"אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" - השיר מההגדה של פסח עוד מהדהד באוזנינו כשבדלת נוקש, כואב מתמיד, יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אחרוני שורדי השואה עוד חיים בינינו, והתחושה היא ששוב קמים עלינו לכלותינו. אנחנו בעצמנו מתקשים להכיל את האירועים הנוכחיים, איך נתווך לילדים את מה שקרה לפני 80 שנה? הנה כמה נקודות למחשבה:
חשיפה מותאמת: לילדים צעירים או לילדים שהיו חשופים למאורעות האחרונים בכל דרך, רצוי לצמצם את החשיפה למינימום האפשרי. יש להם כל החיים ללמוד על הנושא. השנה, כשרמת החרדה גבוהה ממילא, אפשר להוריד מינון.
הכנה מראש: להכין את הילדים לכך שבעשר בבוקר תישמע צפירה (טוווו ארוך, לא כמו אזעקה). נסביר שאין סיבה להיבהל ולא צריך לרוץ למרחב המוגן. זו צפירה לזכר אנשים שמתו במלחמת העולם השנייה, וכל עם ישראל עומד דום במשך שתי דקות. אני אעמוד במשרד שלי, ואתם תעמדו בגן/ בכיתה (אם זה הנוהל).
להתעדכן ולעדכן: לבדוק עם הגננת/ המחנכת אילו תכנים יועברו לילדים בנושא השואה, אם בכלל, להבין אם התכנים האלה מתאימים לילדים שלנו ולהכין אותם לכך - שלא ישמעו על השואה לראשונה במסגרת חינוכית.
מרבים ליחיד: שישה מיליון זה מספר עצום ובלתי נתפס. אפשר לספר על השואה דרך סיפורי יחידים, בעיקר סיפורים עם סוף טוב על ילדים (הילד האמיץ הלך להביא אוכל למשפחתו וניצל בזכות אנשים טובים).
קריאה מקדימה: לפני שמקריאים ספר לילד, חשוב שנקרא אותו בעצמנו כדי להבין אם הוא מתאים לילד שלנו וכדי שנוכל לענות על שאלותיו. אחד הספרים הנקראים בכיתות הנמוכות הוא "צ'יקה, הכלבה מהגטו" שכתבה בת שבע דגן, המספר על ילד שנאלץ להיפרד מכלבתו האהובה.
שאלות ותשובות: לפני שנלעיט את הילדים במידע, נשאל מה הם יודעים על השואה, ומה היו רוצים לדעת. כשהילדים פונים אלינו עם שאלות בנושא, נענה כמיטב יכולתנו (אפשר גם לענות "אני לא יודע", "אני צריכה לבדוק" - ולחזור עם תשובה) בהתאם לגילם ולרגישות שלהם, כמו שאנחנו מכירים אותם.
לדבר על רגשות: ככל שהילדים גדולים יותר, הם מבינים יותר ומודעים יותר. הם נחשפים יותר לעומק הזוועות שהיו אז ולאלה שמתרחשות היום, ועלולים לחוות תחושות קשות של לחץ וחרדה. לא תמיד הם מדברים, לעתים הם מסתגרים. חשוב ליזום שיחה בנושא, בדגש על רגשות: דיברתם על יום השואה בבית הספר? ראיתם סרטים? איך אתם מרגישים? וגם להביע את הרגשות שלנו כדוגמה אישית.
לא להכריח להיות עצובים: מספיק עצוב לנו השנה. ייתכן שהילדים לא יהיו עצובים במיוחד ביום הזה. לא לדרוש להוריד את הדגל הפרטי לחצי התורן גם אם סבתא רבתא שלהם הייתה בשואה. כל אחד מתמודד אחרת. להדגיש שחשוב לכבד את היום: לעמוד בצפירה, לא להשמיע מוזיקה שמחה בקולי קולות, אך פרט לכך הם יכולים להמשיך בעיסוקיהם הרגילים.
זיכרון בסלון: מתבגרים שמתעניינים ומוכנים, אפשר לקחת איתנו למפגשי זיכרון בסלון, לשמוע את הניצולים שעוד נותרו בחיים ואת העדויות של הדור השני. לא להכריח, הם עברו מספיק השנה.
לחזק ולהתחזק: בלי אמונה שיהיה לנו טוב כאן לא היינו בארץ. גם אם אנחנו עצמנו על סף ייאוש ולא בטוחים מתי יהיה סוף־סוף שקט - טוב שיש לנו ילדים שיעזרו לנו להתגבר על התחושות הקשות כדי לחזק אותם: כן, יש לנו מדינה; כן, יש לנו צבא חזק ששומר עלינו. לא תמיד אפשר למנוע מלחמות, אבל יש לנו איך להילחם בהן, מה שלא היה במלחמת העולם השנייה. וכן, ביחד נתגבר, נתחזק וננצח.
- הכותבת היא מדריכת הורים ומרצה להורים ולצוותי חינוך, מוסמכת מכון אדלר
