סיפורו של ירון רשף, בן 72 מפרדסיה, נשוי, אב לשניים וסב לחמישה, מעצב תעשייתי ובעל חברה למחקר ופיתוח בתחום תכנון מערכות תומכות חיים
"ביולי 2011 קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה: התקשרו אליי מחברה לאיתור והשבת נכסים של נספי שואה. אמרו לי שייתכן שירשתי מגרש בקריית חרושת (היום בשטח טבעון), אבל שכדי לקבל אותו עליי להעביר פרטי מגורים של אבי בשנת 1935 ופרטים של מרדכי ליבמן - שם שלא שמעתי מעולם. השיחה הזו גרמה לי לצאת למסע בעקבות בני משפחתי שנספו בשואה, יצרתי זיכרונות על אבא שלי וגיליתי בעצם את זהותי.
גדלתי בחיפה. אבי, שלמה צבי פינקלמן, נפטר מדום לב כשהייתי בן שבע. לא הסבירו לי מה קרה, העבירו אותי לקרובי משפחה, ולמחרת, בבית הספר, שמעתי את זה מאחד הילדים.
נשארתי בבית עם אמי. אחותי הייתה כבר באוניברסיטה, ואני גדלתי להיות ילד כועס ומתוסכל. את הזיכרונות מאבי הדחקתי, ובגיל 13 עברתי לפנימיית הדסים. אחרי השחרור מצה"ל התקבלתי לבצלאל – בצורה מודעת או לא, בעקבות אבא, שהיה אדריכל. הייתי ממקימי המחלקה לעיצוב תעשייתי ולימדתי שם. נישאתי לרעיה, פסיכולוגית קלינית, והקמנו משפחה.
כשהתקשרו אליי לגבי המגרש, אמי כבר הייתה בת 102, ויצאתי למסע בלשי בלי קצה חוט. חיפשתי בארכיונים את עקבותיו של אבי, מצאתי מסמכים ופרויקטים שלו ואת הכתובת בחיפה שבה – לפי הרישומים – התגוררו בשנת 1935 אמי, אבי ואחותו הרופאה, ד"ר סימה פינקלמן. בהמשך, אחרי חיפושים מתישים, גיליתי שאותו ליבמן היה שותפו של אבי ברכישת המגרש המדובר.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה התבוננתי במסמכים, בתמונות ובתעודות ששכבו בארון, בקופסת הנעליים שבילדותי נאסר עליי לגעת בה. פתאום הבנתי את החוסר העצום שלי במידע על משפחתי והתעורר בי כעס על שזכרה לא נשמר. החלטתי לבנות לי זיכרון.
המסע שלי הפך לאובססיבי וכלל בין השאר איסוף מידע בעזרת מירי גרשוני, משמרת הזיכרון של צ'ורטקוב, שבה חיו משפחותיהם של הוריי (אז בפולין וכיום באוקראינה) וגם נסיעה לשם. בעזרת מדריך מקומי, ארכיונים ואנשים שפגשתי, מצאתי עוד פיסות מידע.
"גיליתי כיצד נרצחה משפחתי: סבי, סבתי וארבעת ילדיהם התחבאו בבונקר מתחת לאדמה. כשהתגלו, הגרמנים הציפו את הבונקר והטביעו אותם"
גיליתי כיצד נרצחה משפחתי: סבי וסבתי מצד אמי, מנחם־מנדל ופרידל קרמר וארבעת ילדיהם, התחבאו בבונקר מתחת לאדמה. כשהתגלו, הגרמנים לא בזבזו תחמושת אלא הציפו את הבונקר והטביעו אותם. סבתי רבקה נספתה במחנה ההשמדה בלז'ץ, וכמוה כ־20 קרובי משפחה - ידוע שהם עלו לרכבות למחנה שבו נספו כ־600,000 יהודים, רובם ככולם ביום שבו הגיעו לשם.
הדבר המזעזע ביותר שגיליתי בארכיון הממשלתי בצ'ורטקוב היה תעודת המשלוח של דודתי, סימה. היא הגיעה ארצה, גרה כאן חודשים ספורים, עבדה כרופאה ואז החליטה לחזור למשפחתה בצ'ורטקוב. ב־1942, כשהייתה בת 45, נשלחה לבלז'ץ. ראיתי בחיי תעודות משלוח מסוגים שונים, אבל מעולם לא דמיינתי שאראה תעודת משלוח של אנשים אל מותם. קפאתי במקומי כשהמדריך המקומי תרגם: "19 בנובמבר 1942 – זוהי רשימת הנשלחים מהרציף של תחנות הרכבת טרנופול מרכז ליישוב מחדש בבלז'ץ". שמה כתוב בשורה 12 ומספרה Rp 7-159.
"ראיתי בחיי תעודות משלוח מסוגים שונים, אבל מעולם לא דמיינתי שאראה תעודת משלוח של אנשים אל מותם"
כשמונה חודשים אחרי תחילת התחקיר החלטתי להוציא ספר למשפחה ולחברים, בשם "מחוץ לקופסת הנעליים". בהמשך הוצאתי אותו גם באנגלית, באמזון, והוא הפך לרב־מכר. כשהוזמנתי לטקס במלאת עשור לאתר ההנצחה בבלז'ץ, גמלה בי ההחלטה לספר את סיפורה של דודתי, סימה, שהייתה אישה פורצת דרך, רופאה בתקופה שבה היו מעט רופאות. הבטחתי לה בלבי שאעשה הכול כדי שזכרה לא יימחה. כך נבט הרעיון לספר "בעקבות גורלה", שיצא לאחרונה אחרי ארבע שנות תחקיר בישראל, פולין וארצות־הברית.
במהלך העבודה נתקלתי בעדות של ק.צטניק ממשפט אייכמן, שכינה את אושוויץ "פלנטה אחרת", ועלה בי רעיון לבטא את המושג בצילום. נסעתי לארבעה מחנות השמדה: אושוויץ־בירקנאו, מיידנק, טרבלינקה ובלז'ץ. בביקור בשניים האחרונים הזדעזעתי בעיקר מהריק שנותר. צילמתי שם בטכנולוגיית צילום של 360 מעלות, והצילומים האלה הפכו לתערוכת קבע בבלז'ץ. בטקס לפתיחת התערוכה, במאי 2022, הרגשתי שזכיתי ליצור זיכרון מחודש למיליונים שהושמדו.
אגב, בסופו של דבר הצלחתי לאתר את קרוביו של מרדכי ליבמן, השותף למגרש, וקיבלנו תמורה בעבור השטח. המעגל נסגר.
שורה תחתונה: כדי לשמר זכר של אדם צריך לטפח אותו דרך סיפור שמפיח בו חיים. כשאתה מספר סיפור הוא מחזיר לך טובה ומוצא מקום של קבע בתודעתך עד שנעשה חלק ממך והופך לזיכרון".
