לפני כ־20 שנה החליטה יוצרת הקולנוע הצרפתייה בריג׳יט סי לביים סרט על במאית שעובדת עם אסירים בכלא, מתאהבת באחד מהם ומתחתנת איתו. היה לה תקציב אפסי והיא חיפשה נואשות שחקנית צרפתייה לתפקיד הראשי. כשכבר כמעט הרימה ידיים, ראתה במקרה את הסרט "אור" של קרן ידעיה, ונתקלה לראשונה ברונית אלקבץ. ״כל האורות נדלקו לי״, מספרת עכשיו סי, ״איזו נוכחות, איזו כריזמה. לא ידעתי אם היא יודעת צרפתית וזה דכדך אותי כי מאוד רציתי אותה, ידעתי שמצאתי את מה שחיפשתי״.
קצת אחר כך הגיעה אלקבץ לפריז כדי לקדם את הקרנות "ולקחת לך אישה", זוכה פרס הסרט הטוב בפסטיבל ונציה. סי התייצבה לפרמיירה. ״אחרי הסרט עלתה אלקבץ לבמה ודיברה פתאום צרפתית״, נזכרת סי. ״קפצתי מהכיסא בשמחה. שלחתי את התסריט לסוכן שלה שנתן לה אותו ממש לפני שהמריאה חזרה לתל־אביב. היא קראה ומיד אמרה כן״.
"גיליתי שאפשר להראות בכלא דברים בטלוויזיה במעגל סגור, אז החלטתי לצלם את הסדנאות וככה למדתי מה אפשר לעשות עם מצלמה"
לקח עוד ארבע שנים כדי להרים פרויקט שאפילו המילה "עצמאי" גדולה עליו. ״לא הייתה לנו אגורה״, מחייכת סי, ״ובארבע השנים האלה רונית ואני בנינו יחסים. ביקרתי אותה בתל־אביב והתקרבנו מאוד, אז כשממש התחלנו לצלם הכול היה מאוד קל ופשוט כי כבר הכרנו היטב. ההומור הצרפתי שלי קצת שונה ולפעמים היה קשה להעביר לה אותו, אבל חוץ מזה היה נהדר״.
הסרט Les Mains Libres ("ידיים חופשיות") יצא בסוף ב־2010. הרבה דברים קרו לבריג׳יט סי מאז, אבל את רונית אלקבץ היא לא שכחה. ״היא הייתה שחקנית נהדרת ואישה מיוחדת. עכשיו כשאנחנו מדברות עליה, מאוד עצוב לי פתאום״.
אבא לא נחמד
"ידיים חופשיות" היה כמעט אוטוביוגרפיה של סי. היא אכן עבדה עם אסירים בכלא, היא אכן התאהבה באחד מהם והתחתנה איתו. הסיפור הזה כל כך השפיע על בנה, השחקן והבמאי לואי גארל, שהוא השתמש בו כבסיס לסרט "חף מפשע", שעולה עכשיו בישראל וגם הוא עוסק בקשר עם אסיר. גארל עצמו מגלם את שאבל, בחור צעיר ועצוב שנכנס לפאניקה כשאמו מחליטה להתחתן עם אסיר שהכירה בסדנאות שהעבירה בכלא. הדברים מסתבכים לגמרי כשהוא דווקא נקשר ל"אב החורג", מה שמוביל לקומדיית פשע חביבה מאוד שעוסקת גם באובדן, הזדמנות שנייה והקרבה, וזכתה בשני פרסי "סזאר" צרפתי.
בסרט הפך לואי גארל את אמו למתחתנת סדרתית עם אסירים. סי צוחקת כששואלים אותה אם הפרט הזה אמיתי. ״או לא, אלוהים. אם זה היה נכון הייתי צריכה אולי לבדוק את עצמי. יש שני דברים מאוד נכונים בסרט: פגשתי את בעלי השני בכלא, ולבן שלי מאוד אכפת ממני והוא מאוד מגונן. מה שבוודאי לא היה נכון במציאות זה שבעלי סחב את בני לעשות את מה שרואים בסרט״.
סי, בת 67, נולדה בפריז וגדלה עם אם יחידנית ועם הסבתא של אמא. ״היינו בית של בנות משלושה דורות שונים״, היא אומרת, ״בגיל 16 כבר גרתי לבד. הייתי צריכה לגדול מהר״.
ידעת מי אביך?
״עד גיל די מבוגר לא ידעתי, אבל כן ידעתי שהוא היה יהודי. בסוף חיפשתי ומצאתי אותו רק כדי לגלות שהוא אדם לא מעניין ולא נחמד. אני ביחסים טובים עם הבן שלו. בדיעבד היה לי מזל גדול שהאיש הזה לא גידל אותי״.
היא הלכה ללמוד תיאטרון והשתתפה במחזות. לא היה לה עניין בקולנוע, ואז פגשה את הבמאי פיליפ גארל. ״כל הטכניקה של עשיית סרטים הייתה מאוד רחוקה ממני, לא הבנתי איך אדם מביים קולנוע״, היא מחייכת, ״אבל עבדתי קצת עם פיליפ והשתתפתי בסרטים שלו״.
החיים שלה השתנו כשלואי היה בן שמונה, והיא הייתה בהיריון עם בתה, אסתר. מישהו הציע לה לעשות סדנאות משחק לאסירים. ״לא הייתה לי עבודה, אז לקחתי את זה", היא מספרת, ״עבדתי בעיקר עם גברים אבל גם עם נשים. חשבתי שזה יהיה משהו קצר, בסוף זה נמשך יותר מעשר שנים״.
באיזה סוג אסירים מדובר?
״האנשים שבאים לסדנאות האלה הם אינטליגנטים ועם ראש פתוח ובדרך כלל יושבים על עבירות לא אלימות. גם אם אסירים אלימים היו רוצים לבוא, לא היו נותנים להם בכל מקרה״.
בכלא היא התאהבה - גם באסיר וגם בקולנוע. ״גיליתי שאפשר להראות בכלא דברים בטלוויזיה במעגל סגור, אז החלטתי לצלם את הסדנאות וככה למדתי מה אפשר לעשות עם מצלמה. המצלמה מאפשרת לראות באדם דברים שלא רואים בעין רגילה, וכשראיתי את הבחור הזה נעצרה לי הנשימה. הייתה לו כריזמה שלא היה אפשר להתעלם ממנה. התאהבנו מיד״.
איך מנהלים יחסים רומנטיים עם אסיר בכלא בצרפת?
״לא מנהלים. זה בלתי אפשרי. אפשר להחליף כמה מילים וזהו. היה נדיר מאוד אם היו לנו יותר משלוש דקות ביחד. זה היה ככה בערך שישה חודשים והתחתנו רק אחרי שהוא יצא מהכלא״.
לפני שנתיים נהרג בעלה בתאונת אופנוע. ״יכולתי להתפרק מזה, אבל עברתי הרבה בחיים וקשה מאוד לשבור אותי״, אומרת סי, שגם חיה כבר עשרות שנים עם נגיף ה־HIV. ״זה משהו שאני כמעט לא חושבת עליו יותר. למזלי אני חיה בצרפת ויש לי גישה לתרופות. להרבה אנשים בעולם אין את המזל הזה״.
3 צפייה בגלריה
"ידעתי שמצאתי מה שחיפשתי". רונית אלקבץ בסרט "ידיים חופשיות"
(צילום: באדיבות סרטי נחשון )
היית חוזרת היום לעבוד בכלא?
״לא, היום האסירים שונים, הם בעיקר צעירים, הם יושבים על פשעים יותר חמורים, אין שם מספיק פוטנציאל״.
מה למדת מהעבודה הזו?
״כשאת בתוך ארבעה קירות בכלא כל המסכות נופלות, אנשים חייבים להיות עצמם ואת מבינה באמת כמה שכבות יש לאדם. למדתי שם הרבה יותר על עצמי מאשר לימדתי אחרים״.
בריאיון שנערך לקראת צאת הסרט, סיפר הבן, לואי גארל: "מאז שהייתי בן 11 ביליתי עם אנשים שיצאו ונכנסו מבתי סוהר. בבית תמיד פגשתי טיפוסים מוזרים, גם נשים, מכיוון שאמא שלי ניהלה סדנאות גם בכלא נשים. כמה מהן הפכו לסופרות ולעיתונאיות וכך התוודעתי לעולמם של האינטלקטואלים הפעילים פוליטית ודי נמשכתי לאנשים האלה, שנמצאים קצת בשולי החברה.
הסרט הוא סיפור על בן שחושב שהמשימה שלו היא להגן על אמא שלו. לא מהטירוף שלה, אלא מהשמחה שלה. אמא מצליחה ובן חששן, שאומר לה שהכול עומד להסתיים רע, בעוד היא חושבת שהכול ממש טוב. האם חיה בתחושה של הנאה מתמשכת וחווה מעין ילדות אינסופית. כשהוא שומע מאחורי הדלת את אמו שוכבת עם האב החורג, הוא קולט שמחה בלתי נגמרת ולא יודע איך להתמודד עם זה".
טרור אינטלקטואלי
היום אולי קצת קשה לזכור, אבל תנועת "מי טו", שפרצה ב־2016, לא התקבלה בקונצנזוס מלא על ידי נשים ברחבי העולם. בצרפת, למשל, הגיבה ברנז׳ת התרבות בהרמת גבה. בתחילת 2018 חתמו 100 נשים צרפתיות, יוצרות קולנוע, שחקניות, אמניות ואקדמאיות, כולל פיגורות בקנה המידה של קתרין דנב, על מכתב שפורסם ב"לה מונד" ובו מתחו ביקורת חריפה על "מי טו". הן טענו כי התנועה משתמשת בשיטות בריוניות ומנסה להרוס קריירות של גברים שלא ביצעו שום פשע.
"הבעיה שלי עם ׳מי טו׳ הייתה שהכול הוכנס באותה חבילה: אונס ושריקה ברחוב. היום אם גבר מניח יד על כתף של אישה, זו תקיפה. זה נורא"
זמן קצר אחרי פרסום המכתב ביטל פסטיבל סרטי האמנות בפריז הקרנת סרט בשם LAstragale, שביימה סי, כמו גם את השתתפותה בדיון שתוכנן. "אנחנו מאמינים שעכשיו זה לא זמן טוב להתדיין בשלווה בהקשר הזה עם מי שחתמה על מכתב 100 הנשים“. סי הגיבה במאמר ב־Liberation: "זה טרור אינטלקטואלי", כתבה, "לא חשבתי שיום אחד תישלל ממני זכות הדיבור, או שייאסר עליי להציג ולדון בסרט שלי רק בגלל חתימה על מכתב“.
חמש שנים עברו מאז, וגם דרך שיחת זום מביתה בפריז אפשר לראות שהסיטואציה ההיא עדיין מכאיבה לסי. היא חביבה ופתוחה, אבל משהו משתנה בהבעת פניה כשהנושא הזה עולה. ״הבעיה שלי לא הייתה עם ׳מי טו׳״, היא אומרת, ״בבסיס ברור שאני מסכימה איתה, מה שהרגיז אותנו היו השיטות שלה ובעיקר הצורה שבה הכול הוכנס באותה חבילה: אונס, שהוא פשע נורא, יחד עם סתם לשרוק לאישה ברחוב. אנחנו אמרנו שזה בסדר ששורקים לנו ברחוב, זו לא בעיה״.
היית חותמת על מכתב כזה גם היום?
״לא הייתי חותמת שוב כי אני לא רוצה את הצרות האלה, אבל אני מסכימה היום עם תוכן המכתב אפילו עוד יותר. היום גבר לא יכול אפילו להסתכל על אישה. אם הוא מניח יד על הכתף שלה, זו תקיפה. בעיניי זה נורא״.
זה אולי ההבדל בין אמריקה לצרפת.
״אני לא יודעת מספיק על אמריקה, אבל אני יודעת שבצרפת אנחנו רוצים להיות חופשיים ושייתנו לנו סתם לחיות״. l
