קריאה היא פעולה שאדם עושה לבד. שלל קבוצות קריאה בארץ מוסיפות לפעולה הזאת את הפן החברתי והקהילתי. פעם בפרק זמן מסוים, קבוצת נשים (בעיקר) נפגשת ודנה על כוס קפה וכיבוד בספר שקראו. הנשים מקבלות זוויות ראייה חדשות ומשתפות את הקבוצה במקומות האישיים שדרכם התחברו אל הספר. חלק מהקבוצות פועלות עם הנחיה, קבוצות אחרות פשוט משוחחות על הספר באופן חופשי. בחלק מהקבוצות נגבה תשלום, ובחלק אחר הכניסה חופשית. יש קבוצות שמזמינות את הסופר למפגשים, ויש קבוצות שנמנעות מכך כדי לאפשר שיחה חופשית.
ללא רקע
דרורה טל שהם מירושלים, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית בגמלאות, הקימה לפני חמש שנים קבוצת קריאה שבה חברות עשר נשים. הקבוצה נפגשת אחת לחודש, בכל פעם בבית של מישהי אחרת. המארחת במפגש דואגת לכיבוד ומכינה גם מידע על הסופר. "הרעיון נולד כששתי חברות שלי מחוג פסיפס, שידעו שאני קוראת הרבה ותמיד, ביקשו ממני לפתוח קבוצה כזאת", מספרת טל שהם. "התלהבתי מהרעיון וצ'יק־צ'ק ארגנתי את הקבוצה. פניתי לכל מיני חברות שאני מכירה מכל מיני קבוצות, שחשבתי שיש להן יכולת לקרוא ולנתח ספרים, והקבוצה פעילה עד היום. אף אחת מחברות הקבוצה לא באה מרקע ספרותי. כולן אקדמאיות עם ראש טוב ושכל טוב".
איך אתן בוחרות את הספרים?
"בכל פעם אנחנו זורקות רעיונות ובוחרות יחד ספרים על רמה, לא רומן רומנטי".
אילו ספרים קראתן עד היום?
"'פליאה' של צרויה שלו (כתר), 'מר מאני' של א.ב. יהושע (הקיבוץ המאוחד), 'והיום איננו כלה' של צ'ינגיס אייטמטוב (עם עובד), 'הנערה מהדואר' של שטפן צווייג (מודן) ועוד כ־50 ספרים".
שרית פליין: "לפעמים אנשים מספרים על עצמם דברים אישיים. קרה שמשתתפת אמרה: 'אני לא מאמינה שדיברתי על זה'"
איך מתנהל המפגש?
"אני מארגנת יום ושעה שמתאימים לכולן, ומנחה את המפגש מבחינת סדר הדוברות, כדי שלא יהיה בלגן. אבל מבחינת התוכן אין הנחיה מהודקת. כל אחת מכינה את הניתוח שלה בהתאם להבנתה, ואנחנו עושות סבב של שיתוף ותגובות. זה יוצא עמוק ומקיף כי יש דעות מגוונות. כל אחת מביאה זווית אחרת מהעולם שלה. אחת מהבנות, למשל, תמיד מתייחסת לעטיפה ולמשמעות שלה. יש כאן נשים שעבדו במשרד החינוך, מישהי שעבדה ברשות העתיקות, מישהי אחרת עבדה באחת הוועדות של הכנסת. והתוצאה מעשירה ומחכימה. הרבה פעמים יש כאן דעות הפוכות, אבל עצם הדיון פותח את המחשבה".
סופרים מתארחים
מפגשי הקריאה שמתקיימים בביתה של שרית פליין בנס־ציונה כבר כעשור מתנהלים כמעט תמיד בנוכחות הסופר שכתב את הספר שעליו נסוב הדיון. היו מפגשים שאליהם הוזמנו אנשים שקשורים לנושא מזוויות אחרות, כמו מוציאות לאור או מתרגם. פליין – סופרת, משוררת, מנחת סדנאות כתיבה ומלווה כותבים – מקיימת את המפגשים ללא עלות, כדי לקרב אנשים לעולם הספרות הישראלית. בדרך כלל מגיעים למפגשים שלה כ־30 אנשים, אך הקבוצה אינה סגורה. יש אנשים שמגיעים לכל המפגשים, ואחרים מגיעים רק לחלקם. "אני מכינה כיבוד קל ושתייה, אבל תמיד יש גם אנשים שמביאים משהו", היא אומרת.
פליין כותבת בלוג, "אוצר מילים", ובו היא ממליצה על ספרים שאהבה. מתוך הרשימה הזאת היא בוחרת ספרים ומביאה אותם לסלון הספרותי שלה. לדבריה, "פרט למקרה אחד, כל הסופרים שפניתי אליהם נענו להזמנה ללא תשלום, משום שגם המשתתפים לא משלמים על המפגש. רוב המשתתפים הם בעצם משתתפות, אך כ־10% הם גברים".
בתחילת המפגש פליין מציגה את האורח. לאחר מכן הוא מספר על עצמו ופליין מראיינת אותו, ואז מתפתח רב־שיח בעקבות הספר. "לפעמים אנשים מספרים על עצמם דברים מאוד אישיים, וקרה לי שאחת המשתתפות אמרה, 'אני לא מאמינה שדיברתי על זה'. כשאירחנו את אורנה ורכובסקי עם ספרה שעוסק בהתאבדות 'כל העומרים שהיו לה' (כנרת זמורה דביר), כמה מהמשתתפות שיתפו בחוויות שהכירו מקרוב".
שירה סיטון פרידפרטיג: "בתחילת המפגש יש אמירות כמו 'לא התחברתי', אבל זה מתחלף ב'לא חשבתי על זה בכלל'"
כל האנשים שמגיעים למפגשים קוראים את הספר מראש?
"רבים מהם קוראים, והדיונים שנוצרים מעניינים מאוד. פעם אחת מישהי שאלה, 'קראנו אותו ספר?', כי התובנות שלה היו ממש שונות משל האחרים. גם אני, שמתכוננת לפני כל מפגש, מגלה הרבה פעמים דברים שלא שמתי לב אליהם. היו כמה פעמים שאפילו הסופרים אמרו שהם שמעו מהמשתתפים דברים שהם לא חשבו עליהם".
אילו סופרים הגיעו לסלון שלך?
"שרי שביט, שגית אמת, אורית גידלי, הילה בלום, שהרה בלאו, המשורר גיורא פישר. היה מפגש שבו הזמנתי שני סופרים שכתבו ספרים על נשים שהרצון להורות לא מובן מאליו בעיניהן: 'הילד בחלון' של אורן גזית ו'כתב כמויות' של ורד גלאון (שניהם בהוצאת שתים)".
כוח מרפא
שירה סיטון פרידפרטיג, יועצת תוכן לעסקים מנתניה, מנהלת שלוש קבוצות קריאה. "הרעיון עלה לפני שנתיים", היא מספרת. "אחרי שנים של עבודה וגידול ילדים, שבהן לא היה לי הרבה זמן פנוי, חזרתי לקרוא. לא למדתי ספרות באוניברסיטה אבל אני תולעת ספרים מילדות וגם השתתפתי בסדנאות כתיבה שהעשירו אותי. אני וחברה שלי התחלנו לקרוא ספרים ולדבר עליהם, ואותה חברה הציעה שנקים קבוצה. היא תרמה את הבית שלה בנתניה, ואני ארגנתי קבוצה של חברות. בשנה הראשונה ההשתתפות הייתה ללא עלות, אך לאחר שנולדו עוד שתי קבוצות, במשמר־העמק ובכרם־מהר"ל, התחלתי לגבות תשלום סמלי. בכל קבוצה כעשרה משתתפים ובעיקר משתתפות, רובן בגילאי פנסיה. כולן נשים פעילות שנוסעות לחו"ל וצורכות תרבות, ובכל זאת לא מוותרות על המפגשים ותמיד דואגות שנקבע תאריכים מראש כדי שלא יתחייבו לבייביסיטר לנכדים".
אילו סוגי ספרים את בוחרת למפגשים?
"ספרים מגוונים, ספרות מקור וספרות מתורגמת. בקבוצות של כרם־מהר"ל ומשמר־העמק אנחנו קוראים סיפורים קצרים. קראנו את 'נמר בירושלים' של אורן ולדמן (הוצאת שתים), 'מאדי' של נעמה הכט (קתרזיס), 'צבע החלב' של נל ליישון (תשע נשמות), 'אישה בעונת מעבר' של ענת לב אדלר (ידיעות ספרים) ועוד".
יש מבנה קבוע למפגשים?
"כולם קוראים את הספר לפני המפגש, ואני קוראת אותו פעמיים כדי להתעמק, להיות מוכנה ולארגן מראש נקודות לדיון. כל אחד מביא כיבוד ואנחנו משוחחים על הספר. לרוב אני מעדיפה לא להזמין סופרים למפגשים כי נוכחתי לדעת שכך המשתתפות מדברות יותר בחופשיות. יש לי בראש איזשהו תסריט לפגישה, אבל תמיד השיחה מתפתחת לכיוונים שלא צפיתי, כי כל אחד מביא את העולם שלו ואת נקודות ההסתכלות שלו. הרבה פעמים, בתחילת המפגש, יש אמירות כמו 'לא התחברתי' ו'לא התעלפתי', אבל בסוף המפגש זה מתחלף ב'לא חשבתי על זה בכלל' או 'יש פה עומק שלא ראיתי'. זה מקסים, מפתיע ומאיר עיניים".
יש גם היבט חברתי למפגשים?
"המפגשים הם עוגן חברתי משמעותי, וראיתי את זה בתקופת המלחמה. המפגש שתוכנן בוטל, ואחרי כמה שבועות התחילו להגיע בקשות לתאריך חדש. לפגישות שהתקיימו לאחר מכן היה ערך משמעותי מעבר לעיסוק בספר. זה היה מקום של אוורור, של נורמליות. אני חושבת שלספרות יש כוח מרפא, וזה נכון גם במפגשים שלנו".
30 עד 80
מועדון הקריאה של אורנה קזמירסקי, ד"ר לספרות ויועצת לבכירי מערכת הביטחון והממשל, מתכנס ארבע פעמים בשנה בביתה בתל־אביב, לפי עונות השנה. "אני בוחרת ספר שיש בו עניין ויכולת להעשיר, קוראת אותו ומנתחת אותו, ומגיעה מוכנה עם שאלות והנחיה. המפגש די מנוהל כדי שלא תהיה קשקשת, כי אני רוצה שההתמקדות תהיה בספר", היא אומרת.
מי האנשים שמגיעים למפגשים?
"קהל מאוד מגוון של נשים וגברים, בני 30 עד 80 פלוס, שמגיעים בדרך כלל בשיטת חבר מביא חבר או מהפייסבוק שלי, בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר עורכי דין, רופאים, פסיכולוגים ואנשי עסקים. יש כמה סופרים שבאים וגם משתתף עיוור, לכן אני תמיד דואגת לבחור ספר שקיים בהקלטה. על הרבה אחרים אני לא יודעת כלום פרט לכך שהם אנשי ספר, מיטיבי קרוא שאוהבים שיחה מעמיקה. אני תמיד נפעמת מהאינטראקציות והתובנות שעולות בשיחה ומחדשות גם לי, למרות שאני מתכוננת לכך. התחושה בסיום המפגש היא תמיד סוג של התעלות רוח, משהו מרומם נפש".
המועדון הוקם לפני כארבע שנים, ומגיעים אליו כ־60 אנשים, אבל לא בבת אחת. המשתתפים מקבלים שלושה תאריכי מפגשים ובוחרים את התאריך שמתאים להם, כדי שבכל מפגש תהיה כמות מוגבלת של אנשים. המפגשים מתקיימים בסלון של קזמירסקי, שמכינה גם כיבוד. "כל פעם מגיעים אנשים שונים לקבוצות, וזה מוסיף לעניין, כי לכל אחד יש תרומה אחרת".
כל מפגש נמשך כשעה וחצי־שעתיים וההשתתפות כרוכה בתשלום. "אני בוחרת ספרים לא ארוכים מדי, כי לאנשים אין היום כל כך זמן לקרוא", מספרת קזמירסקי, "ומשתדלת לבחור ספרים שהם פחות רבי־מכר. קראנו למשל את 'מונוגמיה' של סול מילר (הוצאת תכלת), 'קוצר רוחו של הלב' של שטפן צווייג (זמורה ביתן), 'הדוח של ברודק' של פיליפ קלודל (מודן), 'השיבה הביתה' של אנה אנקוויסט (הספריה החדשה). המפגש האחרון הוקדש לספר שלי, 'עוד מעט אור' (הוצאת שתים)".
חלק ממערכת השעות
הילדים של היום לא קוראים כמו ההורים שלהם, זה ידוע. היוזמה של מיכל זק, שבאה מתחום העיצוב ועובדת עם אגף מחקר ופיתוח במשרד החינוך, מנסה לשנות את העובדה הזאת. במסגרת היוזמה "יהיה בספר!", שפועלת בעשרות בתי ספר, ילדים חוזרים לקרוא בקבוצות קריאה. הרעיון נולד לאחר שזק החליטה לפתוח קבוצת קריאה כזאת בזום לנוער בתקופת הקורונה. "בשבילי זו הייתה דרך לצקת משמעות ויציבות לחיי וגם להוכיח שזה אפשרי, שילדים עדיין נמשכים לספר טוב", היא אומרת.
לפי המודל, המורים בוחרים ספרים, והתלמידים בוחרים, לפי הספר שנראה להם, לאיזו קבוצה להצטרף. בכל שבוע יש שעה קבועה במערכת ל"קריאה בהנאה". המורים מקריאים את הספר בהמשכים ולעתים מוסיפים פעילויות קשורות. "הדגש בקבוצות האלה הוא לא על שטף הקריאה או הטכניקה, אלא על ההנאה מהקריאה ועל פיתוח הסקרנות והדמיון", אומרת זק. "אין בקבוצות ציון או מטלות. יש רק מטרה אחת – ליהנות. והילדים, לעומת מה שאנחנו רגילים לחשוב, נהנים מאוד".
