מה בסך הכול אנחנו רוצים? שהילדים יהיו מרוצים. ובשביל שיהיו מרוצים, מה אנחנו עושים? הכול! לפניכם כמה סיטואציות יומיומיות, זהו את עצמכם כמו ב"בחן את עצמך" הקלאסי: האם אתם אומרים כן לכל בקשה/ דרישה/ תחינה/ יללה של הילדים? האם זה מה שפחות או יותר עובר לכם בראש כשאתם מְרצים ומִתרצים לבקשותיהם? כוכבית: יש הורים שמרצים בכל הקטגוריות, ויש שרק אחת מהן לוחצת להם על הכפתור המתאים. והרי ילדים יודעים ללחוץ שוב ושוב על כפתורים שעובדים.
"אמא, תקפיצי אותי, וגם את רונה ומיקה ושקד"
מה עובר לי בראש כשאני מתרצה?
למה תמיד אני מקפיצה ולא אמא של רונה או מיקה או שקד? כי אמא של מיקה קרייריסטית ועובדת עד מאוחר, מסכנה הילדה, גם צוהריים היא אוכלת אצלי; כי ההורים של רונה גרושים ולא נעים לי לבקש מהאבא; כי באוטו של אמא של שקד יש כיסא תינוק ואז לא יהיה מקום לכולן. ולמי לא יהיה מקום? להילי שלי, כמובן. אז עדיף שאני אקפיץ את כולן.
"אבא, פליז, רק עוד פרק אחד"
מה עובר לי בראש כשאני מתרצה?
נכון, הסכמנו על פרק אחד אחרי ארוחת הערב; נכון, לא טוב לראות טלוויזיה בלילה, הפרשת המלטונין נפגעת וכל זה – אבל אני לא רוצה להתווכח איתו, הוויכוח ייקח הרבה יותר זמן מהפרק ויגרום לערב להיגמר בטונים צורמים. אני יודע לאיזה טונים הוא מסוגל, ולא בא לי שהשכנה תדווח לרווחה. מה שאתה רוצה, חמוד, העיקר שתהיה בשקט. תירדם מצידי על הספה מול הטלוויזיה, אחר כך אקח אותך לחדר.
"אמא, אני רוצה גם! אבל לכולם יש..."
מה עובר לי בראש כשאני מתרצה?
רק שלא יהיה שונה, רק שלא יצחקו עליו. שלכולם יש נייק אייר ג'ורדן ורק לו אין; שכולם הולכים לחוג נינג'ה, ורק הוא לא; שלכולם מרשים את המשחק החדש בטלפון, והוא לא יידע על מה מדברים ויהיה מחוץ לחבורה. אשיג כסף כדי שיהיה לו כל מה שיש לכולם. אני יודעת איך זה להרגיש שאין לי מה שיש לאחרים, בחיים לא אתן לילד שלי להרגיש ככה.
"אבא, אני רוצה על הידיים"
מה עובר לי בראש כשאני מתרצה?
איך הוא לא רואה שאני עם גב תפוס/ פריצת דיסק? הוא לא מבין שלאבא כואב הגב? הוא עומד באמצע הרחוב, צורח ולא מוכן להתקדם, לא ארים אותו? אז מה אם הוא כבר בן ארבע ויכול בהחלט ללכת את המרחק הקצר מהגן הביתה; אז מה אם המחיר יהיה כאבי תופת, שאני אאכזב את הילד שלי? איזה מין אבא אני?
ילדים שמרצים אותם אינם מרוצים אף פעם. הם תמיד רוצים עוד. הם לא יגידו אף פעם "אמא, תודה, זה מספיק לי", כי זה החוזה שלהם עם העולם, זה הדפוס שהתקבע להם ביחסים איתנו
"אמא, אני רוצה לשחק לך בשיער עד שאני ארדם"
מה עובר לי בראש כשאני מתרצה?
אני שונאת שמשחקים לי בשיער, שונאת. ולא רק זה, אם אכנס איתו למיטה כדי שהוא ישחק לי בשיער, ארדם. ויש לי עוד אלף דברים לעשות. להירדם בשבע וחצי בערב ולהתעורר בשתיים לפנות בוקר זה לא בתוכניות. ובכל זאת, מה לא אעשה כדי שיירדם בשלווה? קח, קח, תשחק לי בשיער. אני אספור כבשים בינתיים כדי לא להירדם.
"אני לא רוצה את הטייץ התכלת, אני רוצה את הוורוד שבכביסה"
מה עובר לי בראש כשאני מתרצה?
איזו מין אמא אני שאני לא מכבסת לילדה את הבגדים בזמן? חשוב שהיא תלבש את מה שגורם לה להרגיש טוב עם עצמה. אז אפעיל עוד מכונה.
"אבא, אני רוצה עוד שוקולד"
מה עובר לי בראש כשאני מתרצה?
על כתף אחת השד שאומר לי: אל תמנע ממנה, שלא תפתח אצלה הפרעות אכילה; על כתף שנייה השד שגוער בי: אתה לא יודע לשים גבולות לילדה. מה קורה לך? איזה רכרוכי אתה, נותן לה כל מה שהיא רוצה. מחר היא תרצה אייפון ומחרתיים מכונית חדשה.
איך לגדל ילדים מאושרים?
אני עושה בשבילם הכול! נתתי להם עוד פרק ועוד ממתק ועוד הפתעה – למה הם לא מרוצים? למה הם רוצים עוד? ואם אני כבר אומרת לא לבקשה העשירית אחרי כל מה שנתתי, למה הם בוכים? למה הם לא מעריכים את מה שכן עשיתי?
הם שוב בוכים, כי ילדים שמרצים אותם אינם מרוצים אף פעם. הם תמיד רוצים עוד. הם לא יגידו אף פעם "אמא, תודה, זה מספיק לי", כי זה החוזה שלהם עם העולם, זה הדפוס שהתקבע להם ביחסים איתנו: הם מבקשים, ואנחנו נותנים; הם דורשים, ואנחנו מתרצים; הם מתחננים, ואנחנו מסרבים; הם בוכים ואנחנו נכנעים. מוּכר?
אז למה חשוב לא לרצות ילדים? ילדים שלא מרצים אותם, שלא נותנים להם כל מה שהם רוצים מתי שהם רוצים, לומדים להעריך כאשר הם כן מקבלים. וחשוב אפילו יותר: ילדים שלא מרצים אותם, לומדים מהבית לחיות בתוך כללים וגבולות, וכשהם יוצאים לעולם, הם יודעים להסתדר. לעומתם, ילדים שרגילים שבבית מרצים אותם, לא יזכו לאותו יחס בחוץ ויהיו מתוסכלים מאוד, כי העולם לא מתנהג לפי החוזה שיש להם איתו (אני דורש = אני מקבל).
כי העולם (אפילו בגן הילדים) מורכב מכללים וגבולות: מתי אוכלים, איפה ומה, מתי יוצאים לחצר ומתי יושבים למפגש, כשמסיימים לשחק, צריך לסדר. ככה זה בגן, ככה זה בחיים. ככל שנחנך ילדים לחיות בכללים ובגבולות (כלומר, ככל שנְרצה אותם פחות), הם יֵדעו להסתדר טוב יותר בעולם. ככל שהם ידעו להסתדר טוב יותר בעולם – הם יהיו מאושרים יותר. וזה הרי מה שרצינו מלכתחילה.
ילדים שלא מרצים אותם, שלא נותנים להם כל מה שהם רוצים מתי שהם רוצים, לומדים להעריך כאשר הם כן מקבלים
אז עכשיו כשאנחנו מבינים מדוע חשוב להציב גבולות (כדי לגדל ילדים מאושרים), כדאי שנחדד את העניין מהו גבול. גבול זה לא רק לרחוץ ידיים כשחוזרים הביתה ולצחצח שיניים מדי בוקר וערב. אלה כללים שמוטמעים עם הזמן כהרגלים.
גבול זה קודם כול משהו שאני שמה לעצמי כהורה – מה נעים לי ומה לא, מה מתאים לי ומה לא: גבולות פיזיים (לא נעים לי כשמשחקים לי בשיער; לא אסבול כאבי גב רק כדי לתת לך שירותי הרמה מיותרים), ערכיים (בבית שלנו אוכלים בעיקר אוכל בריא וכמות ממתקים מאוזנת), כלכליים (לא קונים כ־ל מה שרוצים), ודאגה לעצמי (אני עייפה ולא אטרטר את עצמי הלוך ושוב עם הסעות, אמצא עם מי לחלוק).
ובעיקר, כאשר אנחנו שמים גבולות לעצמנו, אנחנו מלמדים מתוך דוגמה אישית את הילד שלנו לשים גם גבול לעצמו מול אחרים. וגם זו מיומנות חשובה לצייד בה את הילדים.
איך עושים את השינוי?
- בהדרגה, עם הרבה סבלנות, עם הסבר ("כואב לי הגב, אני לא יכול להרים אותך. אפשר חיבוק ויד").
- לא לצפות מהם להבין לבד ולהתחשב בנו.
- החוזה שלהם עם העולם משתנה, הם לא יקבלו את זה בסבבה. להיות מוכנים לבכי, צרחות, יללות, התנגדויות, מאבקי כוח.
- נהיה אמפתיים: "אני מבינה שקשה לך, אני כאן כשתרצה חיבוק".
- נעמוד על הגבולות שלנו ברוגע: "אני לא יכולה להקפיץ אותך, אני יכולה להחזיר".
- במקום לומר לא, נגיד מה כן במסגרת החלופות שמקובלות עלינו: "כבר אכלת שוקולד היום. מה תרצי במקום: בננה או תות?".
