"יש ערים שעל הדגל שלהן מתנוסס אריה, לאחרות יש נשר או ציפור טרף מרשימה אחרת, ולפרבזה?", דימיטריוס עוצר רגע כדי ליצור את המתח הנחוץ, ומיד ממשיך: "סרדין!".
הוא בן 21, לומד באוניברסיטה באתונה, אבל חוזר בסופי השבוע ובקיץ לעיירת הולדתו, כדי לעזור לאביו בעסק המשפחתי: הוא משיט ספינות שלוקחות תיירים לראות דולפינים במפרץ אמברקיקוס היפה. החוויה המהנה נמשכת חצי יום וכוללת גם ארוחה על הסיפון ואפשרות לקפוץ למים, ואולי גם מוזיקה של אסף אבידן. דימיטריוס אומר שהדולפינים מתים עליו ומתקרבים כשהוא משמיע שירים שלו ברמקול של הספינה.
בחזרה לסרדינים: גם אם הדגל של פרבזה לא מתנופף בכל מקום (וגם בגוגל לא קל לאתר אותו), נדמה שהדגים הקטנים הם סמל הולם לעיר החמודה הזו, שמנסה, כמו מקומות אחרים שבהם ביקרנו בחבל אפירוס, לעלות לליגה תיירותית גבוהה יותר ולמשוך אליה עוד מבקרים. אגב, לצד הדגיגונים, הגאווה הקולינרית הנוספת של המקום היא שרימפסים איכותיים בעלי תו תקן וסצנה שהפכה למיתוס מקומי שמסופר שוב ושוב: בסרט "לעינייך בלבד", יושב ג'יימס בונד (רוג'ר מור) במסעדה ומזמין, בנונשלנטיות של מביני עניין, מנה של "סרטני פרבזה".
החופים הכי ארוכים
פרבזה (Preveza) נמצאת כאמור במחוז אפירוס (Epirus), בחלק היבשתי של יוון, בצפון־מערב המדינה, בערך 300 ק"מ בקו אווירי ממערב לאתונה. חיים בה כ־25 אלף תושבים, ובקיץ מכפילים התיירים את כמות האנשים בה פי ארבעה או חמישה. נמל התעופה הקטן של העיר מאפשר להגיע אליה בשעתיים וחצי של טיסה נוחה וישירה מישראל. מעבר יבשתי מחבר בינה ובין לפקדה, האי הסמוך, שהפך גם הוא ליעד פופולרי לחופשות קיץ.
העיירה תתאים בעיקר לזוגות רגועים או למשפחות שלא מחפשות מלונות ריזורט משוכללים (מלון בוטיק נעים, רק לזוגות ובמיקום מושלם הוא Dioni). סביב העיירה תמצאו חופי רחצה חוליים שהמים שבהם נחשבים לרדודים ולבטוחים. בחוף Kiani Akti, למשל, שנמצא במרחק הליכה מהמרכז, מצאנו שמשיות, עצי איקליפטוס מצילים ובית קפה גדול וגם מתקן מתנפח ענקי שמציע, בתוך המים, מסלול מאתגר בסגנון "ווייפ אאוט". צפונה ממרכז העיר נמתח חוף מונוליטי (Monolithi) - 26 ק"מ של חול ללא הפרעה ("החוף הרצוף הכי ארוך באירופה", משוויצים בעיר). הכניסה לחופים חופשית, אך יש לשלם עבור שימוש במיטות השיזוף וכמובן עבור האוכל והשתייה שמזמינים בברים.
טיפ: בקפה־בר Blue Island שבחוף מונוליטי, נערכת מדי יום ראשון מסיבת חוף שמזכירה שעם כל הכבוד לזוגות ולמשפחות, גם לצעירים במקום מגיע לבלות.
יאכטות וסמטאות
לב העיירה הוא הטיילת. מצידה האחד, צד הים, אזור עגינה לסירות וליאכטות, שתמיד מסקרן להציץ בהן. מצידה השני, מעברו של שביל ההליכה הרחב, תמצאו מסעדות ובתי קפה לרוב. מאחוריהם משתרעת רשת של סמטאות, מבוך שרובו טברנות, גלידריות וחנויות של מזכרות. בשיטוט ביניהן שווה לעצור בחנות של יצרני האוזו המקומיים רובו (Roubou). המזקקה המשפחתית פועלת משנת 1949 ובתו של המייסד מספרת שהם מייצרים את המשקה בעזרת צמחים מקומיים ולא על בסיס כימיקלים, כמו במפעלים הגדולים. בחנות היפה אפשר להצטייד לא רק בבקבוקי אוזו בגדלים שונים, אלא גם בליקר קינמון טעים שהמשפחה מייצרת.
בילוי נוסף עם טאץ' מסורתי הוא לאכול במסעדה שיש בה מופע של מוזיקת רמבטיקו. הלהקה, שהופיעה בטברנה Jasmine, באזור שנקרא Saitan Pazar, הייתה מצוינת, והיא קינוח נהדר לארוחה מקומית.
פרבזה היא אולי יעד חדש למרבית הישראלים, אבל ההיסטוריה שלה ארוכה. התיישבות באזור מתועדת כבר מהמאה השלישית לפני הספירה ובהמשך הוקמה כאן ניקופוליס (Nicopolis). העיר הזו הוקמה בשנת 31 לפני הספירה על ידי הקיסר אוגוסטוס, בעקבות ניצחון משמעותי במלחמתו נגד אנטוניוס וקליאופטרה, והפכה למרכז תרבותי וכלכלי חשוב. שרידיה הם עתה אתרי תיירות: במוזיאון ניקופוליס משרטטים בעזרת עתיקות את תולדות האזור ואת החיים בו, שכוללים תקופות גם תחת שלטון ונציאני ועות'מאני. אתרי החפירות המרכזיים – במרכזם שני אמפיתיאטראות גדולים – פתוחים לקהל. בתקופת מלחמת העולם השנייה נכבשה העיר על ידי כוחות איטלקיים וגרמניים, והקהילה היהודית הקטנה שחייתה בה נשלחה למחנות. לוח זיכרון מנציח כיום, בתמונות ובהסברים, את הקהילה, ובקרוב אמורה לקום אנדרטה לזכרה.
ההרים גבוהים יותר
"ליוון מגיעים בגלל החופים, אבל 80%-70% מהמדינה הם בכלל הרים", אומר קצת בייאוש וקצת בפליאה כריסטוס, מדריך ויזם בתחום התיירות. הוא משתוקק לשכנע שהעיירה הכפרית שבה גדל, קוניצה (Konitsa) והטבע הנהדר שסביבה, הם יעד מושלם לחופשה. הלהט שלו מבוסס היטב: תצפית אחת על הנוף מספיקה כדי לבחור להישאר.
גם קוניצה רוצה לחזק את מעמדה על מפת התיירות, והיא בשלב שבו לצד מלונות משפחתיים מקסימים, שבהם לא כולם מדברים אנגלית (המלצה: Rodovoli, נעים ומרווח, וארוחת הבוקר כוללת בערך 20 מאפים שונים), צצות יוזמות חדשות עם רוח עדכנית. העיירה התלולה – רכב צמוד הוא חובה כאן - היא נקודת מוצא לנופש באזור, שיכול להיות אקטיבי יותר או פחות. היא נמצאת מעל עמק שבו נפגשים שלושה נהרות, מוקף בהרי הפינדוס, והוא חלק מהגיאופארק Vikos-Aoos, שמוכר גם על ידי אונסק"ו. החיבור הזה מאפשר הכול: ממסלולי הליכה קלילים או מאתגרים, דרך חוויות רפטינג וקיאקים ועד לטיולי אופניים או טיפוס בדרגות קושי שונות (שתי חברות שמציעות פעילויות: Dentro וגם MountainVein).
במקביל, יש גם יוזמות של פילאטיס ויוגה בטבע, יש מעיינות תרמיים ואגמים אלפיניים, ואפשר גם להתמקד בטיולים באזורים בנויים יותר - בין כפרים ומנזרים סמוכים. אגב, המנזרים המפורסמים של מטאורה נמצאים במרחק כשעתיים וחצי נסיעה משם.
האייקון המפורסם של האזור הוא גשר האבן הגדול ביותר בבלקן, שמקושת מעל נהר Aoos מאז 1870. הגשר בנוי מאבנים ללא בטון, והמקומיים שמחים לספר בכל הזדמנות, שאת האבנים מחזיקה תערובת המורכבת מאבקת חרסינה, שערות עיזים וחלבוני ביצים. המלצה: אל תנסו את זה בבית!
במרכז קוניצה עצמה, מסביב לכיכר, יש חנויות מקומיות, בתי קפה ומסעדות (שימו לב ל־Apallou, שיש בה מרפסת בעיצוב עכשווי, נוף נהדר לעמק וגם קפה טוב). בסיור רגלי במורדות הגבעה, קל להתרשם מהשילוב בין בתים נאים, שבחצרותיהם גן ירק קטן ו/או גפן משתרגת ופרחים מטופחים, ובין בתים נטושים, שמיד מתחשק לברר כמה הם עולים ולמי צריך לפנות בעניין. "תשכחו מזה", היא התשובה הרווחת, בדרך כלל בליווי תנועת יד של ייאוש. בקוניצה ובכפרים אחרים יש המון נדל"ן פנוי: רבים מבני ובנות הדורות הצעירים יותר עזבו לערים הגדולות בעקבות פרנסה ותנאי חיים טובים יותר, והכפרים המזדקנים מתרוקנים בהדרגה. חלק מהבתים משמשים כבתי נופש משפחתיים בעונת הקיץ, אבל חלק מהם תקועים בריקנותם ומעידים, במקרים רבים, על תסבוכות סביב קבלת החלטות וחלוקת ירושה.
דוגמה עוצמתית להתרוקנות של היישובים הוותיקים באזור, אפשר לחוות בכפר קסטניאני (Kastaniani), כשעה נסיעה מקוניצה. הכפר, שהוקם לפני יותר ממאה שנה על ידי בעלי מלאכה, הוא עדות למעשה ידיהם: בתי אבן יפים ברחובות מרוצפים, בין ערוצי נחל שזורמים לצד הבתים וגשרים מעליהם. בשיאו, עד שנות ה־60, מנה הכפר כ־900 תושבים. מאז, החל תהליך הגירה הדרגתי וכיום מתגוררים בכפר רק 20 איש. אין בו אפילו מכולת. בתוך הדממה הזו, שמזכירה תפאורה של סרט (אימה?), משמח מאוד לפגוש את בני הזוג סינתיה ות'ימוס. השניים, רקדני בלט באופרה של אתונה, עברו לכפר לאחר שיצאו לפנסיה, ופתחו בו את Soiree – בית קפה מקסים, עם אוכל טעים ואווירה נהדרת. הם מקווים להחזיר את קסטניאני לחיים, ומומלץ מאוד לסייר בכפר ולעצור אצלם לארוחה.
מפגש מעניין מסוג אחר מזמן מנזר Molyvdoskepasti היפה, שחצרו פורחת ומטופחת. הוא פעיל כבר מהמאה השביעית לספירה וכיום חיים בו שבעה נזירים. גם כעת הוא יעד למאמינים ומאמינות, המגיעים אליו כדי להתפלל בכנסייה החשוכה ולבקש פרי בטן. בתוך המבנה תמצאו ציורי קיר מרשימים וחפצים שונים.
לא רחוק ממנו, בסמוך לכנסיית השליחים הקדושים בכפר, יש נקודת תצפית נהדרת על כל האזור. אם מפנים את המבט מעט צפונה, מגיעים לאלבניה, השכנה הצמודה. בשקיעה, אולי בתוספת חיזוק של כוסית ציפורו, המשקה האלכוהולי המקומי, נעים לשבת שם, לבנות תיאבון לארוחת הערב ולדמיין את הבית הריק שאולי נצליח לקנות.
זווית לזיטסה
מתנופת התיירות ביוון רוצים ליהנות גם אזורים שעד עתה התפרנסו מתחומים אחרים. אחד כזה הוא זיטסה (Zitsa), רשות מקומית המאגדת 57 כפרים, ונמצאת בין פרבזה לקוניצה, כ־35 קילומטר מיואנינה, בירת מחוז אפירוס.
זיטסה התפרסמה עד כה בעיקר בזכות היין המיוצר בה, המבוסס על ענבי דבינה מקומיים. אנשי הרשות המקומית מקווים שהשילוב של מסלול יין פוטנציאלי עם שלל אפשרויות לטיולים ופעילויות ספורטיביות בטבע, בתיבול מנזרים וקצת אמנות, יעלה את האזור על מפת התיירות.
בינתיים, אין פה מלונות של ממש, אלא בעיקר חדרי אירוח ודירות להשכרה, אבל גם בתחום זה מתחיל שינוי: בני הזוג ואסו ופאניס, לדוגמה, יצאו לגמלאות, עזבו את אתונה, ורכשו מהעירייה בניין אבן נטוש שבעבר שימש כבית ספר יסודי, בכפר Ekklosochori. הכיתות הריקות הפכו לחדרי מלון פשוטים ובחצר הגדולה ואסו מגישה מהריבות שהיא רוקחת בעצמה (מ־40 אירו ללילה. לפרטים: topalaiosxoleio@gmail.com, ועדיף לפנות ביוונית).
גם אם רק חולפים באזור, מומלץ לעצור לארוחה במסעדת הדרכים של ניקולאוס בכפר Voutsaras. המראה הגנרי שלה לא מסגיר את העובדה שמוגשים בה, לצד מנות עוף ובשר, מבחר של מאפים מסורתיים מצוינים, מיני בצקים עם גבינות וירקות משובחים, שאמא של ניקולאוס מכינה בעצמה. אם לא חם מדי, ניקולאוס יכול לכוון לכניסה לשביל ההליכה שהוא כבש והסדיר במו רגליו ביער הסמוך. השביל היפה, לאורך נחל ובין עצים, הוא חלק מרשת של שבילי הליכה בין הכפרים באזור – עוד אטרקציה תיירותית בהתהוות.
איך מגיעים?
עד סוף אוקטובר יש טיסות ישירות לפרבזה, שמפעילה חברת TUS Airways הקפריסאית. הטיסות, בימי רביעי ושבת, נמשכות כשעתיים וחצי, ומחירן החל מ־127 אירו לכיוון. לחבל אפירוס אפשר להגיע גם בנהיגה של שלוש־ארבע שעות מכיוון סלוניקי או מאתונה ובטיסות לעיר יואנינה.
- הכותבת הייתה אורחת עיריות Preveza ו־Konitsa, חברת התעופה TUS וחברת התיירות AVIAREPS ישראל.
