שירה ברזילי (חלקכן אולי יכירו אותה בשם הבמה KOKETIT), בת 41 מתל־אביב, היא אמנית ויוצרת מהמוכשרות שיש בארצנו הקטנטונת (גילוי נאות: עבדנו יחד בעבר במגזין האופנה "גוסטייל"). אחרי ששיתפה פעולה עם שמות כמו רוברטו קוואלי ז"ל וחברת זארה העולמית, ויצרה לעצמה קהילה ענקית באינסטגרם, הגיע 7 באוקטובר ושינה את הכול. ככה זה נראה מנקודת מבטה:
"אני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי. הייתי ילדה מאוד שאפתנית וחלמתי להיות מעצבת אופנה. בגיל 16 התקבלתי ללימודי עיצוב אופנה בשנקר, ואחרי הפסקה של שנתיים בצבא חזרתי ללימודים וסיימתי בהצטיינות. בתום הלימודים החלטתי להתמקד בתחום האיור ועבדתי עם מותגים כמו קסטרו, רנואר ונעלי בן סימון - כאשר השיא היה לעבוד עם רוברטו קוואלי על קולקציית טי־שירטים. רק כעבור כמה שנים הפסקתי לקרוא לעצמי מאיירת - והעזתי לומר אמנית. רציתי להרגיש ראויה. הייתי צריכה להתבגר ולהתבשל המון כדי לעשות זאת.
את המסלול לאמנות פילסתי דרך האינסטגרם. באינטואיטיביות, הנחתי שאם אצליח לייצר לעצמי חשיפה גדולה, השמיים יהיו הגבול. להעלות פוסט כל יום עזר לי מאוד להתפתח במציאת שפה אישית וחידד לי מה אני רוצה להגיד לעולם. בדרך, התאהבתי במינימליזם, בפבלו פיקאסו, ומלא אסימונים נפלו לי לגבי הגישה שלי ליצירה. התקרבתי לאמת שלי. האינסטגרם עזר לי לפרוץ כל כך הרבה גבולות ובזכותו המון דלתות נפתחו לי. כמובן, לא הכול מושלם ויש ימים שאני מרגישה תסכול עמוק מתכתיבים אלגוריתמיים שמשפיעים לי על היצירה. אני לא יכולה יותר לשמוע את המילה אלגוריתם.
לפני כשנתיים קיבלתי פנייה מזארה (העולמית) לייצר קולקציה במהדורה מוגבלת המבוססת על פוסטים שהעליתי לאינסטגרם. הפרויקט כמעט בוטל עקב אחד המבצעים שצה"ל ביצע ברצועה, אבל לשמחתי הוא יצא לפועל ובסופו של דבר זה הפרויקט הבינלאומי הכי משמעותי שהיה לי. אני מרגישה שאני מזמנת לעצמי דרך האינסטגרם את מה שאני רוצה שיקרה.
יש לי כ־580 אלף עוקבים ועוקבות באינסטגרם. הקפיצה הראשונה המשמעותית קרתה כשגל גדות העלתה ציור שלי, ובן־לילה נוספו לי אלפי עוקבים - אבל האמת היא שאין באמת מקרה אחד שיצר את ההייפ. התשובה הפחות סקסית, אך יותר כנה, היא שפשוט השקעתי את הזמן, המחשבה והאנרגיה בדבר הזה בצורה עקבית עם כוונה טובה ואמיתית, וכנראה יצרתי תוכן שאנשים התחברו אליו. ככל שיצרתי יותר, גדלתי יותר וצברתי קהל. לא היו קיצורי דרך או תגליות מרעישות. אני מאוד מכירה תודה ובו־זמנית מודעת לכך שהכול יכול להיעלם ברגע. אין לי שליטה על החשיפה, אז אני נשארת נאמנה לעצמי ולקול הפנימי, במקום לזוז עם תנודות הרוח.
אחרי השבת השחורה, כמו כולם, נכנסתי למצב של שוק והלם טוטלי. אחרי זה בא העצב, אחרי זה המון כעס. נשאבתי לגל ההתנדבות המדהים שהיה כאן ולמאמצי ההסברה המאסיביים. הצטרפתי לקבוצת ווטסאפ שנקראת 'מערך ההסברה הישראלי' שכללה את כל המשפיענים הכי חזקים בארץ וזה היה מאוד אינטנסיבי. הרגשתי שיש לי חובה מוסרית לשתף עם העוקבים הרבים שלי מהעולם מה קורה כאן - ובנאיביות מסוימת האמנתי שאקבל אך ורק חמלה. במקום זאת, חטפתי קללות והודעות נאצה שהותירו אותי פעורת פה. העברתי ימים שלמים בהתנצחויות ובקרבות ברשת עם אנטישמים אנטי־ישראלים. בן זוגי היה נטרף: 'לא חבל? למה את מבזבזת את האנרגיה שלך על הלוזרים האלו?'. מצאתי את עצמי מהנהנת בהסכמה וחוזרת מיד למסך להמשיך לקרב הבא. זו הייתה כנראה הדרך שלי להתמודד.
יש משהו כל כך מפכח באנטישמיות שחיה ובועטת לך בפרצוף בתוך ה־DM שלך (תיבת Direct Message באינסטגרם, אר"ג). זה משהו שבחיים לא חשבתי שאחווה. לקחתי את הריבים מאוד ללב. בכיתי המון. כמובן, איבדתי אלפי עוקבים, אבל זה היה ממש לא רלוונטי עבורי. חשתי חיילת הסברה המוכנה להקריב מה שצריך. יש מצבים שבהם אדם חייב להיות נאמן לעמו. לביתו. לעצמו. ככל שעברו הימים חזרתי קצת לצייר. הרישומים היו מאוד גולמיים וביטאו כאב גדול. המרתי את הקרבות באינסטגרם בציור וזה ממש הציל אותי. היצירה היא באמת ובתמים סוג של ריפוי עבורי.
לצד השנאה קיבלתי גם אהבה ותמיכה, בעיקר מקהילות היהודים בעולם, שנרתמו לעזרה וחיפשו כל דרך להרגיש מחוברים. יצרתי עבורם פרינט מגן דוד שדרך רכישתו יכלו לתרום כסף לעמותות השונות התומכות בנפגעים. כל תרומה, כל התנדבות, הייתה אבן דרך קטנה אך משמעותית בתהליך הריפוי האישי שלי. בנוסף, התחברתי למשפחת החטוף אלמוג מאיר ז'אן - ילד מהמם בן 22 שהיה בנובה. הפגישה הראשונה שלנו הייתה במטה החטופים. הדוד שלו, אבירם, סיפר לי על אלמוג ואני פרצתי בבכי מולם ולא הצלחתי להפסיק. הם ישבו שם בשקט וחיכו שארגע. אלמוג אוהב מאוד אופנה ומותגים וניסינו לחשוב על פרויקט להעלאת מודעות שקשור באופנה איכשהו. פניתי לחברת רנואר ולשמחתי הם מיד נרתמו - הוצאנו ביחד קולקציית חולצות עם כיתוב הקעקוע החרוט על זרועו של אלמוג, ALIVE. הקולקציה תימכר באתר רנואר וכל ההכנסות יועברו כתרומה למטה משפחות החטופים. זה מרגש אותי בטירוף.
כבר שנים שאני עובדת כמעט רק בחו"ל עם מותגים שונים בעולם. הכסף שם יותר גדול וגם יש כל מיני הטבות כמו לראות עולם, לפגוש אנשים שונים ולחוות הרפתקאות. לפני כמה שבועות נדחה לי פרויקט גדול עם מותג שוודי שהחליט שלעבוד עם ישראלית עשוי להוות בעיה לקהל שלו. הם פחדו שזה יצטייר כאילו בחרו בצד הישראלי, רחמנא ליצלן. הגבתי בסערת רגשות. 'לעולם לא אתנצל על כך שאני ישראלית!', צרחתי וניתקתי את הזום. הרגשתי שזה לא פייר שאני נענשת על היותי ישראלית. רציתי לעשות להם שיימינג ברשת, אבל תפסתי את עצמי. הבנתי שאין מה לעשות, יש דברים שאין לי שליטה עליהם ועל כן אין לי מה לקחת ללב. אני מאמינה שבעוד כמה חודשים כשהכול יירגע, הפרויקט הזה יראה אור. ואם לא, גם בסדר.
הפטריוטיות שבערה בי מאז המלחמה כנראה זימנה משהו לוקאלי כי יום אחד קיבלתי פנייה מחברת גולברי. כשהגעתי לפגישה במשרדיהם, הם הזמינו אותי לארוחת צהריים עם צוות העובדים שמורכב כמעט כולו ממשפחה אחת. ישבתי בחיקם, צחקתי, נהניתי, והרגשתי את החיבוק החם הזה שאין בשום מקום אחר בעולם. יצרנו ביחד קולקציית טי־שירטים שנמכרה בהצלחה, וכעת אנחנו עובדים על קולקצייה שנייה.
אני כל כך גאה להיות ישראלית ואני אוהבת גם להדגיש את זה בכל הזדמנות שיש לי. לפי כחודשיים הוזמנתי לפריז לאירוע ענק של קרטייה והיה לי חשוב לענוד את הסיכה של החטופים. לשמחתי, נתקלתי רק בתמיכה ובחמלה. המצב שלנו כל כך רע בעולם, שהיום אני מרגישה שאם אומר 'אני ישראלית' לאוזן בינלאומית, אוטומטית אכנס לעמדת התגוננות. לבי יוצא ליהודים שסובלים מאנטישמיות, במיוחד בארצות־הברית. במובן מסוים אנחנו בארץ קצת חיים בבועה, כי אין לנו את זה פה. אז כן - חשוב לי לקדם מותגים ישראליים, להשוויץ בישראליות שלי ולהראות לעולם כמה שאנחנו פאקינג מדהימים, במיוחד כשאני רואה את השקרים שמופצים כלפינו. זה לא שפוי.
כל יום אני קמה עם חשק ליצור וללמוד. נכנסתי חזק לכלים שונים של בינה מלאכותית וזה מעשיר לי את חוויית היצירה בצורה שמפוצצת לי את המוח. אני יושבת בסטודיו הביתי שלי בתל־אביב ומפליגה במחוזות הדמיון וזה הכי כיף לי בעולם.
בימים אלו נחשף שיתוף פעולה מאוד משמעותי עבורי עם מותג אופנה פולני שנקרא טאטום - TATUUM. בקולקציה הזו הציורים שלי תורגמו לפרינטים, אקססוריז ותכשיטים, כאשר באופן אינטואיטיבי יצאו לי המון פריטים בכחול ולבן. הקולקציה עשויה כולה מפשתן, ונמכרת במזרח אירופה עם קמפיין פרסומי מאסיבי הכולל טלוויזיה וקולנוע. צילמנו את הקולקציה בחופים המרהיבים של דרום פורטוגל וזו הייתה חוויה מיוחדת במינה. בדיוק לפני שנה טסתי לפולין והשתתפתי במצעד החיים באושוויץ יחד עם שורדים ואנשים מכל העולם. והנה, כעבור שנה אני שוב טסה לפולין, רק שהפעם זה בשביל לחגוג את היצירה המשותפת שלי עם מותג אופנה פולני גדול".
