את אור הזרקורים. כשצילמו אצלנו בבית הוא לא רצה להצטלם".
ענבל: "החלום שלי היה להיות ילדת פסטיגלים. אני הייתי צריכה להיות טל מוסרי, אבל לא ידעתי איך מגשימים את זה. כשהבנות נולדו הרגשתי שאני יכולה להגשים את זה דרכן"
עידו נהרג ביום השואה. "בדיוק פתחתי את הסטודיו שלי, שהיה סגור שנה בגלל הקורונה. התקשרתי לעידו להזכיר לו שהוא צריך להגיע מוקדם מהעבודה כדי להקפיץ את הבנות לסטודיו ולהיות עם עידן. לקראת השעה שתיים בצהריים שכנה שלי כתבה לי ששוטרים מחפשים אותי. לא הבנתי למה, חשבתי שזה קשור לקורונה, שהם חושבים שהפרתי בידוד. שלחתי לעידו את ההודעה של השכנה, כתבתי לו: 'איזה מוזר, מסתובבים כאן שוטרים שמחפשים אותי'. ואז השוטרים צלצלו באינטרקום. אמרתי להם שלא מתאים לי עכשיו ושיבואו בפעם אחרת. הם התעקשו שאצא. פתחתי את דלת הבית וראיתי אותם מחוץ לשער. הם אמרו לי מיד: 'עידו בעלך נהרג בתאונת דרכים'. המוח שלי לא קלט, אבל התחלתי כולי לרעוד. התקשרתי לאבא שלי וצעקתי לו שיבוא, ואז התקשרתי לבוס של עידו שבדיעבד התברר שכבר ידע לפניי. אמרתי לו 'איפה עידו?'. מהתגובה שלו הבנתי שזה נכון".
עמית: "כשהשוטרים צלצלו באינטרקום אמא אמרה לי, לנועם ולעידן לעלות לחדר. הרגשנו שמשהו רע קרה, אבל לרגע לא חשבנו שקרה משהו לאבא".
נועם: "עידן התקשר לאבא והשאיר לו הודעות - 'אבא, בוא הביתה, באו שוטרים'".
עמית: "הצצתי מהחלון וראיתי את אמא יושבת על הרצפה בחצר, בוכה וצורחת. בחיים לא ראיתי אותה ככה".
איך הודיעו לכן?
עמית: "סבא בא ואמר לנו לבוא לשבת בסלון ואז אמר, 'קרה אסון גדול מאוד, אבא נהרג בתאונת דרכים'. שלושתנו התחלנו לצרוח".
נועם: "עד היום אנחנו לא ממש מעכלים. אבא שלי שמור לי בטלפון תחת 'אבושקה שלי שאני אוהבת אותו הכי בעולם' ואני עדיין ממשיכה לכתוב לו הודעות".
עמית: "גם אני! לא ידעתי שאת עושה את זה גם. לי הוא שמור תחת 'אבא שלי אני אוהבת אותו'".
4 צפייה בגלריה
"הייתי עושה הכל כדי להגיד לאבא כמה אני אוהבת אותו". עמית ונועם עם עידו ז"ל
(צילום: אלבום פרטי)
ענבל: "הטלפון של עידו נעול אצלנו בכספת והמספר שלו נשאר. גם אני לפעמים שולחת לו הודעות, בעיקר על התחלות חדשות, כמו למשל שהבנות התחילו תיכון".
עמית: "קשה לעכל את המוות של אבא כי זה היה פתאומי. לפעמים אני שומעת על ילדים שההורים שלהם נפטרו ממחלה. אני לא אומרת שזה טוב יותר, כי גם לראות את ההורה שלך סובל זה נורא. אבל לפחות במקרה הזה אפשר להיפרד. הייתי עושה הכל בשביל הרגע הזה: להגיד לאבא עד כמה אני אוהבת אותו. לא כמו הפעם האחרונה שבה דיברנו".
ענבל, הפכת מאז לחרדתית יותר?
"בהתחלה הייתי בפאניקה. מיהרתי לעשות צוואה וייפוי כוח מתמשך, כתבתי בצורה מסודרת במחברת כל מה שצריך לדעת על הבית והילדים אם חלילה גם לי יקרה משהו במפתיע. פעם נורא פחדתי מהמוות, היום אני פחות פוחדת כי יש לי שם מישהו שמחכה לי. מצד שני, הכי מפחיד אותי שהילדים יישארו לבד".
נועם: "לי יש המון פחדים. מאז התאונה אני לא מוכנה לנסוע בשום אופן בכביש שבו אבא נהרג ואני נלחצת כשאני רואה משאיות" עמית: "גם אני לא הסכמתי לנסוע בכביש הזה, אבל התגברתי"
נועם: "לי יש המון פחדים. מאז אני לא מוכנה לנסוע בשום אופן בכביש שבו אבא נהרג. אני נלחצת כשאני רואה משאיות, והפחד הכי גדול שלי הוא לאבד עוד מישהו קרוב, כמו אמא".
עמית: "גם אני לא הסכמתי לנסוע בכביש שבו אבא נהרג, אבל החלטתי להתגבר על הפחד. חברות שלי נסעו בכביש הזה למסיבה. בהתחלה, כמו נועם, אמרתי שבגלל זה אני לא אצטרף, אבל בסוף החלטתי שאני לא יכולה כל החיים להישאר באותו מקום בגלל הפחד. גם אמא לא מוכנה לנסוע בכביש הזה. היא וסבתא ניסו לשכנע אותי לא לנסוע למסיבה. סבא היחיד שהסכים איתי ואמר שאני צריכה".
עמית: "גם אני לא הסכמתי לנסוע בכביש הזה, אבל התגברתי"
נועם: "לי יש המון פחדים. מאז התאונה אני לא מוכנה לנסוע בשום אופן בכביש שבו אבא נהרג ואני נלחצת כשאני רואה משאיות"
חודשיים וחצי אחרי שאביהן נהרג, העלו התאומות סרטון נוסף לערוץ היוטיוב שלהן. תחת הכותרת "הסיפור מאחורי תאונת הדרכים של אבא שלנו", כששתיהן לא מפסיקות לדמוע, סיפרו על הטרגדיה שנחתה עליהן.
נועם: "עד התאונה היינו מעלות לפחות כל שבוע־שבועיים סרטון, ופתאום יותר מחודשיים לא העלינו כלום. הרבה מהעוקבים שלנו לא ידעו מה קרה, אז החלטנו לספר להם".
ואחרי זה לא העליתן עוד סרטונים.
ענבל: "אחרי האסון כבר לא היה לי זמן לערוך להן סרטונים, וזה גם לא היה בראש שלי".
עמית: "גם אותנו זה כבר לא עניין. לא רצינו יותר ללכת לאודישנים. כל החיים שלנו פתאום קיבלו פרופורציות אחרות. להופיע בטלוויזיה, להתפרסם, פתאום נראה לנו חסר חשיבות".
אז איך מצאתן את עצמכן כעת ב"הבנים והבנות"?
עמית: "אחרי שחלפה שנה וחזרנו לאט־לאט לשגרה, אני ונועם התחלנו לדבר על זה שאנחנו רוצות לחזור לאודישנים, רוצות לדגמן. אמא התנגדה בתוקף. הרגשנו שמשהו השתנה בה. ממישהי שתמיד זרמה איתנו, פתאום היא לא הפסיקה להגיד לנו 'לא'".
נועם: "ואז ראינו שעושים אודישנים ל'הבנים והבנות', וזה תמיד היה החלום הגדול שלנו. כבר אחרי 'גוט טאלנט' רצינו לעשות את זה, אבל היינו צעירות מדי".
עמית: "המלהק של התוכנית ביקש לדבר עם אמא, ואז היא אמרה לו שאנחנו לא מתאימות לזה. לא הבנו מה אמא עושה. עד שסוף־סוף החלום שלנו עומד להתגשם, אנחנו קולטות שאמא מורידה לנו".
ענבל, למה לא הסכמת?
"בהתחלה חשבתי שזה כמו 'האח הגדול' לילדים, שרבים וצועקים, לכן אמרתי שהן לא מתאימות. אבל המלהק שכנע אותי להביא אותן לאודישן ובסוף הסכמתי".
נועם ועמית, אם לא הייתן תאומות זהות, אתן חושבות שהייתן זוכות לאותה הצלחה?
נועם: "בכנות, אני לא חושבת. יש עוד הרבה ילדות יפות ומוכשרות. אצלנו פשוט יש את הדבר הנוסף הזה שמייחד אותנו".
גם ב"גוט טאלנט" וגם ב"הבנים והבנות" אתן מוגדרות כמתמודדת אחת. זה לא קצת מבאס?
עמית: "בהתחלה הופתענו שאמרו לנו שככה זה יהיה גם ב'הבנים והבנות', אבל אז ראינו את הפלוסים - שאנחנו באמת כוח יחד".
נועם: "אנחנו מרגישות ככה גם בחיי היומיום. אין מישהי שיכולה להרגיש כמוני חוץ מעמית".
עמית: "מצד שני, השנה, כשעלינו לתיכון הריאלי, החלטנו להיות בכיתות נפרדות".
עד אז הייתן באותה כיתה?
ענבל: "עד כיתה ד' הן היו בכיתות נפרדות, אבל אז עמית עברה לכיתה של נועם כי היה לה רע בכיתה שלה".
למה?
עמית: "זה היה עוד לפני שהתפרסמנו. רבתי עם מישהי והיא הסיתה בנות נגדי. סבלתי בכיתה, דיברו עליי ממש לא יפה, השיא היה ששלחו לי מכתב מוות".
סליחה? מה?
"הבנות העבירו ביניהן מכתב שבו כל אחת כתבה דברים לא יפים עליי, כולל איחולים שאמות. אחרי שכולן כתבו בו, הן הגישו לי את המכתב".
זה מזעזע.
עמית: "קרעתי את המכתב ואז חזרתי הביתה בוכה והבאתי לאמא את הקרעים. היא חיברה אותם, ראתה מה כתוב, עירבה את בית הספר והיה סיפור גדול".
נועם: "אני רציתי שעמית תעבור אליי לכיתה ושמחתי לחלוק איתה את החברות שלי. כשלעמית לא טוב אז גם לי לא טוב. היה לי קשה לראות אותה בוכה".
ענבל: "בחטיבת הביניים הן עברו יחד לכיתה חדשה ואז שתיהן סבלו מהצקות. זה היה בדיוק בתקופה שבה הן הופיעו ב־BFF וזה שוב התחיל מילדה אחת דומיננטית שסחפה אחריה בנות אחרות. העניין הוא שעמית ונועם הן פשוט ילדות טובות מדי. הן לא יודעות לריב ולענות. בגלל זה הן טרף קל. מצד אחד הן מהוות מושא לקנאה כי הן משדרות זוהר והצלחה. מצד שני נורא קל לתקוף אותן כי הן לא עונות. השיא היה אחרי שעידו נהרג".
מה קרה?
"הייתה ילדה מהשכבה שלהן שהעלתה סטורי וכתבה: 'לתאומות עכשיו יש דדי אישיוז'".
לא ייאמן.
"זמן קצר אחרי זה היה מופע סוף שנה של השכבה, ובגלל האסון הבנות לא הופיעו בו. ילדה אחרת צילמה אותן יושבות בקהל, העלתה לסטורי שלה וכתבה: 'חחח... הן לא מופיעות'. אז כבר אמרתי 'די'. התקשרתי ל־105 (המטה להגנה על ילדים ונוער ברשת) והתלוננתי".
בנות, איך אתן היום מבחינה חברתית?
עמית: "בסך הכל בסדר גמור. כשהתחילה העונה של 'הבנים והבנות' היו שוב בנות שלא פרגנו ואמרו עלינו דברים רעים, אבל זה לא כמו פעם. טוב לי בכיתה שלי בתיכון, מצאתי את החברות הטובות שלי, ואני יודעת שהן איתי, לא משנה מה".
נועם: "יש כמה בנות שמנסות לעקוץ אותנו, צוחקות על התוכנית, מנסות להוריד אותנו. אבל זה כבר פחות חודר אלינו".
עמית: "בנות עשו 'מכתב מוות': כתבו עליי דברים לא יפים ונתנו לי" נועם: "גם היום יש כמה בנות שצוחקות על התוכנית, אבל זה כבר פחות חודר אלינו"
עמית הגיעה לעולם דקה שלמה לפני אחותה נועם, ושתיהן יסכימו שבמובנים רבים עמית מתפקדת בתור האחות הגדולה.
נועם: "אם נניח אנחנו הולכות לרופא שיניים או צריכות לעבור חיסון, עמית תמיד תתנדב להיות הראשונה".
עמית: "גם במשימות של 'הבנים והבנות' אני תמיד הראשונה".
ענבל: "כבר מהבטן זה היה ככה. היו עושים לי אולטרסאונד ואומרים שלא מוצאים את העובר השני. נועם הייתה מתחבאת מאחורי עמית".
עמית: "נועם, כמו השם שלה, רגועה יותר. אני אסרטיבית ודומיננטית יותר".
איך אפשר להבדיל ביניכן?
נועם: "לעמית יש נקודת חן במרכז הצוואר. לי יש נקודת חן בצוואר, אבל יותר בצד".
עמית: "אומרים גם שהפנים שלי עגולות יותר ושל נועם ארוכות יותר. אבא היה אומר: 'עמית עגבנייה' ו'נועם מלפפון'".
מה היתרונות ומה החסרונות בלהיות תאומות?
נועם: "היתרונות זה שאת אף פעם לא מרגישה לבד".
עמית: החסרונות זה שתמיד מכלילים אותנו יחד. נניח, החברים המשותפים שלנו מארגנים יציאה ונועם אומרת שהיא לא רוצה, ישר אומרים: 'התאומות לא רוצות לבוא', בכלל בלי שעניתי".
נועם: "אנחנו גם רבות הרבה על בגדים. לכל אחת יש בגדים משלה וארון משלה. סיפור טרי מהבוקר: קמתי, ופתאום אני רואה את עמית עם הג'ינס שלי, שאני תכננתי ללבוש היום. אמרתי לה, 'עמית, למה את לא מבקשת רשות?', והיא עוד התחילה לצעוק עליי".
עמית: "לא צעקתי. רק אמרתי שמדדתי אותו כדי לראות אם אני בכלל רוצה להתחיל לריב איתך עליו".
אתן מנצלות לפעמים את העובדה שאתן יכולות להתחלף ביניכן?
עמית: "עשינו את זה בתקופת הזומים. במקום ששתינו נקום כל בוקר מוקדם לזום, היינו מחלקות את הימים כדי שכל אחת תוכל לפעמים לישון עד מאוחר. הייתי פותחת גם את הזום בטלפון של נועם, ועונה במקומה כשהקריאו שמות".
הבנתי שלעמית יש חבר.
עמית: "כן, מהכיתה המקבילה. אנחנו כבר שלושה חודשים וחצי יחד. ידעתי מי הוא אבל לא דיברנו, ואז יום אחד הוא שאל אותי באינסטגרם אם אני רוצה להיפגש".
את ונועם נראות אותו דבר. אם הוא ראה את שתיכן ומעולם לא דיבר עם אף אחת מכן, למה הוא התחיל דווקא איתך?
"גם אני שאלתי אותו את זה. הוא אמר שהוא שמע על שתינו מהחברים ואמרו לו שאני יותר דברנית ופתוחה".
זה לא יוצר קנאה ביניכן?
נועם: "אני ממש לא מקנאה בעמית, אני שמחה שהיא מצאה מישהו שכיף לה וטוב לה איתו. לא הייתי רוצה את החבר שלה. אני עוד לא פגשתי מישהו שאני רוצה להיות איתו".
ענבל: "אני לא קרובה בכלל לפרק ב'. אני לא רוצה שאף גבר יפנה אליי. כל הדברים של עידו עדיין נמצאים בדיוק באותו מקום בבית: הבגדים, הבשמים והמגבת שלו"
ענבל, מה איתך? עד כמה שזה כואב, את מהרהרת לפעמים על פרק ב'?
"כל הזמן מדברים איתי על זה, אבל אני לא קרובה לזה בכלל. אני לא רוצה שאף גבר יפנה אליי. כל הדברים של עידו עדיין נמצאים בדיוק באותו מקום בבית: הבגדים, הבשמים ואפילו המגבת שלו".
עמית: "אני מודה שלא הייתי רוצה לראות את אמא עם מישהו אחר. מצד שני אני כן רוצה שיהיה לה טוב".
נועם: "גם אני חושבת שיהיה לי קשה מאוד, אבל אני הכי רוצה שאמא תהיה מאושרת".
מה אבא היה חושב אם הוא היה צופה בכן ב"הבנים והבנות"?
עמית: "הוא היה גאה בנו, כי יש בתוכנית הרבה תחרויות שמצריכות כוח סבל מטורף. לפעמים במשימות ממש הרגשתי שהוא עומד לצידי".
מי ממשתתפי העבר מהווה עבורכן השראה? חולמות להיות אנה זק כפול שתיים?
נועם: "אנה היא זמרת וזה משהו שאנחנו פחות מכוונות אליו".
עמית: "ההשראות שלנו הן יותר טיילור מלכוב או עמית נודלמן. אנחנו רוצות להיות רקדניות, דוגמניות, שחקניות".
ענבל: "אבל זה בסדר. הן עדיין יוכלו להופיע בפסטיגל. נסגור גם את הפינה הזו".
