הסיפור של הדר בדט (40) מתל־אביב, מנהלת תוכן בחברת הייטק וסופרת:
"בגיל 25 החלטתי להגשים חלום ולטייל במונגוליה. לא מצאתי שותפים למסע, אז טסתי לבד, למרות שאמרו לי שזה משוגע. ברכבת לאולן בטור, עיר הבירה, התיידדתי עם שני תיירים והלכנו יחד להוסטל שנחשב טוב. הגענו לשם, הם הלכו לקפה־אינטרנט ואני הלכתי לקנות מפה טופוגרפית, לקראת הטרק שתכננו. זו הייתה שעת אחר צהריים והרחוב הראשי היה הומה אדם. הרגשתי חוסר נוחות בבטן, כאילו משהו לא בסדר, ומיד הרגעתי את עצמי שאני בטח סתם פרנואידית. היום אני מבינה שכשמישהו עוקב אחרינו, אנחנו מרגישים את זה בתת־מודע.
חזרתי להוסטל ועליתי במדרגות, שם עמד להפתעתי גבר מונגולי שרירי מאוד, שחייך אליי. החזקתי את מפתחות הדירה ביד והוא סימן לי שאפתח את הדלת. שאלתי: 'אתה עובד בהוסטל?' והוא ענה לי במונגולית. שאלתי שוב – והוא שוב סימן שאפתח את הדלת. חייכנו זה לזו במבוכה. חשבתי שהוא רוצה לבדוק משהו בחדר, אבל משהו בתוכי אמר לי לא לפתוח. נזכרתי שראיתי בכניסה להוסטל שני תיירים מעשנים וחשבתי שאם אעמוד לידם, הוא יפסיק להציק לי. התחלתי לרדת למטה ופתאום משהו בעיניים שלו השתנה. הבנתי שהוא הולך לתקוף אותי. הסתובבתי לאט, כדי לא לעורר חשד, ובאותו רגע הוא תפס אותי והתחיל לחנוק אותי.
עוד סיפורים אישיים ב"לאשה":
לא יכולתי לנשום או להוציא קול והייתי משותקת מפחד. לפני שהספקתי להבין מה קורה, עלה עוד גבר במדרגות, תפס אותי ברגליים והתחיל להכות אותי, אבל מרוב אדרנלין לא הרגשתי כאב. באותו רגע נפל לי האסימון שהם עקבו אחריי ברחוב וסימנו אותי כמטרה. חשבתי שכל זה לא אמיתי ושתכף אתעורר. זה הרגיש כמו נצח.
פתאום היה לי חיזיון של ההלוויה שלי, ראיתי את אבא שלי עומד מעל הקבר וממרר בבכי. אמרתי לעצמי: אני לא אתן לזה לקרות! מי הם שהם מנסים להרוג אותי? התעצבנתי עליהם וזה הוציא אותי מההלם. ניסיתי לראות אם יש להם אקדח או סכין ולא ראיתי. נזכרתי בתיירים שעישנו בחוץ. אמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות משהו כדי למשוך את תשומת לבם. איכשהו, הצלחתי להוציא שאגה מפחידה מהבטן, שנשמעה כמו קול של בעל חיים לפני שהוא מת. זה לא היה הקול הרגיל שלי. התוקפים נבהלו מהשאגה והטיחו אותי על מדרגת בטון. בזכות העובדה שבעבר התאמנתי בקראטה, יד שמאל נכנסה באינסטינקט מתחת לעורף כדי להגן על המפרקת והצלחתי להסיט את המכה לקודקוד.
"התוקפים לקחו תיק שהיה בו הרבה כסף. למזל הם לא מצאו את הדרכון, כרטיס האשראי וכסף שהחבאתי במקום אחר"
ראיתי הכול שחור ואיבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי הרגשתי דם זולג על הצוואר. גיליתי שהתגלגלתי במורד שני גרמי מדרגות. ראיתי מטושטש וחשבתי שאני רוח רפאים. שמעתי קולות של אנשים בחוץ. מיששתי את עצמי, ואז התחילו כאבי תופת בראש, בעורף, בגב. הבנתי שאני בחיים. זחלתי החוצה, הבחורים עדיין עישנו שם וקראתי להם לעזרה. הם היו בהלם ולא הבינו מה קרה. התוקפים לקחו את תיק המצלמה, שהיה בו הרבה כסף. למזלי הם לא מצאו את הדרכון, כרטיס האשראי וכסף שהחבאתי במקום אחר. הידידים שלי בדיוק חזרו להוסטל ולקחו אותי לבית חולים. בכיתי מכאבים. שלחו אותי לצילום רנטגן ועד היום אני לא יודעת מה הייתה האבחנה, כי לא היה מתורגמן.
כשחזרנו להוסטל, הידידים ארגנו ארוחה עם הרבה בירה והצחיקו אותי. למחרת הגשתי תלונה במשטרה וגם סיפרתי להורים שלי מה קרה.
הראש שלי היה נפוח ברמה שלא יכולתי לחבוש כובע, לא יכולתי להזיז את יד שמאל, כל הגוף היה מלא כתמים בכל הצבעים, אבל יכולתי ללכת וארבעה ימים אחרי התקיפה יצאנו לטרק. האמנתי שהגוף שלי יתאושש מהר, מה שבאמת קרה, ולא רציתי לוותר על החלום.
טיילתי עוד חודשיים במונגוליה, אבל לא לבד. משם המשכתי לסין, תאילנד, לאוס, וייטנאם ונפאל. אחרי כמעט שנה חזרתי ארצה והבנתי שאני בפוסט־טראומה, לפעמים התעוררתי בלילה בתחושה שיש ידיים על הצוואר שלי. הלכתי לטיפול פסיכולוגי והבנתי שנוצרה אצלי הפרעת חרדה. מה שהציל אותי היה הכתיבה. כבר בילדות, בכרמיאל, כתבתי סיפורים קצרים וחלמתי להיות סופרת. כשהייתי ילדה גרתי עם המשפחה בארצות־הברית, שם התחלתי לכתוב גם באנגלית ובהמשך למדתי כתיבה.
אחרי החזרה לארץ, במקביל ללימודי תואר שני במנהל עסקים (היה לי כבר תואר ראשון בכלכלה וניהול), עבדתי באינטל. ואז רציתי עוד הרפתקה ועברתי לברלין. למדתי גרמנית, עבדתי כמנהלת תוכן ושיווק ונשארתי שם ארבע שנים. אחרי פרידה קשה נסעתי לפורטוגל, ושם התחלתי לכתוב ספר: Free Falling, קומדיה רומנטית פנטסטית, על גיבורה שמנסה ללמוד לשחרר את העבר שלה. עכשיו, כשאני שוב בארץ, הספר יצא לאור באמאזון ואני מקווה שהוא יעזור לאנשים שמרגישים תקועים".
שורה תחתונה: "האירוע הקשה במונגוליה גרם לי ללכת אחרי הקול שלי ולא אחרי מה שאחרים אומרים - ויותר לסמוך על התחושות שלי".
