"אני נשבר/ אמר האור/ והפך לקשת". נטליה קסרוטי לא הכירה את הטקסט הזה, שהוא למעשה שיר שנקרא "ולפני שבר גאון" (מאת נריה יעקב). אולם מרגע שפורסמה הידיעה על כך שבנה קשת נרצח בגיל 21 במסיבת נובה, אינספור אנשים שלחו לה אותו. היא הזדהתה עם המשמעות: צורת חיים אחת יכולה ללבוש צורת חיים אחרת.
קסרוטי, שמתגוררת בקיבוץ סמר, משוכנעת שבנה האהוב אמנם נאלץ להיפרד מגופו הגשמי, אך נשמתו עוד כאן, ושגם מתוך שבר יכולים להיווצר צבעים חדשים. שלושה שבועות אחרי שנרצח כתבה בפוסט:
"לפני ה־7.10 הלבבות שלנו קצת נשחקו. היינו צריכים דברים גדולים כדי להרעיד את ליבותינו. סף הריגוש הקולקטיבי הלאומי היה על אפס. מתרגשים כאומה פעם בארבע שנים ממדליה באולימפיאדה. כל השאר פשוט לא חדר את שריוני הברזל שלנו. ואז הגיע 7.10 ואין אחד שלא נרגש, בין אם זה מאב שמגיע בג'יפ לעזה כדי לתת חיבוק לבן שלא ראה 20 ימים, זוגות שמתחתנים באמצע אבק מדבר עם נגמ"שים ומדים... נכון, יש גם מראות אחרים של תופת ומוות וסבל וכאב שלעולם לא ייגמר, אבל יש לנו בחירה מה אנחנו רואים: אור או חושך. עלינו להבין את העונש הכבד שקיבלנו. להבין שהאויבים שרואים אותנו מפולגים עם שנאה הדדית בינינו יודעים שהם גוברים עלינו בקלות. אם לא נהיה יחד, באמת ביחד, בקבלה אחד של השונה, לא נתגבר על מה שעברנו, ומותם של 1,400 אנשים, וביניהם בני, יהיה לשווא! במותם ציוו לנו את החיים. לא חייבים לאהוב אחד את השני. ממש לא. אבל כן חייבים לקבל. יש בינינו שונות גדולה, כמו צבעים רבים, אך לכולנו יש מקום בקשת".
לא מובן מאליו לכתוב פוסט כזה זמן קצר כל כך אחרי הטבח.
"אני מנסה לראות את הטוב בדברים, כי אין לי ברירה. זה עדיף מאשר להתמקד בחושך. לא שזה קל לי. זה מאבק. אבל מהרגע שקיבלתי את הבשורה הקשה על קשת, היה לי ברור שהחיים שלי עומדים להשתנות ושכנראה יש לי איזו שליחות. היום אני כבר מצליחה לראות את הנבטים של זה. בגלל שאני דוברת ספרדית שפת אם, הזמינו אותי להצטרף למשלחת הסברה במקסיקו־סיטי ובמיאמי. לבוא לספר על מה שקרה לנו: נעשה לנו פשע נורא והופכים אותנו לפושעים. אעשה כל מה שביכולתי כדי לא לתת לזה לקרות".
משלחת ההסברה הזאת (שיזם משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות) נפגשה עם חברי הסנאט והקונגרס במקסיקו ועם סגן הקרדינל של מקסיקו - בישוף סלבדור גונזאלס מוראלס. המשלחת נפגשה גם עם בכירים במשרד החוץ של מקסיקו ועם אנשי הקהילה היהודית.
מה אמרת להם?
״שאיבדתי את הדבר הכי גדול של החיים שלי, את הבן שלי, שהיה סמל לחיבור לבבות. המטרה שלי היום היא להגביר את האהדה הציבורית לישראל, לחזק את הקהילות היהודיות ולהתחזק מהן. צריך להבהיר שזוועות כאלה, כמו שהתרחשו ב־7 באוקטובר, לא יכולות להתקיים ללא פעולות הגנה מצד ישראל. אזרחים תמימים וחפים מפשע, ובהם תינוקות וקשישים, נחטפו על ידי ארגון טרור. הם צריכים לחזור הביתה באופן מיידי. אסור שיפגעו בהם, אסור שיחסירו מהם דבר בזמן השבי, הם חייבים לקבל ביקורים סדירים של הצלב האדום.
ממקסיקו המשיכה המשלחת למיאמי. "חיכו לנו שם בשדה התעופה עם דגלים ושירי 'עם ישראל חי', קבוצות ישראלים הקיפו אותנו, חיבקו, התרגשו ובכו איתנו. לא יכולתי לזוז מרוב התרגשות. כל השדה רעד מהעוצמות שהיו שם". היא וחברי המשלחת השתתפו בכנס של ראשי ערים מרחבי ארצות־הברית שעסק במאבק באנטישמיות, ונטליה התראיינה לערוצי טלוויזיה שונים, ובהם לערוץ הלטיני הגדול ביותר בארצות־הברית TELEMUNDO, בריאיון ששודר בהמשך ב־CBS. "בכל ריאיון או מפגש אני נשאלת כמובן על קשת, אבל אני תמיד מציינת את חשיבות שחרור החטופים באופן מיידי", היא מבהירה. "הדם של בני ושל יותר מ־1,400 אנשים מספיק. שום אמא לא צריכה לקבל את הבשורה שאני קיבלתי".
גלגלונים וצ'ייסרים
קשת היה ילד שלא היה אפשר להתעלם מנוכחותו מרגע שנולד, ולא רק כי היה יפה תואר. "היו לו חיוך ענק ולב עצום מגיל צעיר", מספרת נטליה. "אם הייתי נותנת לו קוביית שוקולד, הוא היה מתעקש לתת לי חצי, תמיד שמח לעזור לכולם: לסחוב, לפנות, להעיף את הגזם. לאחרונה הבנתי שהגישה הזו שלו רק הלכה והקצינה ככל שגדל. חברים שלו סיפרו לי שהוא קנה בקבוק וויסקי במאות שקלים וחילק צ'ייסרים לאנשים זרים. הוא אמר: 'למה ליהנות לבד אם אפשר ליהנות ביחד?'. הוא גם היה ילד נורא אנרגטי. בגיל חמש התחיל לעשות גלגלונים והיה הולך על הידיים מהבית עד חדר האוכל. כל הקיבוץ חשב שהילד הזה צריך להגיע לקרקס. אבל החלום הכי גדול שלו בגיל הזה היה להיות פיראט. היה לו ספר על שודדי ים שהקראתי לו סיפורים מתוכו, היה לו מחנה של שודדי ים מחוץ לבית, ובפורים הוא כמובן התחפש לפיראט.
"הוא ידע שהוא חתיך הורס, אבל הבנות שלמדו איתו סיפרו לי שהוא לא נתן לזה לעלות לו לראש. הוא לא היה המניאק הזה, שיודע שכולן דלוקות עליו ומנצל את זה"
"בשנתיים האחרונות לחייו קשת טייל בכל כך הרבה מקומות בעולם, אפשר לומר שהוא קצת יישם את חיי הפיראט כאדם בוגר. לא מזמן התראיינתי לרדיו ואמרתי שכנראה גם הייתה לו אישה בכל נמל, אבל הייתי עדינה. אני משוכנעת שהיו לו הרבה יותר. למרות שהחודש הוא היה אמור לחגוג יום הולדת 22, חלום הפיראט לא נגוז ממנו. הוא עדיין היה להוט לטייל בעולם ולמצוא אוצרות. ממש לפני שנרצח הוא סיפר לי שהוא מתכנן לטוס לברזיל כי חבר סיפר לו שיש שם מכרות זהב. זה הדליק אותו. הוא אמר: 'אני אמצא שם זהב ואהיה עשיר. את תראי, אמא, שככה זה יהיה'".
עד כמה הוא היה מודע ליופי שלו?
"כל הזמן אמרו לו שהוא צריך להיות דוגמן. כשהוא היה בן 14 הלכתי איתו לסוכנות דוגמנות בבאר־שבע, אבל אמרו לנו שאנחנו צריכים לשלם על בוק, ושנינו החלטנו לרדת מזה באותו הרגע. קשת היה ילד חופש והתקשה עם מסגרות. בתיכון הוא למד במגמת נגרות, וממש נאבק לסיים 12 שנות לימוד. לצו הראשון בצבא הוא דווקא הגיע עם הרבה מוטיבציה, אבל באבחון הורידו לו אותה. משהו בשאלות ביאס אותו. הוא לא התגייס וטס לברלין. יום אחד הוא התקשר אליי משם ואמר לי שהציעו לו חוזה דוגמנות. הוא שלח לי את החוזה כדי שאומר לו מה אני חושבת. לא עניין אותו הפרסום, הוא ידע שזה אומר כסף קל, שכך הוא יוכל להמשיך לטייל בעולם. אבל החוזה הזה היה משעבד, לא סיפק לו שום הכנסה קבועה ורק מנע ממנו לעבוד במקומות אחרים בתחום. אמרתי לו שלא כדאי לו לחתום, והוא הקשיב לי. למרות שהוא תמיד קיבל מחמאות מהסביבה וידע שהוא חתיך הורס, הבנות שלמדו איתו בתיכון סיפרו לי שהוא אף פעם לא נתן לזה לעלות לו לראש, שהוא מעולם לא היה הגבר המניאק הזה, שיודע שכולן דלוקות עליו, מנצל את זה ומחרב נשים, שהוא תמיד נשאר נחמד וצנוע".
קשת היה בנה האמצעי של נטליה. אחותו הגדולה ענן (23) היא מפקדת גדוד בחיל האוויר בבסיס עובדה, ואחותו הקטנה שמש (17) היא תלמידת י"ב. נטליה נולדה בארגנטינה. כשהייתה בת שלוש עלתה עם הוריה ואחותה לישראל וגדלה בכרמיאל. בצבא שירתה בגרעין הנח"ל בקיבוץ געתון, ואחרי השחרור החלה לעבוד כמטפלת במשפחתון בקיבוץ סמר. "הגעתי לסמר והתאהבתי במדבר", היא מספרת. "לא רציתי לעזוב".
היא עבדה במטבח הקיבוץ, ולפני שנתיים החליטה להגשים חלום ישן ופתחה במרפסת ביתה מסעדה קטנה בשם "קסרוטי", מטבח איטלקי עם טוויסט מדברי. "אני תמיד אוהבת לומר שאני 'מגשימה חלומות של אוכל לאנשים'", היא אומרת.
כשהייתה בת 24 פגשה את מי שהיה בעלה עד לגירושיהם לפני שבע שנים. "עוד לפני שהתחתנו היינו בחתונה של חברים והיה שם זוג עם תינוק מתוק", היא מספרת. "כששמעתי שקוראים לו ענן הוקסמתי מהשם. היה לי ברור שלא משנה אם יהיה לי בן או בת, זה השם שאבחר. כשבתי הבכורה נולדה קראתי לה ענן, והיה ברור שהילד השני יהיה קשת, כי זה פשוט התחבר: קשת וענן".
אחרי התיכון עבד קשת בעבודות מזדמנות כמו גינון ובנייה, ובשנה האחרונה גר בדירת חדר בפלורנטין. באותו בוקר ארור אמו לא ידעה כלל שבנה נמצא במסיבה ברעים. "התעוררתי ברבע לתשע לתוך ווטסאפים שיש מלחמה", היא מספרת. "הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי את הזוועות הראשוניות. באותה שעה שתי בנותיי היו בבית, וכמו כל אמא ששומעת שקרה משהו נורא ואחד הילדים שלה לא נמצא באותו רגע מתחת לעיניים שלה, מיהרתי להתקשר לקשת, לוודא שהוא בסדר. בשישי בערב עוד הספקתי לדבר איתו והוא סיפר לי שהוא חזר ממסיבה בתל־אביב. לרגע לא חשבתי שהוא נמצא באזור התופת. הוא לא ענה לי, אז השארתי לו הודעה: 'מקווה שהכול בסדר. כל המדינה בוערת. דבר איתי'. הייתי בטוחה שהוא יחזור אליי מהר ויגיד לי את מה שהוא תמיד אמר: 'יאללה אמא, מה את דואגת?', כי הרבה פעמים כשהייתי מתקשרת אליו, לוודא שהכול בסדר אצלו, הוא היה אומר שאני מגזימה. הוא לא הבין שאני לא אמא מגזימה, שהמציאות שלנו בארץ מוגזמת".
אבל חלף הזמן והוא לא חזר אלייך.
"נכון. ואז הבת הגדולה שלי נכנסה לפייסבוק שלו וראתה שכמה ימים לפני כן הוא שיתף פוסט על המסיבה ברעים. התחלתי להילחץ. לא ידעתי איך אני יכולה לבדוק אם הוא אכן היה שם. החלטתי שלא אכפת לי, אני מעלה תמונה שלו בפייסבוק ומתייגת אותו. חשבתי: 'קיבינימט אם הוא יכעס עליי אחרי זה, יגיד 'איזה בושות את עושה לי, אמא'. אני חייבת להירגע. כתבתי בפוסט: 'אני לא מאמינה שאני עושה את זה. גם אני מחפשת את הבן שלי שכנראה היה במסיבת נובה. קשת יפה שלי, מתפללת שאני סתם אמא פולנייה דואגת. תעדכנו אותי שהוא בסדר'. והשארתי את מספר הנייד שלי".
"גם בסבל יש רגעים של השוואה לאחרים ואמירת תודה. אני אומרת תודה על זה שלי לפחות הייתה גופה להביא לקבורה, ואני אומרת תודה שהבן שלי לפחות הלך בשלב מאוד מוקדם של הבוקר. הוא קיבל צרור בחזה ומת"
והתקשרו אלייך?
"תוך חצי שעה אחד החברים שלו התקשר ואמר: 'נטליה, קשת היה במסיבה. בחמש וחצי בבוקר הוא כתב לי שהוא הגיע לשם'. הלב שלי צנח סופית והתחילה סחרחרה. התקשרתי לכל מיני חברים שלו, חלק לא היו איתו ולכן לא יכלו להגיד לי מה איתו, חלק לא ענו. החלו להתפרסם בטלוויזיה מספרי טלפון של בתי חולים שאליהם הגיעו פצועים. גם מהם לא הייתה תשובה. אחותי באה אליי, היא אמרה לי, 'בואי ניסע לסורוקה. אולי הוא נפצע והביאו אותם לשם'. אני זוכרת שהגעתי לפקידת הקבלה במיון ואמרתי לה, תוך שאני ממררת בבכי: 'אני מחפשת את הבן שלי'. היא נתנה לי דף עם מייל ואמרה לי לשלוח תמונות עם כל מיני סימני זיהוי שלו. היה טירוף בבית החולים. הגיעו אמבולנסים בכמויות, נחתו עוד ועוד מסוקים עם פצועים, היסטריה מוחלטת. אמרו לנו לנסוע לתחנת המשטרה בבאר־שבע, לפתוח תיק של נעדר ולתת דגימת די־אן־איי. בינתיים שני חברים של קשת שהיו איתו במסיבה והצליחו להיחלץ ממנה התקשרו אליי. הם אמרו לי שהוא שוחח איתם בטלפון בזמן המנוסה, שהוא היה ברכב עם שני לוק ובן הזוג שלה, אוריון הרננדס. חבר אחד סיפר שקשת אמר לו שהוא נפצע ברגל, וחבר אחר סיפר שקשת התקשר אליו כדי להזהיר אותו לא לנסוע בכיוון שהוא ושני נסעו, כי יורים עליהם. בזכות זה החבר עשה פרסה וחייו ניצלו".
במשך ארבעה ימים הוגדר קשת כנעדר, ונטליה הייתה משוכנעת שנחטף לעזה, בעיקר בגלל הדיווח על חטיפת הרננדס והסרטון שבו נראתה לוק מחוסרת הכרה (רק כעבור כשלושה שבועות נודע על מותה). "הייתי בטוחה שהוא יחזור חי הביתה", אומרת נטליה בקול מרוסק. "לא היה לי צל של ספק. כבר התארגנתי לצאת למשלחת לניו־יורק למען החזרת החטופים. ואז, ביום רביעי בשעה 12:25 בדיוק, אחותי אמרה לי שיש שוטרים מחוץ לבית. ראיתי שלצידם משלחת גדולה: הפסיכולוגית והמזכירה של הקיבוץ, רכזת הרווחה של המועצה. הלכתי לקראתם מפוחדת כי כבר ידעתי מה המשמעות של משלחת כזאת. השוטרת הסתכלה לי בעיניים, התחילה לומר לי 'אני משתתפת בצערך', ולא יכולתי לשמוע את ההמשך. אמרתי לה: 'לא! זה לא יכול להיות! רק לפני כמה דקות דיברתי בטלפון עם מישהו מאמ"ן. הבן שלי חי. הוא חטוף. הוא יחזור הביתה'.
"למחרת העבירו את גופתו למרפאת הקיבוץ. הוא זוהה באופן ודאי. הבנו שהוא נרצח מצרור יריות לחזה".
סימנים בכל מקום
נטליה, שלמדה בעבר גם שמאניזם, משוכנעת שנשמתו של בנה ממשיכה ללוות אותה. "יום למחרת השבעה נכנסה ציפור לבית שלנו", היא מספרת. "יותר נכון, תור צווארון שחור. קשת ענד שרשרת כבדה כזו ממתכת על הצוואר, ולתור הזה יש פס שחור על הצוואר בדיוק כמו השרשרת. התור התיישב לי על הראש, ושלוש שעות לא זז ממני. אחר כך הוא עבר וישב על בני משפחה, על חברים שהגיעו לבקר, כל מי שקשת אהב בחייו. אומרים שנשמות מתגלות בחיות בימים הראשונים, ואין לי ספק שזה היה קשת. התור המשיך לבקר אצלנו בבית במשך שלושה שבועות! בהתחלה נדהמנו, אבל אחרי זה התרגלנו. כשהיינו יוצאים החוצה היינו קוראים לתור ואומרים: 'בוא קשת, הולכים'".
מאז, היא מספרת, היא רואה סימנים שמחזקים את אמונתה. "חברה של אחותי, שלא הכירה אותו, אמרה לי שהוא הגיע אליה דרך תקשור. פקפקתי בזה, אבל אז היא שלחה לי בטקסט את המסר שלו ואלה היו מילים שרק קשת עצמו היה יכול להגיד לי. בקווים כלליים הוא אמר: 'הרבה אנשים לא הבינו מה קרה להם כי עלינו מהר לעולם האסטרלי, אבל אני הבנתי. רציתי להגיד לך שאני מצטער, אמא. אני יודע שהיו לנו לפעמים תקופות לא טובות ועשיתי בעיות, אבל תודה שנתת לי חיים. אני אוהב אותך'".
בחדרו של קשת מצאה מחברת שבה כתב "'ביום שאני אתחיל את המסע בעולם הבא, אני אהיה מוכן לו. אני לא אקפוץ עליו אבל אני כן אהיה מוכן. ותשמחו בשבילי שאני במקום שונה. זה בטח יבלבל בהתחלה, אבל דמיינו שטסתי לאיי חלומותיי ולא ארצה לחזור לעד'. לא היה בה תאריך אבל לפי הכתב זה מהשנים האחרונות".
את משתדלת להישאר אופטימית. איך את עושה את זה?
"גם בסבל יש רגעים של השוואה לאחרים ואמירת תודה. אני, למשל, אומרת תודה על כך שחלפו רק ארבעה ימים עד שקיבלתי תשובה על מה שעלה בגורל בני, כי במקרה של ההורים של שני לוק, למשל, חלפו שלושה שבועות וחצי עד שבישרו להם. אני אומרת תודה על זה שלי לפחות הייתה גופה להביא לקבורה. כי יש כאלה שגם את זה אין להם. ואני אומרת תודה שהבן שלי לפחות הלך בשלב מאוד מוקדם של הבוקר, כי היו כאלה שדיממו על האדמה שעות עד שנפחו את נשמתם, ובינתיים כמה כאב הם חוו? כמה זוועות העיניים שלהם ראו? הבן שלי ראה רק קצת. הוא קיבל צרור בחזה ומת. כל זה נותן לי נחמה גדולה. ומאז שהוא נרצח, אני כבר לא פוחדת יותר מהמוות. אני אפילו קצת מחכה לו. כי אני יודעת שקשת מחכה לי שם".
