אורית הורוביץ בר־עם הביאה לעולם תינוק של זוג מהצפון
בת 41, חוקרת, מרצה וכותבת תוכן דיגיטלי, משלימה דוקטורט בנושא פונדקאיות בישראל באוניברסיטת בן־גוריון, נשואה לעמית ואם לשני בנים (עשר ושבע), מתגוררת במושב חצבה. ילדה תינוק בפונדקאות לפני ארבע שנים.
"רציתי שוב לחוות היריון ולידה, אבל לא רצינו עוד תינוק", מנמקת אורית הורוביץ בר־עם את ההחלטה האלטרואיסטית לשמש פונדקאית עבור זוג מצפון הארץ. "כשאני בהיריון, אני מרגישה שאני מממשת את עצמי. למרות שאני סובלת מכל תופעות הלוואי, טחורים, ורידים ברגליים, עלייה במשקל ועוד, אני מרגישה מצוין בהריונות. היו לי לידות טבעיות וחיוביות, שיצאתי מהן מחוזקת, תחושה שהקרינה על כל שאר הדברים בחיי".
איך בן זוגך הגיב לרעיון?
"הוא חשב שהשתגעתי: להיות בהיריון עבור משפחה אחרת? בשביל מה לקחת את הסיכון הבריאותי? בין היתר הוא תהה מה יהיה עם התינוק אם יקרה משהו להורים בזמן ההיריון, מה שאינו רלוונטי, כי אין לך אחריות על התינוק מרגע שהוא יוצא מגופך. אחרי שהפגנו יחד את כל החששות שעלו, הוא היה איתי בזה במאה אחוז".
איך סיפרתם לילדים?
"הם היו קטנים, בני חמש וחצי ושנתיים וחצי. בשבוע 16, אחרי סקירת מערכות, שאלנו אותם אם הם זוכרים את הזוג הזה שהיה איתנו בפיקניק. סיפרנו להם שלאישה יש בעיה בבטן, היא לא יכולה ללדת בעצמה - ושהחלטנו לעזור להם. הקטן ידע שהתינוק בבטן הוא של הזוג הזה, אבל לא הרבה מעבר. הגדול כמובן הבין יותר. באופן כללי, נוכחתי לגלות שילדים מקבלים פונדקאות בצורה הרבה יותר טבעית ממבוגרים, שמגיעים לזה עם תפיסות קודמות".
מי תמך בך בתהליך?
"ההורים המיועדים היו הפרטנרים שלי להיריון. זו מערכת יחסים שבה את עוברת מ־0 ל־100 בכלום זמן, ונוצרת אינטימיות גבוהה עם אנשים שהם בהתחלה זרים מוחלטים. הם באו איתי לכל הבדיקות וניסו להקל עליי בכל מה שאפשר. היה לי חשוב שנחווה את ההיריון יחד, אז מדי פעם נפגשנו והתפנקנו. הם הבינו שמה שיעשה לי טוב, יעשה טוב לעובר שלהם. כשראיתי את העובר בועט, צילמתי בווידיאו ושלחתי להם. בן זוגי אמנם לא כל כך התעניין באיזה שבוע אני, כמו גם בהריונות שלנו, אבל תמך בי בבית, הכיל את ההורמונליות ועשה לי מסאז' בכפות הרגליים.
"רופא פרטי ליווה אותנו במהלך ההיריון והלידה הייתה במרכז הלידה הטבעית באיכילוב. זו הייתה חוויה נהדרת. האמא הייתה איתי ואחרי שכיסו אותי גם האבא נכנס וחתך את חבל הטבור. כשראיתי את ההורים מחבקים את התינוק שלהם, הרגשתי תחושת התעלות ואושר שאין שני לו. לא האמנתי שאני נמצאת במעמד הזה. זה היה הכי מרגש בעולם, בכיתי יותר מאשר בלידות של עצמי".
יש משהו שבדיעבד היית עושה אחרת?
"אם הייתה בזמנו אפשרות לעשות פונדקאות עבור זוג גייז, יכול להיות שהייתי עוזרת לזוג חברים שלי. מעבר לזה, לא הייתי עושה שום דבר אחרת. היה לי תהליך ממש טוב".
ובזכות הפונדקאות גם עברתם לערבה.
"כן, גרנו במרכז תל־אביב ושם עברתי את ההיריון, הפונדקאות והלידה. אחרי הלידה, בכנס של פונדקאיות, הכרתי את טליה עדי (שמופיעה בכתבה), שהייתה אז בתחילת התהליך והתחברנו ממש. כשהיינו חנוקים מסגרי הקורונה בעיר, היא הזמינה אותנו להתארח אצלם בערבה. אחרי הסגר הראשון עשינו את ההחלטה לעבור לערבה. שנינו עצמאים ורגילים לייצר לעצמנו את העבודה. טליה ואני עדיין חברות והילדים שלנו ושל אדוה (שמופיעה בכתבה) לומדים באותה כיתה".
איזו עצה היית נותנת למי ששוקלת להיות פונדקאית?
"לעשות מחקר יסודי על כל מה שכרוך בזה, כולל הסיכונים והמורכבויות. זה תהליך ארוך ודורשני, שיש בו הרבה הקרבה, ויתורים ופשרות, גם שלך וגם של המשפחה שלך, עד שהתהליך מסתיים. צריך גם לזכור שלא תמיד התהליך מסתיים בטוב ולכן יש להיכנס אליו בצורה מושכלת ומפוכחת".
מה הפונדקאות העניקה לחיים שלך?
"תחושת ביטחון, חיזוק האמונה שלי בעצמי וביכולות שלי ובזכותה עשיתי שינוי כיוון בקריירה שלי - הפכתי לחוקרת פונדקאות באקדמיה וכאמור, בזכות הפונדקאות עברנו לערבה. בחלומות הכי פרועים שלי לא חלמתי שאגור במדבר וזו ההחלטה הכי טובה שעשינו".
בר־עם עשתה תואר שני עם תזה בייעוץ חינוכי לגיל הרך. לאחר שנוצר קשר עם האנתרופולוגית הרפואית פרופ' אלי תימן, זו הציעה לה לעשות דוקטורט על פונדקאות, וכיום היא מנחה אותה, יחד עם פרופ' יעל השילוני־דולב.
במה עוסקת עבודת הדוקטורט שלך?
"כשאנשים שומעים שמישהי הייתה פונדקאית, הם תמיד שואלים על התהליך. אותי עניין מה קורה עם הפונדקאיות אחרי התהליך, בפרספקטיבה של זמן. איך הן רואות את התהליך ואיזו משמעות הן מעניקות לו. ראיינתי 50 פונדקאיות ברחבי הארץ, לפחות שנה אחרי הלידה שלהן, כולל כאלה שסיימו בלידה שקטה. בזכות הראייה החדשנית זכיתי לאחרונה במלגת קרן עזריאלי".
איך את מסבירה שמהאזור דל האוכלוסייה שלכם, יצאו ארבע פונדקאיות?
"במחקר שלי עלה שיש הרבה מאוד פונדקאיות מקהילות קטנות, שבהן העשייה למען הקהילה היא בלתי נמנעת. בקהילה קטנה את גם מודעת וערנית יותר לקשיים שחווים אנשים סביבם. בנוסף, היכרות קרובה עם פונדקאיות בקהילה יכולה בהחלט לתת מוטיבציה בכיוון".
טליה עדי עברה לידה שקטה בשבוע 35
בת 39, מחנכת, מורה לאזרחות ולחינוך פיננסי בתיכון האזורי "שיטים דרכא" ומנחת סדנאות חינוך פיננסי לצעירים, נשואה ליובל ואמא לשלושה (13, תשע ושבע), מתגוררת במושב חצבה. ילדה תינוקת פונדקאות בלידה שקטה לפני שנה וחצי.
"זה יישמע קלישאתי, אבל אני חושבת שכל אדם צריך לעשות משהו גדול למען מישהו אחר", אומרת טליה עדי. "לפני שנים רבות בן זוגי ואני חשבנו שאולי נאמץ תינוק, אבל כשהמשפחה גדלה הבנו שזה לא נכון לאופי של הילדים שלנו. יום אחד צץ לי בראש רעיון הפונדקאות, אולי קראתי כתבה בנושא. ידעתי שיש לי הריונות קלים ולידות קלות וחשבתי שאולי אני יכולה לעשות עם זה משהו. שיתפתי את בן זוגי והוא הכי תמך בעולם, זה נראה לו מגניב לגמרי".
אבל בדרך ציפו לך כמה אתגרים.
"לא תיארתי לעצמי שזה יהיה קשה כל כך מבחינת המרחק והנסיעות. בהתחלה הייתי צריכה לנסוע שלוש פעמים בשבוע לבדיקות באילת. בנוסף, לא ידעתי שאצטרך ליטול הורמונים. רק בדיעבד הבנתי שיכולתי לבחור בין פונדקאות עם תהליך פוריות ופונדקאות עם ביוץ טבעי, מה שהייתי בוחרת. זה יצא כך בגלל שנתתי לאמא של התינוקת לבחור את בית החולים והיא בחרה בבית חולים שהפרוטוקול שלו מחייב טיפול פוריות. עשיתי שלושה סבבי טיפול ובכל סבב הייתי צריכה ליטול תרופות במשך חודש ולנסוע לאילת כדי לבדוק את עובי רירית הרחם. עם כל האתגרים הפיזיים, הרגשתי שהלב שלי במקום הנכון. כשזכיתי לבשר לזוג שהם עומדים להיות הורים, זה היה מרגש כל כך. השמחה הגדולה שלהם חקוקה בזיכרון שלי".
דיברת על הפונדקאות עם התלמידים שלך?
"כשהייתי בחודש שמיני, היה צריך לדבר על ההיריון שבחדר. התלמידים שאלו שאלות מעניינות מאוד, לא על כולן עניתי. בין היתר שאלו אם יהיה לי קשה להיפרד מהתינוקת ועניתי שלא, כי זו לא התינוקת שלי".
ומה השתבש בהיריון?
"בשבוע 35 התגלתה בעיה באחת הבדיקות - מקרה רפואי נדיר מאוד, ממש פרק של 'האנטומיה של גריי'. פרופ' שיינר מסורוקה גילה את המום ואשפז אותי במחלקה שלו להמשך טיפול. נשלחתי מיד לבדיקות מעמיקות יותר ואחריהן לוועדה להפסקת היריון, שהיא מורכבת מאוד בפונדקאות, כי זה ההיריון שלהם אבל הגוף שלי. כשהתחלנו להבין שהמצב לא טוב, האמא אמרה לי: 'חשוב לי שתדעי, אני מכירה אותך ולא את התינוקת, את חשובה לי'. הצוות בסורוקה היה מקצועי ורגיש בצורה שלא תיאמן וההורים היו צמודים אליי עד הרגע שבו הפסיקו לתינוקת את הדופק. זה היה השבוע הכי עצוב בחיים שלי".
איך סיפרת לילדים שלך שאין תינוקת?
"התייעצנו עם עובדת סוציאלית איך לספר להם והכנו מראש משפטי מפתח. כשיובל הביא אותם לבית החולים, סיפרנו להם שהדופק של התינוקת הפסיק לפעום וכולנו בכינו. הקטנה אמרה: 'אבל אמא בסדר' והגדול הביע אמפתיה להורים של התינוקת".
בתמימות של ילדים, הם בטח שאלו אם תעשי את זה שוב.
"כן, גם מבוגרים שאלו, ועניתי שלא. יש דברים שעושים פעם אחת בחיים. מבחינתי זה היה אירוע קשה מאוד. עברה עלינו תקופה לא פשוטה, אבל אנחנו מוקפים בקהילה מדהימה שמאוד מחבקת ועוטפת, לא צעדנו לבד".
איך החוויה הקשה הזו השפיעה עלייך?
"אני לומדת לחלק את סיפור הפונדקאות שלי לשני חלקים: הבחירה שלי בפונדקאות היא חיובית מאוד בעיניי, אבל הסוף היה טראגי. תמיד חשבתי בצורה נאיבית שאם תעשי טוב, הטוב יחזור אלייך. היום, אחרי שעשיתי את הדבר הכי טוב שאני מכירה ויצא מזה עצב מאוד גדול, האמונה הזו נשברה. עם זאת, אני מאמינה שהתמודדות עם משבר מייצרת צמיחה".
נרי מזור סייעה לזוג גברים להפוך להורים
בת 37, מרפאה בעיסוק, עושה תואר שני בריפוי בעיסוק, נשואה לסתיו ואם לארבעה (תשע, שבע, חמש ושנתיים וחצי), מתגוררת בעין־יהב. ילדה תינוק בפונדקאות לפני שישה שבועות.
"חברה טובה שלי נעזרה בפונדקאית כדי להביא לעולם שתי בנות, אז שמעתי ממנה על התהליך", מסבירה נרי מזור את המוטיבציה להפוך לאם פונדקאית. "בנוסף, לקח לי קצת זמן עד שנכנסתי להיריון הראשון שלי ופחדתי שלעולם לא יהיו לי ילדים. אחר כך הריתי מאוד בקלות, אז הרגשתי שאני צריכה להחזיר לעולם, בקטע של קארמה. חשבתי שאם אני מסוגלת לעזור לזוג להפוך למשפחה, אז למה לא? לקח זמן עד שזה הבשיל אצלי. אחרי לידת הילד הרביעי החלטתי שאני רוצה שזה יהיה חלק מסיפור החיים שלי. הייתי כל כך שלמה עם זה, שזה היה מהמם, ובן זוגי תמך בי מהרגע הראשון".
הבאת בחשבון שזה יהיה מורכב בגלל המרחק הגיאוגרפי ממרכז רפואי?
"כן, אבל אני אדם שלוקח דברים בקלות. אני אוהבת לנהוג וממילא אני נוהגת ללימודים בירושלים יומיים בשבוע. בהתחלה זה היה מאתגר, לנסוע למעקב זקיקים במועד ספציפי, אבל אחר כך הזמנים היו גמישים יותר. הייתה נסיעה אחת לתל־אביב, אחת לראשון־לציון ואת המעקב עשינו בחיפה, כי יש שם רופא מומחה בתחום שאני סומכת עליו מאוד".
היית בין הנשים הראשונות בארץ שעשתה פונדקאות עבור זוג גברים.
"הרביעית בארץ. מרגש לקחת חלק בהתחלה של שוויוניות חשובה. הם היו מאוד מלאי תודה. ביקרנו אצלם והם ישנו אצלנו פעמיים וגם התארחו בצימר באזור כמה פעמים, כך שיצא לנו לבלות יחד. היה להם חיבור נהדר עם הילדים שלנו".
חששת מסיבוכים בלידה?
"כל מי שניגשת לפונדקאות יודעת שיש סיכונים, אבל זו בחירה מִדעת ומודעת. ניגשתי לתהליך בידיעה ברורה שאני סומכת על עצמי ועל הגוף שלי ומקווה שיהיה טוב".
ואיך הייתה הלידה?
"מושלמת! ילדתי ביום ההולדת של הבן הבכור שלי, שזו הייתה ממש סגירת מעגל. המיילדת הוציאה את התינוק, אחד מבני הזוג חתך את חבל הטבור והאחות שמה את התינוק עליהם. הרגשתי סיפוק גדול וגאווה. נשארנו יחד בחדר הלידה עוד ארבע שעות והחזקתי את התינוק. היה מרגש מאוד לראות מה גדל שם. אחר כך לקחנו מלונית, חדר ליד חדר".
את בקשר עם ההורים?
"בטח. הם שולחים תמונות ומתקשרים, ואני מאמינה שהם יישארו חלק מהמשפחה המורחבת שלנו. זכיתי בזוג מקסים, שהפך את התהליך למושלם".
איך את מסבירה את העובדה שיש ארבע פונדקאיות במקום קטן כל כך?
"גרים פה אנשים טובים ויש פה הרבה אכפתיות וערבות הדדית. אנשים מתנדבים לדברים טובים, לוקחים אחריות על החיים של עצמם ורוצים להיות מעורבים. עושה לי נעים בלב לחשוב שאני גרה במקום מיוחד כזה.
"בנוסף, אני מרגישה שמשהו בשלווה של הערבה אִפשר את זה".
נעזרת בשכנות?
"פעם אחת הלכתי לבדיקת היריון וחברה הוציאה את הילדים שלי מהמסגרות, והייתה בדיקה אחת באמצע הלילה, שבן זוגי נסע איתי אליה, וחברה באה לישון אצלנו כדי לשמור על הילדים. אחרי הלידה הייתה התגייסות של חברות ולא בישלתי אפילו פעם אחת בשלושה שבועות".
אדוה שריקי ילדה בן של בני זוג ממרכז הארץ
בת 34, בעלת מכון יופי, נשואה לאלי ואם לשלושה (12 ותאומים בני שבע), מתגוררת ביישוב ספיר. ילדה בן בפונדקאות לפני שמונה שנים
"מרגע שנולדתי הרגשתי שהייעוד שלי הוא להיות אמא ומגיל צעיר חיכיתי לרגע שאוכל ללדת ילדים, אני לא יודעת להסביר את זה", אומרת אדוה שריקי. "היו סביבי כמה נשים שהיה להן קשה להיכנס להיריון ופחדתי שאולי גם אני אתקשה. בגיל 15, כשעמדתי לצאת מהבית לבית הספר, הצצתי בתוכנית הבוקר בטלוויזיה וראיתי זוג הורים ופונדקאית. נשאבתי לכתבה הזו והתרגשתי. כשיצאתי מהבית אמרתי לעצמי בלב: 'אלוהים, אם אצליח להביא ילדים לעולם בקלות, אעזור למי שלא יכולה'. מאותו רגע, החלטתי לעשות הכול בשביל לעזור למישהי שלא יכולה ללדת. כשהתחלתי לבדוק מהן הדרישות, גיליתי שאני צריכה קודם כול ללדת ילד משלי בהיריון תקין ושהילד שלי יהיה לפחות בן שנה".
מתי סיפרת לבן זוגך על החלום?
"כבר בשיחות הראשונות שלנו, והוא לא נבהל. אחרי שהתחתנו והייתי בהיריון עם הבת שלי, גיליתי שנשים נשואות לא יכולות להיות פונדקאיות. זו תקנה שבינתיים בוטלה אבל היינו מוכנים להתגרש בכאילו רק כדי לעשות פונדקאות ואחר כך להתחתן שוב".
עד כדי כך זה היה חשוב לך?
"כן, זו הייתה מטרת חיי. כשאבא שלי שמע על זה הוא פחד שאני מסכנת את עצמי בריאותית ואמר: 'כמה משלמים לך על זה? 160 אלף שקל? אני משלם לך 160 אלף שקל, תעשי לי עוד נכד' והוא היה רציני, הוא ממש דאג. כשהבת שלי הייתה בת שלושה חודשים יצרתי קשר ראשון עם מרכז לפונדקאות וכשהיא הייתה בת שנה וחודשיים הכרתי את הזוג. כבר בתחילת התהליך, כשקלטתי את כמות הנסיעות, הבנתי שאני לא יכולה לגור בספיר, אז עברתי עם הילדה להוריי, ובעלי שעבד באזור ספיר, נשאר שם לבד ובא לבקר אותנו. אחרי שבע הפקדות (הפריות) נכנסתי להיריון ולשמירת היריון, וידעתי שאני צריכה להיות קרובה למרכז רפואי שלא קיים בספיר. הוריי תמכו בי כאילו שזה ילד שלי ורק בחודש רביעי חזרתי לגור ביישוב".
איך סיפרת לבתך?
"היא הייתה אז בת שלוש וחצי. שאלתי אותה אם היא זוכרת את הזוג הזה, שנפגשנו איתו כמה פעמים. סיפרתי לה שהחברה הזו שלי מתקשה לשמור תינוק אצלה בבטן ושהיא שאלה אם אני יכולה לעזור לה. הבת שלי ענתה: 'בטח שנעזור לה ואני אעזור לך גם'. גידלנו את העובר יחד, היא כל הזמן ליטפה ונישקה את הבטן. פעם אחת העובר ממש בעט והשתולל והיא אמרה לו: 'אל תדאג, תכף נחזיר אותך לאמא שלך'. הייתה פעם אחת שהלכנו ביישוב ומישהי אמרה לה: 'עוד מעט יהיה לך אח' והיא לחשה לי: 'אמא, האישה הזו ממש מבולבלת... היא לא יודעת שזה לא אח שלי'. זה היה היריון משפחתי".
איך עברה הלידה?
"אחרי שקיבלתי זריקת אפידורל, ההורים הצטרפו לחדר הלידה. ילדתי את התינוק, שמו אותו עליי לשנייה כדי שיקבל עוד קצת דם מהשליה, ואז ניקו אותו ונתנו אותו לאמא שלו. ראיתי את שני ההורים מסתכלים עליו בהערצה, הרמתי את הטלפון שלי ואמרתי: 'הלו, הורים' וצילמתי אותם. באותו רגע הלב שלי יצא מהמקום. זה היה הרגע שחיכיתי לו".
יש משהו שהיית עושה אחרת?
"זכיתי בזוג הורים שהיו מתנה לתהליך הזה, ואני רק מצטערת שהאבא לא היה בלידה, כי כשהגעתי לפתיחה של עשר אצבעות, המיילדת חשבה שזה לא מתאים שגבר זר יהיה בחדר וביקשה ממנו לצאת. לי זה ממש לא הפריע, כי הייתי עסוקה בלחיצות. הייתי רוצה שהוא יהיה שם, גם בשביל האמא וגם כדי שיהיה חלק מהלידה, זה הילד שלו".
