לפני שלוש שנים, כששחר זיו הייתה תלמידת י"ב, היא קראה פוסט באינסטגרם על ילדה שהתאבדה בעקבות אונס שעברה, ולא ידעה את נפשה מרוב צער. המחשבה הראשונה שעלתה לה בראש הייתה שהיא יכלה להיות הילדה הזאת אחרי שבעצמה הותקפה מינית בגיל 13, ובשבע השנים שעברו מאז המשיכה "להיאנס" על ידי החברה שהפנתה אליה אצבע מאשימה.
בתגובה לפוסט החליטה שחר לספר את הסיפור שלה. "סיפרתי בפעם בראשונה שעברתי אונס, שהרגשתי זונה, אבל עכשיו אני יודעת שאני לא אשמה, אני הקורבן", היא אומרת. באצבעות רועדות כתבה את הפוסט, ואחרי ששילחה אותו לחופשי ברשת החברתית חשה תחושת ניצחון.
"בדיעבד אפשר להגיד שהטעות הכי גדולה הייתה שנשארתי באותו בית ספר שבו כולם ידעו. גם כשהדיבור עליי דעך, בראש שלי זה תמיד נשאר"
עכשיו, כשהיא חיילת המשרתת בתפקיד סמב"צית בחיל הגנת הגבולות בבסיס סיירים בדרום הארץ, היא יוצאת בסדרת הרצאות על הסיפור שלה, בעידודו של צה"ל. את שלוש ההרצאות הראשונות הציגה בפני טירונים בבסיס שבו היא משרתת. "כבר בטירונות לקחתי את המפקדת שלי לשיחה ואמרתי לה שאני רוצה שהמערכת הצבאית תמנף אותי ואת הסיפור שלי", היא אומרת. "כשהגעתי לבסיס סיירים פניתי למפקד שלי שיעזור לי. אמרתי לו, 'אני צריכה לשתף, אני צריכה לדעת שעזרתי, אני צריכה שמישהי תבוא ותגיד לי 'שחר, תודה'. זה עוזר לי ואני מאמינה שזה עוזר גם לאחרות. המפקד פנה לקצינת החינוך של הבסיס והיא התאהבה ברעיון והציעה לי להרצות בבסיס. לקח לי זמן להכין את ההרצאה, בפעם הראשונה הייתי בלחץ מטורף, שקשקתי מפחד. הפה שלי היה יבש, אבל אחרי זה הכל זרם, ומאז כבר הרציתי הרבה פעמים".
עוד כתבות בלאשה
הוא אמר שהוא רוצה לדבר
שחר (20) גדלה באריאל, בת זקונים למשפחה עם ארבעה ילדים. תמיד הרגישה מוגנת על ידי אחיה והוריה - האם מזכירת מנכ"ל, האב בעל קו חלוקה. "הייתי ילדה חנונית אבל תמיד במרכז העניינים, הייתה לי הנוכחות שלי בכל מקום", היא מספרת. "בכיתה ח' היה לי חבר ראשון, גדול ממני. הייתי רק בת 13 ולא באמת ידעתי מה זה חבר, עוד לא גדל לי הציצי אפילו. אחרי חודשיים נפרדנו, ויום אחד הוא אמר לי שהוא רוצה שנדבר והזמין אותי אליו הביתה. מאוד התרגשתי, חשבתי שהוא רוצה להציע לי לחזור אליו, כי מאוד אהבתי אותו. בדרך אליו עברתי דרך הפארק העירוני, פגשתי שם כמה חברות ואחת מהן אמרה לי בצחוק, 'תיזהרי שהוא לא יאנוס אותך'. צחקתי. מי בכלל ידע מה זה אונס".
מה קרה כשהגעת אליו?
"הוא נישק אותי והסכמתי, אבל אז הוא התחיל לגעת לי בחזה וזה כבר היה לי לא נעים וביקשתי ממנו להפסיק. קפצתי ואמרתי שאני לא רוצה והוא אמר, 'טוב, אני מפסיק', ואז הוא שוב נגע בי ושוב אמרתי, 'אני לא רוצה, תעצור', אבל הוא לא עצר, הוא המשיך כאילו לא אמרתי כלום. ניסיתי להתנגד אבל פיזית לא יכולתי לזוז. קפאתי במקום והתחלתי לבכות. אמרתי לו, 'אני לא רוצה, די, תפסיק', והוא בחר להתעלם. הוא לא התייחס אליי בכלל, לא ראה את הבכי שלי, היה מכוון מטרה, ואני שכבתי שם חסרת אונים כשהוא מנסה לעשות דברים בניגוד לרצוני. הפה שלי ננעל. בסוף הוא התייאש ואמר לי ללכת".
לאן הלכת משם?
"ישבתי בחוץ והתמוטטתי. בכיתי איזה שעה, והכי נורא שהרגשתי שאני פה לא בסדר, שעשיתי משהו שמנוגד לחינוך שקיבלתי בבית. חשבתי שאם ההורים שלי ישמעו על זה הם יהרגו אותי. הרגשתי רע, הרסתי את השם שלי, הרסתי את הכבוד שלי, וזה משהו שגדלתי עליו כל החיים שלי. לא גדלתי בבית דתי, אבל זה בית עם ערכים, התאכזבתי מעצמי ופחדתי לאכזב את ההורים שלי".
"בכיתי והתחננתי שיעזוב אותי, והוא לא התייחס. חברה שהייתה איתי הבינה שמשהו קורה. היא דפקה על הדלת אבל הוא לא פתח"
מה עשית?
"לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, מילדה חנונית וחרשנית שמתה על בית הספר, פתאום לא רציתי ללכת, כי הוא למד שם ופחדתי ממנו. כשאמא שלי הכריחה אותי, הייתי הולכת ובורחת מהכיתה, וכל הזמן בוכה בחוץ".
סיפרת למישהו?
"לאף אחד. ברגע שיצאתי מהבית שלו אמרתי לעצמי, 'שחר, זה לא יוצא ממך, אסור שידעו שאת זולה', וסתמתי את הפה. בקושי תפקדתי, הסתגרתי בחדר שלי, בסוף אמא שלי שמה לב שמשהו קרה כי אמא זו אמא. היא באה ואמרה לי, 'הכל בסדר? מישהו עשה לך משהו? מישהו נגע בך?', ועניתי לה, 'נראה לך? אם מישהו ייגע בי אביא לו כפכף לראש'. היא נרגעה ויצאה מהחדר, ואז התחילו זרמים של דמעות, כל כך רציתי לשתף ולפרוק, אבל לא יכולתי לאכזב אותה".
פחדתי שיאשימו אותי
שבועיים אחרי האירוע, הסיפור יצא ממנה ללא שליטה. "זה היה ביום שישי, אמא שלי הכריחה אותי ללכת לבית הספר, כל הכיתה הייתה בחוץ בהפסקה, ורק אני נשארתי בכיתה הריקה לבדי ובכיתי", היא מספרת. "חברה שלי נכנסה ושאלה אותי מה קרה, והכל פשוט התפרץ. כשאת שומרת סוד כזה, את נאכלת מבפנים, את נשרפת, לשונאים שלי אני לא מאחלת דבר כזה".
מתי החלטת לספר להורים?
"חברה שלי הסכימה לשמור את זה בסוד, בתנאי שאני אצא איתה ועם עוד חברים לפיצה בערב, כי שבועיים לא יצאתי מהבית. באותה תקופה הייתה לאחי הגדול בת זוג שהייתי מספרת לה הכל, והיה לה אח בבית הספר שלי. כשהייתי בפיצה פתאום הוא ניגש אליי ואמר שהבחור שפגע בי מסתובב ומספר לכולם ששכבנו. באותו רגע הרגשתי שזהו, הלכו לי החיים. דפקתי ריצה לבית של אותה בת זוג, הייתי חייבת לדבר עם מישהו. אמרתי לה שתבטיח לי לא לספר להורים שלי את מה שאני הולכת לספר לה, אבל היא לא הסכימה. היא אמרה לי, 'אין דבר כזה'. ישנתי אצלה ולמחרת היא לקחה אותי ביחד עם אמא שלה לבית של ההורים וסיפרה להם הכל".
איך הרגשת?
"לא יכולתי להיות בשיחה, כל כך התביישתי, פחדתי שיאשימו אותי. חיכיתי למטה, וכשעליתי הדבר הראשון שאמא שלי אמרה לי היה, 'שחר, למה הסכמת?'. היא לא הבינה את הסיטואציה, אבל אבא שלי ישר שאל אם הוא אנס אותי ולא יכולתי לענות. פרצתי בבכי ואז ראיתי את אבא שלי בוכה בפעם הראשונה בחיים שלי. גבר חזק עם אגו התפרק לי מול העיניים. הוא התקשר למשטרה, ואז נסע אל הבחור הביתה להתעמת איתו".
מה הוא אמר להגנתו?
"הוא כמובן הכחיש. מפה התחיל הסרט שלי, הסיוט של חיי, אפשר להגיד האונס השני שעברתי".
מה זאת אומרת?
"אחרי שאבא שלי התלונן במשטרה, שלחו אותי לבדיקה אצל רופא. ביקשתי רופאה ולא נתנו לי. הייתי ילדה, לפתוח את הרגליים שלי מול גבר זר אחרי מה שעברתי היה מעל לכוחותיי. אחרי זה היה תחקיר, חקרו אותי כאילו אני החשודה פה, שאלו מה לבשתי. ניסו לטעון שלא התנגדתי, למרות שכן התנגדתי, בכיתי, ביקשתי שיפסיק, אבל לא נתתי לו סטירה. לא העפתי אותו מעליי כי קפאתי. ואז התיק נסגר. אני לא אשכח את היום הזה, ערב ל"ג בעומר, צלצלו אליי מהמשטרה ושאלו אותי אם אני רוצה להמשיך את התיק. אמרתי להם, 'אל תפנו אליי ואל תתקשרו אליי, אני לא רוצה לשמוע על זה יותר', אז הם סגרו את התיק ושם זה נגמר".
"אמא שלי שאלה: 'מישהו נגע בך?' , ועניתי לה, 'נראה לך? אם מישהו ייגע בי אני אביא לו כפכף לראש'. כל כך רציתי לשתף ולפרוק, אבל לא יכולתי לאכזב אותה"
אחרי סגירת התיק מצבה של שחר הלך והידרדר. היא המשיכה ללכת לבית הספר, שם הפכה לשיחת היום ולמושא ללעג. "כל פעם שהסתכלו עליי הייתי בטוחה שמדברים עליי. בסוף החלטתי שאני לא רוצה לחיות יותר וניסיתי להתאבד פעמיים: פעם חתכתי ורידים, אבל לא באמת, כי לא ידעתי איך לעשות את זה, ובפעם השנייה בלעתי כדורים. זעקתי לעזרה. שלחו אותי לעובדת סוציאלית, הייתי אצלה פעם אחת ולא רציתי לראות אותה יותר, לא רציתי לדבר על זה, רציתי רק לשכוח שזה קרה".
איך זה בא לידי ביטוי בחיים שלך?
"השתניתי ב־180 מעלות. מילדה שמחה, אפילו קצת תמימה, הפכתי לילדה עצבנית, היפראקטיבית, חסרת סבלנות, כעסנית ורוטנת. אמא שלי כל הזמן אמרה לי, 'שחר, נכנס בך שד, זו לא את'.
"הרגשתי לגמרי לבד. ההורים שלי לא ידעו איך להתמודד עם הסיטואציה, הם חיבקו אותי ואני יודעת שהם היו איתי, אבל לא הרגשתי את זה מספיק. היום אני מבינה וגם לא כועסת, אבל אז הייתי צריכה יותר הכלה, הייתי צריכה לדעת במאה אחוז שאני לא אשמה במה שקרה לי ואת זה הם לא שידרו. מה שאבא שלי שידר לי היה 'זה היה, זה עבר, הלאה, תתקדמי'.
"בדיעבד אפשר להגיד שהטעות הכי גדולה הייתה שנשארתי באותו בית ספר שבו כולם ידעו. גם כשהדיבור עליי דעך, בראש שלי זה תמיד נשאר. כל מי שהסתכל עליי, כבר ידעתי בראש על מה הוא חושב. הייתי ילדה שרוטה וזה גרם לי להידרדר עוד יותר".
כלומר?
"התחלתי לברוח מבית הספר, שיקרתי להורים שלי על ימין ועל שמאל והתחברתי לאנשים שלא ברמה שלי בכלל. הייתי נפגשת עם גברים שהכרתי דרך האינסטגרם וסיפרתי להורים שלי שאני הולכת לישון אצל חברה. בגיל 16 עברתי עוד אונס".
איך?
"נפגשתי עם כמה חבר'ה, ביניהם היה מישהו שתמיד ניסה לפתות אותי ואף פעם לא הסכמתי. הוא לא עזב אותי ולא הפסיק לשלוח לי הודעות, ויום אחד ישבנו בדירה של מישהו בפתח־תקווה, כולם ישבו באיזה חדר, ואני ישבתי בחדר אחר, שמתי את הטלפון שלי בטעינה. פתאום הוא נכנס לחדר ונעל את הדלת. אמרתי לו 'תפתח את הדלת עכשיו', באתי לקום ולצאת והוא חסם לי את הדרך. אמרתי לו, 'שחרר אותי, זה לא יקרה כי אני לא רוצה', ואז הוא התנפל עליי ושוב קפאתי, כמו בפעם הראשונה. לא האמנתי שזה קורה לי שוב, בכיתי והתחננתי שיעזוב אותי, והוא לא התייחס. חברה שהייתה איתי הבינה שמשהו קורה, כי שנינו נעלמנו לה מהעיניים והיא ידעה שאני לא רוצה אותו. היא דפקה על הדלת, אבל הוא לא פתח ולא עצר. כשהוא פתח לה את הדלת היא הבינה מה קרה, הלבישה אותי והוציאה אותי מהדירה. נפלתי על הרצפה באמצע הרחוב וצעקתי, 'למה זה קורה לי עוד פעם? למה קפאתי שוב? מה יש לי?', ושוב התחלתי להאשים את עצמי. נגעלתי מעצמי, לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה".
ביקשתי טיפול פסיכולוגי
אחרי התקיפה השנייה, שעליה לא התלוננה ("לא הסכמתי לעבור את זה שוב, לא מול ההורים שלי ולא מול המשטרה"), היחסים בבית הלכו והידרדרו. "רבתי עם ההורים על בסיס יומיומי, הייתי בלתי נסבלת, הם עמדו מולי חסרי אונים", היא מספרת. "באיזשהו שלב ביקשתי מההורים שיביאו לי פסיכולוגית, וזה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש בשביל עצמי ובשביל ההורים שלי. זה היה בסוף כיתה י', ואחרי כמה שיחות איתה היא אמרה להורים שלי: 'אם אתם לא מעבירים את הילדה שלכם בית ספר, תאבדו אותה'. יומיים לפני תחילת הלימודים העבירו אותי לבית ספר 'מקס פיין' בתל־אביב, ההורים שלי קיבלו חום. הם רצו תיכון עיוני והיו מאוד מאוכזבים, אבל לא הסכמתי לוותר. קמתי כל יום בשש בבוקר כדי לנסוע לבית ספר בתל־אביב רק כדי לברוח מאריאל, ולא היה אכפת לי באיזו מגמה אני לומדת, העיקר שיהיה לי שקט נפשי".
"היה לי בן זוג שנה וחצי, סיפרתי לו מה קרה לי ממש בדייט הראשון. אם מישהו נרתע מזה כנראה שהוא לא בשבילי"
איך הרגשת שם?
"פה התחיל השיקום שלי. מגיל 13 אני לא יודעת מי זאת שחר, מה היא אוהבת, מה טוב לה ומה לא טוב לה. אמנם לא יצאתי עם בגרות מלאה אבל אני לא מצטערת לרגע. כבר הפסקתי את השיחות עם הפסיכולוגית, אבל הבנתי שאם הצלחתי לדבר איתה וזה עזר לי, אז אני פשוט צריכה לדבר על זה עוד. ככה נולדה ההרצאה שלי בעצם.
"החלום שלי הוא להמשיך בהרצאות איפה שרק יבקשו, לא אכפת לי איפה, אני רוצה לדבר על זה. זה תהליך הריפוי שלי, אני מרפאה את עצמי בזה שאני מרפאה אחרות".
מה העצה הכי טובה שאת יכולה לתת לבחורה במצבך?
"תדברי, תשתפי, אל תפחדי ללכת לפסיכולוגית, אל תאכלי את החרא שלך לבד".
יש לך בן זוג היום?
"היה לי בן זוג שנה וחצי, הכרנו דרך חברים משותפים כשסיימתי את התיכון, והייתה לנו זוגיות מדהימה. על ההתחלה סיפרתי לו, ממש בדייט הראשון, אפילו שאמא שלי אמרה לי שזה עלול להרתיע גברים וכדאי לחכות עם זה קצת. אמרתי לה שאם מישהו נרתע מזה כנראה שהוא לא בשבילי, כי זו מי שאני. הסיפור הזה ילווה אותי כל החיים, כל מי שאני היום זה בזכות מה שעברתי, ואני בכוונה אומרת 'בזכות' ולא 'בגלל', כי זה לטוב ולרע".
