לפני שלוש שנים, כשדפק על דלתה השליח מהסופרמרקט, ערבי מוסלמי, אז בן 24 מהעיר התחתית בחיפה, גנית אורין חשבה שאין שום סיכוי שהיא יכולה להתאהב. אבל מגע חטוף ומקרי שינה את התוכניות שלה בן רגע. "הוא נגע ביד שלי בטעות כשהביא לי את המשלוח", היא נזכרת מולי עכשיו, מחייכת נוכח הזיכרון, "והוא כל כך נבהל עד כדי כך שהוא הגיב בהרחקת היד ובבריחה מהבית שלי".
חלקים שלמים מחייה של גנית אורין (48), קולנוענית ומטפלת רגשית, היו יכולים להיות סרט, אבל היא החליטה לא להסתפק בקולנוע, ולהפוך אותם גם לספרים. השלישי, שיצא לאחרונה, "ארוחה משפחתית" (הוצאת מטר), עוסק ברומן המסעיר, רווי הסקס והיצרים, שניהלה בסופו של דבר עם אותו ערבי צעיר, גבר יפה תואר בשם אחמד, שכפי שגילתה בהמשך עובד לפרנסתו גם כמעסה רפואי מוסמך וכמדריך בחדר כושר ("בהתחלה הייתי מתנשאת וגזענית כלפיו. חשבתי, טוב, הוא חצי טמבל, כי מי יבוא לעבוד בסופר?"). הרומן ביניהם נמשך כשנה וחצי והשפיע עליה מאוד.
אורין, אם חד־הורית לשניים (14, 12), מתגוררת בשכונת כבביר בחיפה, שהייתה במקור כפר ערבי, ולפני כמה עשרות שנים החלו לחיות בה גם יהודים. היא גדלה באווירה שונה לחלוטין, על הכרמל, בילדות מוגנת ומבוססת כלכלית כבתם הצעירה של היסטוריון ופסיכולוגית קלינית. בצבא שירתה ביחידה 8200, ולאחר שחרורה עברה לתל־אביב, החלה בלימודי רפואה שמהם פרשה כעבור שנה בשל חוסר עניין ("הוריי חשבו שזו קטסטרופה"), ועברה לתואר ראשון בתוכנית רב־תחומית באמנויות.
אחרי סיום התואר למדה יפנית, התחילה לעבוד בעיתון "ידיעות אחרונות" כמפיקה, הוציאה רישיון על אופנוע, התאהבה בצלם מבוגר ממנה בשנים רבות, עזבה איתו את תל־אביב, והם עברו ליישוב משמר־הירדן באצבע הגליל.
אחרי חצי שנה בצפון נפרדו, ואורין עברה לחיפה, החלה ללמוד צילום וקולנוע בסניף ״קאמרה אובסקורה״ בחיפה, ולפרנסתה עבדה כצלמת עיתונות פרילנסרית של ״הארץ״ ובהמשך במקומוני "ידיעות" בצפון. אז גם החלו החיים הקולנועיים, "שזה אומר לנסות להשיג תקציבים", היא מחייכת. היא כתבה, ביימה והפיקה סרט באורך מלא בשם "שגר אותי לחלל, סשה" שהוקרן בסינמטק תל־אביב ובפסטיבלים בארצות־הברית. היא ביימה סרטים קצרים (״האני, איים הום״, שהוקרן בפסטיבל בארצות־הברית, ו״יוסף המשתין בדרכים״, שהוקרן בערוץ 8), פרסמה שני ספרי מבוגרים ("הנוקמות של שלוותא", "פורטפוליו 2016") ושלושה ספרי ילדים ("תותה כבר חתולה גדולה", "לא רוצה לצאת!" ו"נובי גיבורת השזיפים"), ותקופה מסוימת התגוררה באמירים והפכה לטבעונית. בין לבין למדה אנימציה ועיצוב תעשייתי.
כיום היא לקטורית באחת מקרנות הקולנוע הגדולות וכותבת תסריט לסרט השני שלה. "אני יורקת דם להשלים אותו", היא מחייכת, "עוד לא זכיתי להכרה כקולנוענית, ואני מפלסת את דרכי באטיות. נאבקת". לפרנסתה היא עובדת היום כמטפלת בעמותת שילה, שנותנת שירותים לקשישים באזור הצפון.
"האנורקטיות גרמו לי להיות אמא"
בשנת 2005 התרחשה נקודת מפנה בחייה, כשצילמה פרויקט סטילס עם נערות אנורקטיות שהיו מאושפזות בבית החולים בנהריה. המפגש הזה טלטל את חייה. במובנים רבים הוא אחראי להתרחבות המקצועית שלה וגם להפיכתה לאם. "בעקבות המפגש עם אנורקטיות התחיל לדגדג לי הנושא הפסיכולוגי. התחלתי תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. זו הייתה הגשמת חלום של אמא שלי. אבל לא התקבלתי לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, והתחלתי להתגלגל בעבודות הדרכה בהוסטלים. הייתי מדריכה שיקומית, מטפלת רגשית, עסקתי בהפעלה קוגניטיבית. המשכורות בתחום אמנם נמוכות, אבל זה איפשר לי לעשות גם קולנוע".
איך ההחלטה להיות אמא קשורה למפגש עם הנערות האנורקטיות?
"התחלתי לחשוב על ילדים כשעבדתי איתן, והחיידק האימהי התחיל קצת לדגדג לי. במידה מסוימת הנערות האנורקטיות הגיעו לאנורקסיה כהתרסה נגד ההורים או בגלל יחסים לקויים עם ההורים. הן הרגישו שאין להן שליטה בחיים של עצמן, ולכן הדבר היחידי שהן יכולות לשלוט בו הוא הגוף. הזדהיתי איתן במידה מסוימת כילדה ששלטו עליה וגוננו עליה יותר מדי. רציתי תיקון בשבילן ובשבילי. יותר מאחת מהן אמרה לי שאהיה אמא טובה". היא ניסתה להרות כיחידנית ולא הצליחה, אף על פי שהרופאים לא מצאו שום בעיה פיזית.
לא הרבה זמן אחר כך, בשנת 2006, פגשה באתר היכרויות את מי שהפך להיות האבא של ילדיה, אמן עבודות עץ וקבלן שיפוצים, ובתוך זמן קצר נכנסה להיריון. היא חייתה אז בקריית־טבעון. כשנולדה בתם, היא עברה לגור בחיפה כדי שהוריה יעזרו עם התינוקת. "באותה תקופה הוא היה צריך לעבור לאילת, לטפל שם בעניין משפחתי. המרחק הפיזי הרס לנו את הקשר, ונפרדנו סופית כשהייתי בהיריון עם הילד השני שלנו. לא גרנו מעולם ממש ביחד. אחרי שנפרדנו היה בינינו נתק של כמה שנים. חזרנו לפני כמה שנים לקשר ידידותי. הוא עדיין גר בדרום, והילדים בקשר איתו".
נראה שזוגיות היא לא עניין פשוט בשבילך.
"כי אני רוצה זוגיות מאפשרת, לא כזו שאני אגור בה עם מישהו. גם הילדים שלי לא רוצים. הייתה תקופה שיצאתי עם הרבה בחורים, אבל כיום מיתנתי את זה, ומה שיבוא, יבוא. זה לא שהילדים שלי באים על חשבון זוגיות, אבל אנחנו צוחקים בפתיחות בבית על הרצון שלי בחיבוק. לפעמים אני רוצה מהם חיבוק, ואני צוחקת: 'תנו לי עוד חיבוק, אני רווקה'".
ב־2018 נכנס לחייה אותו בחור ערבי צעיר. הקשר ביניהם, שהיה מושתת על יחסי מין, חברות ושיחות נפש, ללא מחויבות וללא שיחות על עתיד היחסים, הוא כאמור ההשראה לרומן שהוציאה, שמגולל את סיפורה של גאיה, אם חד־הורית המתגוררת אצל הוריה הקשישים ומחפשת אהבה. בדרך היא יוצאת למרתון סטוצים עם גברים צעירים, מתבוננת ביחסים בין אמה לאביה השתלטן ומתאהבת בצעיר ערבי המזגזג בינה ובין נשים אחרות.
גנית, אני קוראת את הספר ושואלת את עצמי למה הגיבורה צריכה את הקשר הזה. זה מרד? ייאוש מגברים יהודים? הרי הספר מתאר את הרומן האמיתי שניהלת. למה היית צריכה את זה?
"אני אוהבת אתגרים, ועצם המרדף נותן לי כוח ומציב את היעד כנחשק. בצורה עקומה, בין הבחור הזה וביני יש דמיון למרות פער השנים, הלאום, הדתות ואולי ההשכלה. אני לא מרגישה מאוימת ממנו, ואני מרגישה שיש חוט מקשר בינו ובין האבא של ילדיי שהוא לא יהודי כי אמו נוצרייה וחווה אפליה בגלל זה. שלושתנו מחפשים דברים דומים ומרגישים לא מאוימים בתוך הקשרים שלנו. בפסיכולוגיה קוראים לזה 'הפרעת אישיות נמנעת' - מין קושי לבטא את הרצון שלנו, ובעצם להבין מה בכלל אנחנו רוצים, לצד דחף לרצות אחרים לפני שאת עומדת על שלך".
גיבורת הספר שלך רודפת אחרי הבחור הצעיר, עד שהיא כובשת את היעד. מה קרה במציאות?
"בספר היא אכן רודפת אחריו, וגם הוא אומר שהוא מרגיש רדוף - רוצה ולא רוצה. הרי יש סטריאוטיפ שערבים יותר אגרסיביים, וכאן הבאתי צד אחר, רך יותר, של הבחור הערבי. במציאות הסיפור שלי היה אחר, לא של רדיפה. כל החיים היה לי מאבק להרגיש מה הרצון שלי ואיך לא לבטל את הרצון שלי מול בן אדם אחר - ומולו לא היה לי את המאבק הזה. הבעיה שלי היא שהמודל היהודי־ישראלי, 'תעמוד על שלך', גורם לי להתגמד. מול הבחור הזה אין לי קושי. אני מרגישה יכולה, אולי גם כי אני יותר מבוגרת ולא צריכה לפחד. איתו יכולתי להיות גלויה ולא להיאבק כל הזמן".
"קוראים התעלמו מזה שיש בספר ערבי"
היא זכתה לתגובות מעורבות לספר, הכתוב באופן שמזכיר שיחת טלפון ארוכה לחברה. "אמא שלי התרגשה מאוד מההקדשה עבורה בתחילת הספר, אבל דאגתי להעלים לה את הספר לפני שתגיע לקטעים העסיסיים", היא צוחקת, "אבא שלי כנראה נעלב, והילדים שלי הציצו קצת בספר, אבל אמרתי שהוא לא לגילם. הם מחכים לגיל יותר מבוגר כדי לקרוא בו. האחים שלי די מתעלמים מהספר, והחברות מפרגנות.
"בעל חומוסייה ערבי קרא, התלהב, ונתן לי הנחה משמעותית על החומוס, וכמה גברים מבוגרים טרחו לברר איתי אם אני יוצאת רק עם צעירים והציעו שאכתוב רומן ארוטי עליהם (צוחקת).
"הרבה סוקרים שכתבו על הספר ברשתות החברתיות התעלמו לחלוטין מקיומו של הגבר הערבי בספר, דיברו על סקס, על בחורים, אבל לא קראו לילד בשמו. מבחינתי זה מלמד עליהם ועלינו. מורה לספרות, שכותב סקירות על ספרים בפייסבוק, אמר לי שלא יכתוב על הספר, בעיקר מכיוון שקשה לו הקשר בין יהודייה לערבי. הוא אמר שמבחינתו ערבי אינו חלק מישראל, כי ברגע האמת כל צד יבחר את הצד שלו, ומבחינתו הספר מתאים רק לשמאלנים תל־אביבים. זה גרם לי להבין שערבים לא סתם חשדנים לגבי הסיכוי שלהם להשתלב בחברה הישראלית".
מה לימד אותך הקשר איתו במובן הפוליטי?
"בזכות הקשר איתו בכלל שמעתי לראשונה את הקול הזה. לפני כן לא הייתי אף פעם בקשר עם אף ערבי, למרות שאני חיה בעיר מעורבת ובשכונה מעורבת. היו לנו הרבה שיחות, ואני רואה היום את הדברים גם מנקודת המבט שלו. היום, כשאני שומעת נערות צעירות, חברות של הבת שלי, אומרות אחת לשנייה, 'תצאי עם מי שאת רוצה, רק לא עם ערבי', אני מרגישה צביטה קטנה בלב. גם לילדים שלי יש צביטה קטנה כי הם מכירים את אחמד".
ואם בתך הייתה רוצה להתחתן עם ערבי?
"יהיו לה חיים פשוטים יותר אם היא תצא עם יהודי. אם תצא עם ערבי, היא צריכה לדעת שיש עוד מעמסה שתצטרך לקחת על עצמה. צריך להיכנס לסיפור כזה עם מודעוּת. אותי מישהו שאל בזמנו אם לא מפריע לי מה המשפחה שלי תגיד על זה שאני יוצאת עם ערבי, ועניתי: אני כבר מספיק מבוגרת כדי לעשות מה שאני רוצה. יש לי חברה שנשואה לערבי והיא הייתה צריכה להתאסלם, וברגעי קושי היא חושבת שאולי זו הייתה טעות. הסביבה הערבית לא סולחת לה על זה שהיא יהודייה, ולפעמים קוראים לה משוגעת.
"כששלחתי קורות חיים של אחמד לכמה משרות, קיבלתי תגובות מאוד מהוססות, והבנתי שהוא בעמדת נחיתות. ביקשתי שיצרף תמונה שלו מחייך ובצבעים רכים, כי כמו שהדמות שלו אומרת בספר, 'שומעים את השם שלי וחושבים שאני מחבל'. מקבילו היהודי בן אותו גיל מתמודד עם פחות קשיים".
הוא קרא את הספר?
"לא. הוא לא מעז. ייאמר לזכותו שהוא גאה בספר וגם היה מספיק בוגר להגיד, 'כתבי מה שאת רוצה, אין לי בעיה'. הוא אפילו קנה שני עותקים לחברים שלו".
בסיפור הזה יש עוד פער שעדיין לא דיברנו עליו. את מבוגרת ממנו ב־21 שנה. כשאנחנו שומעות על גבר מבוגר ועל אישה צעירה, אנחנו הרבה פעמים מגלגלות עיניים. איך זה הרגיש להיות בצד השני?
"יש התייחסות בספר לשאלה עד כמה אפשר להדחיק את הגיל ביחסים עם צעירים, ועד כמה זה משמר את הנעורים. קשר כזה נותן את התחושה שאני עדיין מסוגלת למשוך גברים צעירים, ויש בזה קסם נעורים. אבל לפעמים זה גם מעייף, כי הפער המנטלי גורם לי להרגיש טו אולד פור דיס שיט, ושטוב לי בקשישותי. זה גם מעייף לפגוש שוב בדילמות וחוויות שזנחתי בגיל 20 וטוב שכך".
את עדיין מחפשת אהבה? אני שואלת, והיא צוחקת במבוכה. "אחת הסיבות שהפסקתי עם אתרי היכרויות זה שהרגשתי הרבה כוחניות", היא מודה. "לפעמים זה היה כרוך בלספוג עלבונות. הבחור האחרון שיצאתי איתו היה צעיר ממני בעשר שנים. במשך שבוע שלם התקשקשנו בטלפון, והייתה כימיה נהדרת. נכנסתי אליו לאוטו, והוא לא הפסיק לרדת על הדעות הפוליטיות שלי בצורה קשה וארסית וקינח שאני אשכנזייה והוא מזרחי והיה מעדיף מישהי כמוהו שתהיה יותר חמה, כי אנחנו קרות. בסוף הוא הוסיף שהעובדה שבגילי כנראה כבר לא אוכל להעמיד ילדים הופך אותי לסוג של מזרן בעיני גברים צעירים ממני".
איך הגבת?
"ניסיתי להסביר את עצמי בנועם, ובסוף החלטתי שלא אחנך את הבחור הזה. אמרתי לו, כשאתה יוצא לדייט עם אישה ותוקף אותה על דעותיה, זה לא בדיוק עוזר לדייט. הבנתי שההסברים מיותרים. זה גרם לי לא לרצות לצאת לעוד דייטים. כשהייתי עם אחמד, לא הרגשתי שום דבר מהכוחניות שאני מרגישה בגבריות הישראליות".
