אני יושבת עם נועה בסלון הדירה של מיקי ומספרת להן על הדייט האחרון שלי עם עומר, הראשון שלי בחיים הפתוחים. מיקי ונועה אוחזות בכוסות יין בזמן שאני מספרת על קילופי בגדים ולשונות מתגלגלות. הן שותות את היין ואת המילים שיוצאות לי מהפה בשקיקה. הבאתי להן טוויסט בעלילה באמצע החיים, בינג' עסיסי של חיי רווקות. רגע קודם עוד דיברנו על מרפאות בעיסוק שעובדות עם הביטוח המשלים. לאמצעי שלי יש גמישות יתר במפרקים, האם גם נועה ומיקי יגלו גמישות? הן החברות הכי טובות שלי, האחיות המאומצות שלי, אלה שמלוות אותי בטיים־ליין של החיים מלפני שצימחתי שערות ועד אחרי שהורדתי אותן בלייזר. היה ברור שאספר להן על פתיחת היחסים עם יואב. הן הכותל שלי.
בפורום הכותל שלנו מקבלים זו את זו על מלא. נועה ומיקי ידעו תמיד לקבל אותי כמו שאני - כשעשיתי קרחת בכיתה ז', כשיצאתי עם בחורה בגיל 16, כשהינקתי ילדים עד גיל שנתיים. תמיד הבינו ותמכו, גם כשהבחירות שלהן היו שונות לגמרי. אצלנו לא היו גלגולי עיניים כשמיקי השאירה תינוק בן חודש ונסעה לשבועיים לתאילנד, וכשנועה שילמה 600 שקל למתקשרת בעפולה כדי שתגיד לה אם כדאי לה לקחת ג'וב חדש.
"'התעופה שלך מהממת, אבל אני לא רוצה שתעופי יותר מדי', אומרת לי החברה הכי טובה שלי"
למחרת בבוקר אני יושבת ליד האי במטבח ומנהלת עם נועה את שיחת הבוקר הקבועה שלנו אחרי שיגור הילדים. "אני מקבלת אותך, אבל", אומרת נועה מבעד לדיבורית. האנרגיה שלה השתנתה מליל אמש. "אבל" ו"מקבלת" הם בדרך כלל דבר והיפוכו. "את משתנה", היא אומרת. "אני יודעת שאת עוברת תקופה של תעופה, וזה מהמם, אני שמחה בשבילך, אבל אני לא רוצה שתעופי יותר מדי". "אני אותה הדס", אני מנסה לענות. "זה לא אותו דבר. קשה לקבוע איתך. גם מיקי אומרת. אתמול כשנפגשנו הרגשתי שאת אחרת". עלבון מציף אותי. אני מרגישה כמו בוגדת - לא ביואב, בפורום הכותל. שיניתי את כללי המשחק בזוגיות, ומתברר שזה משפיע על כל מעגלי חיי. "ואם הייתי גרושה?", אני שואלת. "זה לא אותו דבר. גירושים זה משבר, את לא עוברת משבר". השיחה מתנתקת, נועה נכנסה לחניון.
האי במטבח הופך ברגע לאי של בדידות. לראשונה אני מבינה שלא כולם מעכלים את הבחירה שלי. האמת שלי ושל יואב נראית לאחרים כמו שקר. אני נזכרת בכל רגעי החיים שלי עם נועה ומיקי. איך הן היו איתי בגיל 15 כשאבא שלי נפטר, בשיברונות הלב מבחורים, בדיכאון אחרי הלידה הראשונה. הן תמיד היו שם לשמוע כמה יואב מעצבן/ מאכזב/ לא מבין אותי. עכשיו אני מבקשת מהן תמיכה לא במשבר, אלא בצמיחה. כמה קשה לאנשים לתמוך כשזה נוגע למיניות.
פתיחת היחסים, גיליתי גם כשסיפרתי לחברות אחרות, עוברת אצל אנשים דרך הפילטר של עצמם. הם בודקים אותה לפי מידותיהם - מגיבים בהקשר למערכת היחסים הפרטית שלהם. "אני לא חושבת שזה מתאים לנו", "לא הייתי מסוגלת" הן התגובות הנפוצות שקיבלתי. אני תוהה אם אגיב ביחס לעצמי כשחברה תספר לי על ג'וב חדש, היריון או נסיעה. ברור לי שפתיחת היחסים שלי מציפה אצל נועה ומיקי את הפחדים הכי גדולים. שינויים הם מפחידים, והדרך להתמודד עם פחד היא להיות בו עד שרואים שהכול בסדר. נראה ששינוי מתחולל בכל מערכות היחסים המונוגמיות שלי, לא רק עם יואב. אני אותה הדס שמחפשת מרפאה בעיסוק, שמעבירה מתכון לנודלס, שמזמינה סלט בלי פלפל אדום. אותה הדס, אבל אחרת.
- השמות בדויים, ההתרחשויות אמיתיות. 3formango@gmail.com
