אורנה דגני הייתה בת 22 כשהתקשרה לאמה, שושנה, במטרה להציע לה ללכת יחד לסרט. יומיים קודם לכן הבחינה שהיא במצב רוח מדוכדך, וקיוותה שהמפגש יעודד אותה. "צלצלתי כמה פעמים והיא לא ענתה", היא משחזרת. "זה היה מוזר".
מה עשית?
"למחרת נסעתי הביתה ומצאתי בית ריק, נקי ומסודר. ישבתי וחיכיתי שהיא תחזור. בינתיים גיליתי שהתכשיטים שהיא ענדה יום־יום נשארו בבית. אבא שלי התקשר לשאול עליה ואחר כך הגיע לבית – הם נפרדו שלושה חודשים קודם והוא גר קרוב. הודעתי לאחים שלי ואחר כך צלצלנו לבתי חולים ולמשטרה, אבל היא לא הייתה בשום מקום. במשך חודשיים חיפשנו אותה בצורה אינטנסיבית".
ולא מצאתם רמז.
"לא. עקבותיה נעלמו – ולא נמצאו עד עצם היום הזה".
אין מכתב
אורנה (58) היא אמנית רב־תחומית המלמדת ציור ורישום בתל־אביב, עיר מגוריה, בזוגיות ואם לבן 16. כשהיא מגוללת את סיפורה, חשוב לה לא להישמע כמו קורבן. "לא יהיה לי נעים אם ידברו עליי כמי שאמא שלה נעלמה. זה לא הדבר היחיד שיש לי להביא לעולם. זה חלק משמעותי ממני, אבל זה לא הכול".
היא נולדה וגדלה בשכונת הדר יוסף בתל־אביב, רביעית מבין חמישה ילדים. אמה, שושנה דגני, עבדה כאחות מיילדת וכאחות בית ספר, והפסיקה לעבוד לאחר לידת בתה הצעירה. אביה התקשה להסתגל למסגרות עבודה, עד שנהיה עצמאי והקים חברת הדברה. "בתקופות שבהן לא עבד, היה לחץ כלכלי בבית, עם הרבה ריבים מפחידים, צעקות ועלבונות. זה היה מאוד מאיים".
האהבה לאמנות הגיעה אליה מאמה, שעסקה במלאכת יד ("היינו סורגות קרושה מול הטלוויזיה") ולקחה את הילדים למוזיאונים. כישרון הציור שלה התגלה בגן הילדים. בבית הספר ציירה בלי הפסקה, ובנעוריה למדה בחוגי ציור והתקבלה למגמת אמנות בתיכון היוקרתי תלמה ילין.
בינתיים היחסים בין הוריה של אורנה הידרדרו, ומצב רוחה של האם היה קודר. "הייתה לה נטייה לדיכאונות או למצבי רוח", מעידה אורנה, "היא תפקדה, אבל כבר לא צחקה. לפעמים, כשהיא כעסה, היא הייתה אומרת: 'יום אחד אני איעלם ואתם לא תמצאו אותי'".
5 צפייה בגלריה
יצירה מתוך התערוכה "נהדרת", שהוצגה בשנת 2021, ותמונת האם, שושנה דגני, ששימשה השראה
(צילום: אלבום פרטי)
"את העבודה הזו עשיתי בהשראת צילום של אמא. במשך שנים לא יכולנו להסתכל עליו, בגלל המבט הקשה שבו. אני רואה בו אכזבה מהחיים וכאב"
זמן קצר לפני תחילת הלימודים של אורנה בתלמה ילין אירע מקרה דרמטי במשפחה. "אמא שלי זינקה לכביש גני התערוכה, שדרות רוקח של היום. היא פשוט ניסתה להתאבד. כבר באותו יום אבא שלי אמר לנו שזה מה שקרה, שהיא קפצה. הוא לא ניסה לטייח. זה טלטל אותנו. היא שברה את האגן ולאט־לאט החלימה. הדחקתי את הסיפור הזה המון שנים ונזכרתי בו רק בגיל 40, בטיפול".
בעקבות אותו מקרה, כך משערת אורנה כיום, היא ויתרה על הלימודים בתלמה ילין, החלטה שעליה הצטערה שנים רבות. בסיום לימודיה בתיכון הקרוב לבית התגייסה לצה"ל ושירתה בנח"ל יחד עם חבריה מתנועת הצופים. כשהשתחררה, שכרה דירה ברחוב דיזנגוף, למדה אמנות בקלישר ועבדה במלצרות. באפריל 1988, זמן קצר אחרי שטעמה מהחיים התל־אביביים, נגדע האושר באיבו.
מה את זוכרת מאותה תקופה?
"בחודש האחרון לפני ההיעלמות ידענו שאמא במצב רגשי ממש קשה, אבל קיווינו שהיא תצא מזה. היום אני יודעת שגיל המעבר משפיע מאוד על מצב הרוח, וזה לא היה מטופל בזמנו. תוסיפי לזה את היחסים עם אבא שלי, שהלכו והידרדרו, ואת העובדה שחלק מהגוזלים עזבו את הקן, פתאום פחות צריך אותך. אני משערת שהיא הייתה בדיכאון".
היא לא הותירה שום רמז.
"היא לא השאירה מכתב התאבדות, אבל בגלל הקפיצה לכביש שיערנו שזה מה שהיא תכננה".
המשטרה חקרה את בני המשפחה בניסיון להבין מה קרה באותו היום. כדי לשלול את האפשרות שהאם החליטה להתחיל חיים חדשים בארץ אחרת, חיפשה המשטרה ומצאה את דרכונה, אף על פי שלדברי אורנה האפשרות הזו לא הייתה הגיונית בהתחשב במצבה הנפשי. גם חשבון הבנק של האם נבדק. המשפחה אף חיפשה אותה במנזרים בירושלים, העיר שבה גדלה. האם, חיה או מתה, לא נמצאה.
בעצם אין לכם קבר לעלות אליו.
"זה לא רק שאין קבר, גם לא הייתה שבעה, שבה אנשים באים לנחם ועושים קלוז'ר. זה השאיר אותנו בערבול תמידי בין ציפייה, חוסר ודאות, תחושת נטישה אמיתית ורגשות אשם על כך שלא התפנינו לעזור לה. זה לחיות במצב ביניים וזה קשה מאוד. היו שנים שקיוויתי שהיא פתאום תבוא, והיו לי חלומות שהיא חזרה".
מסרגות וכפתורים
למרות הטלטלה המשפחתית החליטה אורנה להמשיך בחייה בלי לתת לאירוע לפגוע בתוכניותיה, או כמו שהיא מכנה זאת: הדחקה מודעת. "טכנית אפשר לעשות את זה, אבל זה לא באמת עובד", היא אומרת. היא חזרה ללימודי האמנות, אך כבר לא אהבה את מה שהפיקו מכחוליה. "כדי לעשות אמנות צריך תשוקה ומחויבות, שכבר לא היו לי. האמנות שלי כבר לא הייתה מחוברת אליי וכבר לא הייתה טובה. בהתאם לזה, הביקורות של המורים היו פחות טובות ולא היה לי נעים. עזבתי ועברתי למוד הישרדותי".
"לא קיבלנו עזרה מהמדינה. זו נטישה כפולה: גם אמא נטשה אותנו וגם המערכת. היה מהלך בכנסת לחוקק חוק שיעזור למשפחות נעדרים, אבל אז נפלה הממשלה"
היא החלה לעבוד בגן ילדים ונשארה שם 15 שנה. במקביל ציירה ציורי קיר והדריכה חוגי אמנות לילדים. בגיל 40 מצאה זוגיות טובה, ובגיל 42 נהפכה לאם. "המשפחה שהקמתי נתנה לי את הכוחות להמשיך קדימה ואת השקט הנפשי כדי לחזור ליצור", היא אומרת.
כשאביה עבר לבית אבות, נדרשה לפנות את ביתו ומצאה חפצים אחדים של אמה: "מסרגות, חוטים, כפתורים ודברים שהיא תפרה. פתאום הבנתי שאני צריכה לעשות עם זה משהו באמנות שלי". עם החוטים שמצאה החלה אורנה לרקום וליצור עבודות טלאים, ממש כמו אִמה. "הרחבתי את המנעד האמנותי שלי ונפתחה בפניי דלת יצירה שלא שיערתי שתגיע. אני עובדת עם חוט ומחט כמו עם מכחול וצבעים".
היצירה שלה הניבה תערוכה בשם "נהדרת", שהוצגה בשנת 2021. אחת העבודות הבולטות בתערוכה הייתה פורטרט טלאים של האם, לפי תמונה שנמצאה בבית האב. "במשך שנים לא יכולנו להסתכל על התמונה הזו, בגלל המבט הקשה שבה. אני רואה בו אכזבה מהחיים וכאב".
בעבודה על התערוכה ניסתה אורנה להכיר את אמה כאדם בוגר: "מי היא הייתה? מה היו החלומות שלה? המון שנים לא הייתה לי אמא, וניסיתי להסתיר אותה, התחמקתי משאלות עליה, ופה הייתה לי תחושה שאני כמעט משוויצה בה. בזכות התערוכה עברתי, בלי שהתכוונתי לזה, תהליך ריפוי, קבלה ומחילה לאמי, והיום אני מרגישה יותר שלמה ומפויסת".
כעת משתתפת אורנה בתערוכה בשם "שפת החלקיקים", שמציגה (עד 31 באוגוסט) את האמניות החדשות בקואופרטיב האמנות נולובז (באינסטגרם: nulobaz). גם הפעם עשויות יצירותיה מחומרי היצירה של האם - חוטים, ששוב קושרים בין השתיים. נושאי יצירותיה אחרים הפעם: "המשפחה הנוכחית שלי, דברים שקורים בבית, כמו בן זוגי מתגלח או עץ הפיקוס הענק שנושק למרפסת שלנו".
5 צפייה בגלריה
"בתערוכה הזו אני עוסקת בדברים שקורים בבית, כמו בן זוגי מתגלח ועץ הפיקוס הענק". יצירות מהתערוכה "שפת החלקיקים"
(צילום: לירז פאנק)
לצד ההשלמה עם היעדרותה של האם והשמחה שבתערוכה החדשה, קובלת אורנה על התעלמותה של המדינה ממשפחות הנעדרים שלא מסיבה ביטחונית. "משנת 1948 ועד היום רשומים 605 נעדרים שלא נמצאו", היא אומרת.
אתם זכאים לאיזשהו סיוע מהמדינה?
"לא קיבלנו עזרה מהמדינה. זו נטישה כפולה: גם אמא נטשה אותנו וגם המערכת. היה מהלך בכנסת לחוקק חוק שיעזור למשפחות נעדרים,
אבל אז נפלה הממשלה. הגורם היחיד שמסייע הוא עמותת 'בלעדיהם', שהקימו הוריו של הנעדר דניאל מיניבצקי. הלכתי למפגש שלהם והבנתי כמה זה חשוב שיהיו קבוצות תמיכה. אני קוראת למדינה להקצות לזה משאבים.
"למשפחות שעברו טראומה כזו, אני ממליצה ללכת לטיפול בהקדם. חפשו קבוצת תמיכה והתאבלו, כדי לקבל את המצב החדש ולהמשיך הלאה בהשלמה. חשוב לי להדגיש: למרות האסון הזה ועם כל הכאב שהאחים שלי ואני נשאנו ונושאים, כולנו למדנו, התקדמנו בעבודה, הקמנו משפחות, ויש לנו חיים מלאים ומגוונים. ככל שחולפות השנים, יחד עם ההתבגרות, השתקמנו והשלמנו עם המצב. אני לא מרגישה שהמקרה הזה מנהל אותי או את אחיי, אלא חי איתנו, לצידנו".
אם אמא שלך פתאום הייתה צצה, מה היית אומרת לה?
"קודם כול, הייתי מחבקת אותה ולא אומרת דבר".
פורסם לראשונה: 07:16, 06.08.24
