כשהחלה העונה השנייה של "מנייאכ" (כאן 11), שבה משחקת נטלי עטיה, היא בכלל ישבה ללמוד למבחן. בימים אלה היא מסיימת את התואר הראשון שלה בפסיכולוגיה מהמרכז הבינתחומי (אוניברסיטת רייכמן), תואר שנמתח על פני חמש שנים שבהן שקעה אל אנונימיות נעימה. רגע לפני המבחן עברה שוב על חומר הלימוד, "ופתאום באו חבר'ה צעירים", היא נזכרת. "הם שאלו אותי, 'מי ירה בטל?'. הסתכלתי עליהם. לא הבנתי על איזה יריות הם מדברים. מישהו אמר, 'ראינו אתמול את הפרק של מנייאכ'. אז הבנתי ששוב יזהו אותי'".
איך היה לחזור למשחק?
"כשהזמינו אותי לאודישן אמרתי - לא, מה פתאום? מה אני צריכה את זה. אבל המפיק יואב גרוס רצה אותי לתפקיד. אנחנו מכירים שנים, אפילו היה לנו רומן קצר בעבר, הוא היה סוכן שלי. בן זוגי צילם אותי לאודישן, בחצר של הבית שלו. וזה היה כמו לרכוב על אופניים. כל כך טבעי. מיד התחברתי לדמות של יעל (אחותה של השוטרת טל בן הרוש, שמשחקת לירז חממי, שגם יוצאת בסדרה עם שלום אסייג, אמ"ר). זה לא היה מאמץ. גיליתי סט נקי מהסחות דעת. הרבה דברים שחוויתי כשהייתי צעירה נגמרו. בלי הצקות, בלי בלבולי מוח, סטרייט ולעניין, כולם באים לעבוד. נעים לחזור".
"היום אני במקום יותר בריא, שכבר לא מלווה באני ואני והפרח בגני. משחק מבחינתי זה רק עבודה. אני כבר לא עם ה'וואו, תנו לי להיות בהוליווד'. אני מזלזלת בהוליווד"
למה לא שיחקת כבר כמה שנים?
"מעולם לא הפסקתי לאהוב משחק, אני פשוט לא רואה את זה כיעד העיקרי בחיי. בשלב מסוים משחק כבר לא מילא אותי מספיק ולא נתן לי את היציבות שהייתי צריכה כאם חד־הורית. יום אחד לעבוד ויום אחד לא, זה לא מתכון לאושר עבורי. היום אני במקום בריא יותר, שכבר לא מלווה באני ואני והפרח בגני. משחק מבחינתי זה רק עבודה היום. פעם היו דרמות, רק כי כל כך רציתי להצליח. אני כבר לא עם ה'וואו, תנו לי להיות בהוליווד'. לא. אני מזלזלת בהוליווד. כל מה שקורה בתעשייה שם עם ההטרדות המיניות דוחה אותי".
שחקניות ישראליות מככבות בסדרות בינלאומיות. יש רגעים של צביטה?
"לא. הייתי בפסטיבל ברלין, וב־2012 זכיתי בפרס וולג'ין על תפקיד ראשי בסרט 'אודם' של יהונתן סגל. אוקיי, אז מה? זה לא אומר כלום. חזרתי הביתה וחשבתי, מה עושים בסוף היום אחרי כל הפרוז'קטורים? אני אמורה להמשיך לספק לעצמי צרכים נרקיסיסטיים וכשהם לא שם אז ליפול? המקצוע מילא ורוקן אותי. והמילוי היה, סליחה, כמו נאד נפוח".
4 צפייה בגלריה
עם שלום אסייג בסדרה "מנאייכ". "פתאום באו ושאלו אותי, 'מי ירה בטל?'"
(צילום: רואי רוט באדיבות כאן 11)
הבכור עובר לברלין, השני קרבי
שבע שנים עברו מאז שעטיה (47) הופיעה בפריים טיים, בתוכנית "האח הגדול VIP". באוקטובר הקרוב תתחיל תואר שני באוניברסיטת חיפה, בעבודה סוציאלית קלינית. היא עובדת בהוסטל לבעלי מוגבלויות ומתמודדי נפש וכעוזרת מחקר בפרויקט בתחום הגנטיקה בבינתחומי. בקיצור, עטיה בגרסת 2022 חיה מחוץ לזרקורים.
היא אמא לשניים מנישואיה הראשונים לאדריכל עגנון גרנות, ובימים אלה מתמודדת לראשונה בחייה עם בית ריק: בנה הבכור עומַָר (22) עומד לעבור לברלין והצעיר עינם (18) התגייס לפני חודשיים ליחידה מובחרת. "כן, הילדים יצאו לי בבת אחת מהבית", היא אומרת, "לא חשבתי שזה יקרה לי כל כך מהר. עומר גר עד עכשיו בתל־אביב ועובר לגור בחו"ל. עינם חייל קרבי".
לא היה לך קל עם הבחירה שלו לשרת ביחידה מובחרת.
"היו חודשיים לא קלים, אבל עשיתי סוויץ'. תמיד צחקתי, אני שמאלנית, מה הקשר עכשיו שירות קרבי? אבל גם ילדים של שמאלניות מתל־אביב צריכים לשרת בקרבי, אם זו הבחירה שלהם, ואני תומכת בו. כשהוא סיפר שהוא בסוף שבוע ברמאללה ושיחק כדורגל עם ילדים פלסטינים והיה ממש כיף, חשבתי שהילדים שלי גדלו על כבוד לאחר".
בשנים האחרונות התנדבה במרכזי הסיוע לתקיפה מינית, בארגונים כמו "אחותי" ו"לתת". על האונס שעברה בנעוריה ושחשפה לפני שש שנים בריאיון ב"כאן 11" היא לא רוצה לדבר שוב. "מה שאני יכולה לעשות למען נפגעי ונפגעות תקיפה מינית אני עושה בשקט".
"תמיד צחקתי, אני שמאלנית, מה הקשר עכשיו שירות קרבי? אבל גם ילדים של שמאלניות מתל־אביב צריכים לשרת בקרבי, אם זו הבחירה שלהם, ואני תומכת בו"
ללימודים הגיעה בעקבות מפגש מקרי שהשפיע עליה עמוקות. "לפני חמש שנים הגעתי עם בעלי דאז (מארק שימל, אמ"ר) לבית כנסת בלונדון, ופסיכותרפיסטית מקומית נתנה הרצאה על חשיבות הכנסת פגועי נפש לקהילה. שמעתי אותה והתמלאתי דמעות. הבנתי שאני רוצה ללמוד פסיכולוגיה".
כשנרשמה ללימודים לא הייתה לה אפילו תעודת בגרות מלאה. כסטודנטית במעמד מיוחד התחייבה להשלים את שתי הבגרויות החסרות. את לימודיה היא מסיימת בממוצע ציונים גבוה ("גיליתי שאני חננה בננה"), ובתקופת סגרי הקורונה סייעה בהקמת מערך תמיכה נפשית אונליין במסגרת הקמפוס.
"אני יוצאת בקריאה: נשים, לכו ללמוד. זה אפשרי, גם אם לא למדתן אף פעם. יש המון אפשרויות לבנות 50-40. אני סטודנטית למרות גילי המאוחר"
איך זה ללמוד בגיל 40 פלוס?
"אני ממש יוצאת בקריאה: נשים, לכו ללמוד. זה אפשרי, גם אם לא למדתן אף פעם. אפשר לפרוש תואר ראשון על פני שש שנים, וגם לעבוד ולהיות עם הילדים. יש המון אפשרויות לבני ולבנות 40-50. אני סטודנטית למרות גילי המאוחר".
4 צפייה בגלריה
"כשהייתי צריכה לבחור בין סוף שבוע בחו"ל ובין להגיע בזמן לשיעור, בחרתי בלימודים"
(צילום: שי פרנקו סגנון: תומר אלמוזנינו)
אל תקפוץ מהגשר בלעדיי
מערכות היחסים של עטיה היו חומר שפרנס במשך שנים כתבי רכילות. ב־2015 הכירה את מארק שימל, איש עסקים ומולטי מיליונר בריטי, בן למשפחה חרדית מלונדון, גרוש ואב לארבעה. שנה לאחר מכן נישאה לו, טסה בעולם וחיה את החיים הטובים. בסוף 2019 התגרשה.
למה הנישואים לא עבדו?
"הגעתי למקומות נפלאים בעולם, נהניתי. זה היה מרגש ומרומם. אבל מהרגע שהתיישבתי על כיסא הסטודנטית, כל המאוויים שלי התמקדו ברצון למלא את עצמי בידע. התאהבתי בלימודים. חשבתי, איזה כיף, עכשיו אתקדם ואגשים את החלומות שלי, ויש לי גב מאחוריי. אבל החיים הם לא כמו שאנחנו מתכננות אותם. בזוגיות שלנו נוצרו פערים בין בן הזוג שלי, שמבחינתו כבש את העולם, וביני, שהייתי רק בתחילת הדרך. אבל לא נתתי לעצמי ליפול למקום של ׳נכשלתי בנישואיי', כי הבנתי שנכנסתי לקשר ממקום לא מאוזן.
על נישואיה שהסתיימו: "לקחתי שנה חופש, הגעתי למקומות נפלאים בעולם. אבל הדברים שכסף מביא לא ממלאים. עוד שופינג וארוחה ועוד פעם לטוס. הרגשתי לא מחוברת"
"לא ידעתי איך לעבור משלב ההתאהבות, שיש בו משהו חסר פרופורציות וחולני (צוחקת), לאהבה ומערכת יחסים של שגרה. לא היה לי בסיס נפשי יציב שאיתו יכולתי לעשות את המעבר הזה. כשנפרדנו לקחתי תקופה של שקט. טיפלתי בעצמי ושיניתי דפוסים שלא הסבו לי נועם".
כמו הצורך להתרגש תמידית?
"כן. זה כמו לנסוע בכביש מהיר. את למעלה ואחר כך יכולה להתרסק, וככה הרגשתי שנים. חוסר היציבות הרגשית השפיע על כל דבר שאהבתי ורציתי. וכן, בנישואים האלה היינו לא מאוזנים גם בתחום הכלכלי. הייתי במקום נוח כלכלית, זה היה נעים, זה היה הכוח מאחורי הגב שלי, וזה מאפשר לי היום לסיים את הלימודים - אבל לא הצלחתי להשקיט את הרצון ללמוד ולהצליח בכוחות עצמי. כשהייתי צריכה לבחור בין סוף שבוע בחו״ל ובין להגיע בזמן לשיעור, בחרתי בלימודים. הדברים החיצוניים האלה שכסף מביא בסופו של דבר לא ממלאים. עוד שופינג וארוחה ועוד פעם לטוס. הרגשתי לא מחוברת".
4 צפייה בגלריה
"לא אתחתן שוב ברבנות. הספיק לי מחבורת השוביניסטים האלה"
(צילום: שי פרנקו סגנון: תומר אלמוזנינו)
לפני שנה וארבעה חודשים מצאה אהבה חדשה: דרור צינמן, תאורן ראשי בקולנוע ובטלוויזיה, אלמן ואב לשניים. הם הכירו על גשר שמחבר בין שכונת מונטיפיורי בתל־אביב שבה היא מתגוררת, לשכונת ביצרון שבה הוא גר. "זו הייתה תקופת הסגר השלישי, ושנינו יצאנו לטיול עם הכלב. הוא עמד על הגשר, הסתכל למטה, ואמרתי לו, 'אל תקפוץ בלעדיי'".
שנון!
"נזכרנו שאנחנו בעצם מכירים, ב־2013 עשיתי את הסדרה 'שכונה', והוא היה תאורן שם. דרור היה נשוי לאישה נפלאה, טלי ז"ל, ולאורך כל השנים האלה לא ראיתי אותו. כשנכנסתי לקשר אמרתי לו מיד: יש את הילדים ואחר כך את הלימודים, ואלה סדרי העדיפויות שלי. הוא היה עם הפצע של לאבד אישה שהיא אם ילדיו ואני עם הפצע של גירושים ועם רצון להיות בקשר יציב. וזה התחבר".
"הייתי כמו מוגלי בג'ונגל. לא היו לי כלים להתנהלות נכונה בתוך יחסים בינאישיים. לפני בן זוגי הנוכחי אף פעם לא היה לי ביטחון בקשר, גם לא כשהייתי נשואה"
במה הקשר הזה שונה מקודמיו?
"עוד לפני שהכרנו הבנתי שאם אני רוצה להיות במערכת יחסים בריאה, אני צריכה לטפל בעצמי. לקחתי פעמיים בשבוע מטפלת אישית, פסיכיאטרית שאני פוגשת פעם בשלושה חודשים, ונרשמתי לקורס DBT (דיאלקטי־התנהגותי, אמ"ר). באמצע שנות ה־40 שלי הייתי כמו מוגלי בג'ונגל. לא היו לי כלים להתנהלות נכונה בתוך יחסים בינאישיים ויכולת להחזיק רגש בטווח של צבעים ולא בדיכוטומיה של שחור או לבן. קיבלתי כלים איך לווסת את עצמי ברגעי חרדה ומשבר. לפני דרור אף פעם לא היה לי ביטחון בקשר, גם לא כשהייתי נשואה. היום אנחנו סומכים אחד על השני גם כשאנחנו לא ישנים ביחד. יש זוגיות תומכת ואוהבת, ואולי גם נזדקן ביחד".
תתחתני בשלישית?
"לא ברבנות. הספיק לי מחבורת השוביניסטים האלה".
הראיון המלא עם נטלי עטיה מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
