מאי אבו סבייח (14), תלמידת כיתה ח' מהיישוב אלבאת, כפר לא מוכר בפזורה הבדואית בנגב. נהרגה לצד סבתה, פאיזה אבו סבייח, מפגיעת רקטה בביתן בשבת, 7 באוקטובר
"התמונה הזאת, של מאי בטקס סיום בית הספר היסודי, מאוד מאפיינת אותה", מספר דודה של מאי, עאדל אבו ג'ומעה. "היא הייתה ילדה רצינית, מצטיינת בבית הספר. היא רצתה להיות מורה לאנגלית, כשתגדל. היא לימדה את האחים ואת האחיינים שלה אנגלית, וגם אני דיברתי איתה באנגלית. לפעמים, הייתי טועה בכוונה בשיחה איתה, כדי שהיא תתרגז, וזה היה מצחיק. היא הייתה נוזפת בי ואומרת, 'כבר תיקנתי אותך ואתה שוב עושה את הטעות הזו'. מאי הייתה ילדה דומיננטית, שכבר ממש חיה את הקריירה העתידית שלה, כמורה לאנגלית.
כולנו גרים ביישוב הלא מוכר, אלבאת, ליד כסייפה. למשפחה יש כאן מתחם גדול. במבנה שנהרס בידי רקטה, גרו אמא שלי, פאיזה, עם אבא שלי. בשאר בתי המתחם, גרים הבנים עם משפחותיהם. גם אני גר שם עם משפחתי.
מאי נולדה לזוהיר – מורה בבית הספר, ולחולוד - עקרת בית. למאי יש אח גדול ועוד שישה אחים קטנים. היא אהבה את החיים ואהבה את המשפחה. היא הקימה גינה מטופחת בחצר, שיכלה לראות אותה מחלון החדר שלה.
"היא הייתה כל כך מחוברת לסבתא שלה, עד שעברה לגור אצלה. למרות שכולנו גרים צמוד, היא הייתה הולכת לישון אצל סבתא. היא הייתה אחראית, דאגה לתת לסבתא שלה את התרופות ולבדוק שהיא לוקחת אותן בזמן. לא פלא שהן הלכו ביחד".
אבו ג'ומעה מספר על השבת השחורה, של ה-7 באוקטובר: "אמא שלי, פאיזה (57), היא המוקד של הבית. היא מרכז החיים שלנו. אנחנו עשרה אחים ואחיות ויש לה לפחות חמישים נכדים. בכל שבת בבוקר, אנחנו מגיעים אליה לארוחת בוקר בסלון הגדול, גם כדי לקבל ממנה את הברכות והתפילות שלה עלינו. האחים יושבים ביחד והילדים משחקים. בשבת בבוקר, הגעתי אל אמא ראשון, בשמונה בבוקר. היא הייתה במטבח, הכינה את הפיתות הטעימות שלה על הסאג'. מאי הייתה לידה. התחילו להגיע עוד נכדים, אבל כשהם ראו בחוץ גור כלבים הם רצו לכיוון שלו, וזה הציל אותם. פתאום היה בום גדול, טיל פגע ישירות בבית.
הבתים בישובים הלא מוכרים בפזורה הבדואית, בקושי מחזיקים מול רוח. אין לנו ממ"ד ואין לנו מרחב מוגן ואין מקלט. גם לא הייתה אזעקה. הטיל הגיע ללא אזהרה מוקדמת. איבדתי הכרה לכמה שניות. כשפקחתי את העיניים, ראיתי את אמא שלי שוכבת במטבח. רצתי אליה, הרמתי לה את היד וראיתי שהיא לא מגיבה.
לקח לאמבולנסים המון זמן להגיע. כשהם הגיעו, הם לא ידעו לאן להיכנס. שכנים פינו אותי ברכב הפרטי שלהם לכביש וחברו לאמבולנס. ביקשתי מנהג האמבולנס להיכנס לקחת את אמא שלי ואת מאי. חשבתי רק עליהן, לא עלי. רק כשהגיע האמבולנס השני, שכבר נכנס לכפר, התפניתי עם הראשון. קבעו את מותן במקום. אני אושפזתי בסורוקה לשלושה ימים עם פגיעות בראש בכתפיים וביד. עדיין, אני לא יכול להזיז אותה, ועד עכשיו יוצאים ממני רסיסים.
"גם על אמא שלי, פאיזה, אני רוצה לספר. היא הייתה אישה עוצמתית, שגידלה משפחה למופת. ביישוב לא מוכר, כל אחד מתעסק בעיקר בלשרוד. בעלה, אבא שלי, הוא נכה. אבל אמא לא איבדה תקווה, היא דאגה שכל הילדים שלה יקבלו חינוך וערכים. זה הצליח לה. כולנו יצאנו מלומדים".
