"כשתהליך הפרידה של אדם מהעולם מתארך ויוצר סבל גדול, גם לחולה וגם למשפחתו, אני שואלת: האם יש משהו לא סגור, האם יש כעסים או עניינים לא פתורים עם אדם כלשהו?", אומרת איריס פרידמן, מלווה בתהליכי חיים ופרידה. "ראיתי הרבה אנשים שמחזיקים את עצמם ולא משחררים עד שדברים נסגרים, אפילו הרופאים לא הבינו איך זה עדיין לא מסתיים".
פרידמן מלווה כבר 20 שנה אנשים שמתמודדים עם מחלות קשות - ואת משפחותיהם. היא מסייעת לקרובים להשכין שלום לפני לכתו של אדם מהעולם, ומרגישה שהחיבור שנוצר מסייע לו לצאת מהעולם בצורה רכה יותר, "על גלי אהבה", כדבריה - ועוזר לקרובים לחיות עם יותר שקט ופחות עול רגשי. "אם לא עושים את זה בזמן, אחר כך כבר אין עם מי לדבר", היא מסכמת.
"ילד שעומד לעזוב את העולם רוצה שאמא תלך איתו. אני אומרת לו: 'אל תדאג, ברגע שהיד שלך תתנתק מהיד של אמא, תהיה שם יד אחרת'"
פרידמן (61), שהיא גם מורה ליוגה, נשואה לאחד האנשים המצחיקים בארץ, טל פרידמן, ואם לשלושה (28, 24, 16) - שניים מהם אומצו בינקותם. היא מתגוררת בקריית־טבעון.
"לא בחרתי בזה, זה בחר אותי", היא עונה כשאני שואלת איך הגיעה לעיסוק הייחודי. "המוות שזור בחיים שלי. מילדוּת היה לי קשר חזק עם סבא שלי וכל הזמן שאלתי אותו: 'איפה אני אהיה כשאני לא אהיה?'. הוא היה תופס את ראשו ואומר: 'אני לא יודע מה הילדה רוצה ממני. את תהיי איפה שתהיי'. כשהלכתי עם אבא שלי לבקר דודה זקנה, דבר שלא כל ילדה הייתה ממהרת לעשות, ניסיתי לחשוב איך היא מרגישה. אמרתי לעצמי: היא תמות עוד מעט. היא בטח מפחדת ורוצה שמישהו יחזיק לה את היד".
הגננת של בר רפאלי
היא גדלה כאיריס בר־יוסף בשכונת רחביה בירושלים - בת לאם ממוצא ליטאי, בתו של האמרגן ובעל משרד הכרטיסים שמואל כהנא ("הוא הכניס חינם אנשים עם מוגבלויות ולכן מעולם לא התעשר"), שזכה בתואר יקיר ירושלים. אביה היה ממוצא מזרחי, גדל בבית חרדי בנחלאות, עזב את הדת וחזר אליה. החיבור שרקם את משפחתה לא היה נפוץ בזמנו ברחביה האליטיסטית: "בעוד אבות אחרים היו רופאים, פרופסורים וטייסים, אבא שלי, מזרחי כהה עור, עסק בתחום הבניין. למרות שהיינו אמידים, התביישתי להגיד מה אבא שלי עושה. הייתי צריכה להילחם על הקיום שלי".
"אם הייתי מכניסה הביתה את מה שאני חווה בעבודתי, לא בטוח שמישהו פה היה יכול להכיל את זה. כשטל נכנס הביתה, הוא נשאר קומיקאי"
נקודת השבר מבחינתה הייתה כשבגימנסיה רחביה סירבו לקבל אותה לתיכון. כשנשלחה לבית ספר מקצועי התנגדה, הלכה לבית הספר החקלאי בפרדס־חנה, אך פרשה אחרי שנה ("רציתי את הבית"). היא שבה לירושלים, הצליחה להתקבל על תנאי לתיכון בויאר היוקרתי, שם השלימה תעודת בגרות מלאה. אחרי שירות צבאי בגדנ"ע נרשמה לבית הספר למשחק בית צבי ולהפתעתה התקבלה ("למדתי עם ריטה, הייתה בינינו ידידות נחמדה"). אחרי שנה הבינה שמקומה אינו שם. "אחד הסטודנטים, לימים שחקן מפורסם, אמר לי: 'את כזאת מתוקה, אם את רוצה לשמור על עצמך, תעופי מפה'. והוא צדק".
היא נישאה לבחור שהכירה בבית צבי, התגרשה ממנו כעבור שנתיים, למדה חינוך לגיל הרך בבית ברל והפכה לגננת בגן פרטי בהוד־השרון ("הייתי הגננת של בר רפאלי שלוש שנים"). בתקופה זו הכירה את טל: "הייתי אחרי גירושים, די מפורקת, והלכתי עם חברה לסרט במוזיאון תל־אביב. כשיצאנו מהסרט, החברה ראתה את טל, שעבד שם כשומר, אמרה שהוא לומד איתה והכירה בינינו. החלפנו טלפונים".
כשהייתה בת 27 השניים התחתנו ובמקביל החלה ללמוד הילינג, מתוך רצון ללוות אנשים בתהליכי חיים. שנה מאוחר יותר נרשמה ללימודי אמנות במדרשה ("עד היום אני מציירת"), וכשסיימה הקימה עם חברה גן שחינך לאהבת אמנות. כעבור כמה שנים החליטה לשים דגש על טיפול שיחתי דרך הילינג, דבר שעשתה 20 שנה. במסגרת זו הזדמן לה ללוות משפחות שביקשו סיוע בפרידה מהעולם של אדם יקר, ולפני שלוש שנים החליטה להתמקד בתחום. מתוך תחושת שליחות הקימה לאחרונה אתר שמסביר על ליווי תהליכי פרידה (irisfriedman.net). "כשאדם חולה מאוד, והרופאים ממליצים לנצל את הזמן שנותר לפרידה, אני עוזרת לכל הלבבות שנמצאים שם להתחבר; להגיד את מה שהם רוצים לומר ולא אמרו".
"הרבה שנים אחרי שנפטר, סבא שלי בא אליי בחלום ואמר: 'תפתחי דלת אחרת'. למחרת התחלנו בתהליכי אימוץ"
לא תמיד מדובר במחלות: לפעמים מבקשים מפרידמן להגיע לביתו של אדם בן 90 ומעלה, כשאין ספק שאלה ימיו האחרונים. קשה לה במיוחד כשמדובר בצעירים או בילדים: "זה לא טבעי שאדם צעיר ימות. ילד שעומד לעזוב את העולם רוצה שאמא תלך איתו, כי איך הוא ילך לבד? כדי להרגיע את הפחד אני אומרת לו: 'אל תדאג, ברגע שהיד שלך תתנתק מהיד של אמא, תהיה שם יד אחרת, מישהו ישר יחבק אותך'".
איים בזיכרון
היא מגיעה לבית חולים או להוספיס בית, ובאמצעים כמו שיחה, נגינה בנבל קלטי ("חלמתי על זה מילדות והגשמתי לפני עשור"), ציור משותף, כתיבת מילים על אבנים וקריאת פרקי תהלים - היא מסייעת למשפחה להיפרד מאהובם בדרך הנעימה ביותר. "כשמישהו עוטף משפחה בתהליך פרידה, זה נותן עוגן. אני מנסה להכניס אהבה לחדר ולעזור למשפחה לנוח רגע בתוך הכאב. כשזה נגמר, עם כל הצער, זוכרים את הרגעים היפים, של הנגינה, של השלווה הנעימה. אלה איים קטנים בזיכרון המשפחתי שאפשר לחזור אליהם".
היא לא תוכל להגיע לכל בית שיזמין אותה, הן בגלל מגבלות גיאוגרפיות ("לפעמים מארגנים לי לינה במקום רחוק") והן בגלל מצבו של החולה, כפי שנמסר לה בטלפון. "קודם אני צריכה להרגיש מה רוצים וצריכים ממני. לפעמים קורה שאני מגיעה לבית שבו מצבו של החולה קשה, אבל עדיין אין אפשרות לדבר על מוות. התפקיד שלי הוא לעזור לכולם להתחיל לעכל את הדברים, בשאיפה שהעיכול וההפנמה יעזרו לשחרר".
סיבה נוספת לכך שאינה נענית לכל פנייה טמונה בהתמסרותה לכל משפחה: "זה לא משהו שאפשר לעשות בסרט נע. זה מצריך ממני התגייסות. כשאני מלווה משפחה, אני נמצאת איתה בין פעם לכמה פעמים בשבוע. בכל מפגש אני צריכה להיות במלואי. ברגע שצריכים אותי, קשה לי לא להיענות, כי אני מתחילה להרגיש את מי שזקוק לי".
ממה אנשים הכי מפחדים לפני מותם?
"חשבתי שאשמע מהאנשים שאני מלווה שהם מפחדים מהמקום שבו יהיו, והתשובות ששמעתי קצת הדהימו אותי: 'אני לא רוצה שיכאב לי'. כשליוויתי חברה קרובה שחלתה בסרטן ניסיתי להבין ממנה מהי עוצמת הכאבים שהיא חווה, והיא ענתה: 'את לא מבינה איזה כאב'. הבנתי שזה לא כאב שאנחנו, הבריאים, יכולים להבין".
מה העצה שלך לאדם שעומד למות ורוצה לנצל את זמנו היטב?
"לא לסמוך על כך שהדברים שהוא צריך בשלב זה יגיעו לפתחו. ליזום את כל המקומות שיוכל להיפרד בהם ולומר את הדברים החשובים ביותר לאנשים אהובים. עם זאת, מומלץ להתרכז בדברים טובים ולתת לכמה שיותר אהבה להיכנס. אם יש דברים פחות טובים, מוטב לוותר עליהם ולא לזרוק אותם על אנשים. חשוב גם שהאדם החולה, שכוחותיו אוזלים, יגיד מה הוא מרגיש: אם מתחילה תחנת רכבת ליד מיטתו - מגיעים בני דודים שלא ראו אותו שלוש שנים או שכנים וזה לא מתאים לו - הוא צריך לאותת".
את מאמינה שהמתים נשארים בתוכנו?
"בוודאי. אין ספק שהיקרים לנו נשארים בלב שלנו ומחוברים אלינו לחלוטין. אני תמיד מזכירה למשפחות שאני מלווה שהפרידה היא מהגוף הפיזי, הנשמה ממשיכה את המסע שלה ואפשר להרגיש אותה כל הזמן. כשהייתי בניסיונות להיכנס להיריון, לפני שאימצתי את הילד הראשון, הייתי בקושי גדול. בתוך כל ההתמודדות, נושא האימוץ עלה בבית. זו הייתה הפעם היחידה שחלמתי על סבא שלי, הרבה שנים אחרי שנפטר. הוא בא אליי בחלום ואמר: 'איריס, תפתחי דלת אחרת. את לא פותחת את הדלת שאת צריכה לפתוח'. קמתי בבוקר ומיד ידעתי למה סבא שלי התכוון. למחרת התחלנו בתהליכי אימוץ".
לפני כשנה וחצי נפטר אביך, בגיל 93. ליווית אותו?
"כן, הייתי איתו בהוספיס בית, ניגנתי על הנבל, ופתאום הוא נשם את הנשימה האחרונה. שום דבר לא הכין אותי לדבר הזה. הפתיע אותי שזה הפתיע אותי. התחננתי אל הבורא שייתן לו רק עוד נשימה אחת ושיודיע לי לפני שהוא לוקח אותו. כמו שבארי לונג כתב בספרו 'הרשו לי לדבר איתכם על מוות': כשהמוות מגיע, זה אף פעם לא הזמן הנכון".
"הרבה פעמים, כשאני אומרת מה אני עושה בחיים, אנשים אומרים: 'אוי, זה כל כך קשה', ואני עונה שזה לא קשה לי, כי זה מרגיש לי טבעי"
מה שכללת בתהליכים שלך אחרי אובדן אביך?
"זה חידד אצלי עד כמה חשוב לעשות את תהליך הפרידה ולדייק מבחינת תזמון, כי אנחנו לא יודעים אם אחר כך יהיה לנו זמן להגיד את הדברים החשובים. מאז אני מכינה את המשפחות לכך שלא חשוב כמה נתכונן לזה, זה פתאום יכה בנו".
מסבך ומאמך לא הספקת להיפרד לפני מותם. את מרגישה את החוסר הזה?
"היה בי כעס גדול על כך שלא קראו לי להיפרד מסבא שלי. זה חלק ממה שבנה אותי בתפקיד הזה והבהיר לי את חשיבות הפרידה. לגבי אמא שלי, היה בי צער גדול שלא הייתי ברגע שהיא נשמה את נשימתה האחרונה. השוני בין הפרידה שלי מאבא לפרידות מסבא ומאמא מתבטא בחלומות שלי. ארבעה חודשים אחרי מותה חלמתי עליה חלום שבו ראיתי את פניה בבירור ובו נפרדה ממני. זה עזר לי לשחרר את הקושי. אבא שלי, לעומת זאת, מופיע בחלומות שלי ללא דמות, כשאני זקוקה לעזרה ולתובנות החכמות שלו".
העיסוק היומיומי במוות מקשה עלייך? מעציב אותך?
"הרבה פעמים, כשאני אומרת מה אני עושה בחיים, אנשים אומרים: 'אוי, זה כל כך קשה', ואני עונה שזה לא קשה לי, כי זה מרגיש לי טבעי. אולי בזכות העובדה שאני רואה חיבור מוחלט בין החיים למוות, שלפיו אנחנו מסיימים וממשיכים הלאה, אני יכולה להיות שם בשביל מי שצריך תמיכה במעבר הזה. יש בי צער ועצב ואני נקשרת מאוד לאנשים ולמשפחות שאני מלווה, אבל אני עושה עם עצמי עבודה כדי לא לשקוע לתוך העצב אלא להכיל אותו".
איך שני המקצועות שלכם, מלווה בתהליכי פרידה עצובים וקומיקאי גאון, משתלבים יחד בבית?
"קודם כול אני שומרת על הפרדה, כי אם הייתי מכניסה הביתה את מה שאני חווה רגשית במסגרת עבודתי, לא בטוח שמישהו פה היה יכול להכיל את זה. כשטל נכנס הביתה, לעומת זאת, הוא נשאר קומיקאי. דווקא בגלל השוני הגדול בין העולמות שלנו נוצר משהו שלם".
