אריאלה סולומון, בת 58 ממטולה, גרושה, אם לשלושה (34, 30, 25), גננת ומנהלת גן בקריית־שמונה, מתגוררת בימים אלה בכפר הנופש "דריה" שבקיבוץ האון:
"לפני שבע שנים עברנו מקריית־שמונה למטולה. רציתי לגור במקום נעים ושקט, שבו אוכל לארח את המשפחה בכיף. ב־2021 היה ניסיון חדירת מחבלים למטולה, נבהלתי וחשבתי למכור את הבית, אבל החלטתי שאני נשארת, שלטוב ולרע אני כאן ושהכול יהיה בסדר. תכננתי שאם יקרה משהו, אעלה לעליית הגג, אמשוך את המדרגות למעלה ואסגור את הדלת, כך שלא ידעו שיש מישהו בבית.
"ב־7 באוקטובר התחילו טלפונים מהמשפחה: 'רדי ממטולה', 'למה את עדיין שם? עוד מעט יחדרו גם אליכם'. לתחושת הביטחון, לקחתי תיק עם בגדים לכמה ימים, ונסעתי לאחותי בקריית־שמונה. בצהריים הודיעו שלמחרת לא יהיו לימודים בקריית־שמונה, שבה אני עובדת כגננת, אז נסעתי לבן שלי ברמת־ישי. בהמשך, כשפינו את כל תושבי מטולה למלון 'סופיה' בטבריה, הצטרפתי אליהם.
"בהתחלה היו איתי שניים מהילדים, בהמשך נשארתי לבד. מדי סוף שבוע נסעתי להתארח אצל הבן שלי ובמוצאי שבת, לפני שהייתי חוזרת למלון, הוא היה אומר לי, 'אמא, את נראית כמו חייל שצריך לחזור לבסיס'. התשובה שלי הייתה 'קלעת בול'. לפני כחודשיים עברתי ליחידת דיור בכפר הנופש בקיבוץ האון. ככה קצת יותר מרווח ויש לי מרחבים של נוף ירוק ושל הכנרת, שעושים לי טוב".
אריאלה: "עצוב, אנשים חיו במטולה דורי דורות. איך אמר מישהו מכיתת הכוננות לשר הביטחון? 'אני מקווה שאנחנו לא מכבים פה את האור'"
מה שלום הבית שלך במטולה?
"אני לא יודעת, לא הייתי שם מאז 7 באוקטובר. אני שומעת על עוד ועוד בתים שנהרסו בשכונה שלי, אבל לא מעיזה לבקש מכיתת הכוננות לבדוק את הבית שלי. אני לא רוצה לקחת אחריות על חיים של מישהו. כבר קרה שהם נכנסו לבית שנשרף וירו עליהם.
"אני פוחדת לראות את מטולה ואת קריית־שמונה הרוסות, ומכינה את עצמי לכך שאחזור לבית במצב מזעזע. אני תלושה לא רק מהבית שלי, אלא גם מהמשפחה, כי אני רואה כל אחד מהם לחוד. אני גם לא יודעת מה יהיה עם העבודה שלי בשנה הבאה. יש הרבה תסכול ועם זאת, כרגע יש לי קורת גג שצריך להגיד עליה תודה".
כשיגידו שאפשר לחזור למטולה, תחזרי?
"כן, למרות שהילדים שלי בכלל לא בעד. על עצמי אני לא מפחדת, אבל על אחרים כן. אני חושבת שאורחים פשוט לא יבואו ליישוב. תושבי מטולה שדיברתי איתם אמרו שלא יארחו את הנכדים, כי זה יהיה חסר אחריות. זה עצוב מאוד, כי אנשים חיו שם דורי דורות. איך אמר מישהו מכיתת הכוננות לשר הביטחון? אני מקווה שאנחנו לא מכבים פה את האור במטולה".
"אני מרגישה תלושה. המשפחה חסרה לי, החברות התפזרו"
שירז סולומון, בת 30 ממטולה, רווקה, בזוגיות, בעלת מותג התכשיטים "קליאו" (אינסטגרם: cleo_jewelrydesign), מתגוררת בימים אלה בכפר־יחזקאל
"אחרי ששמעתי מה שקרה בדרום ב־7 באוקטובר, הייתי במשך כמה שעות בהלם. הרבה חברים ומכרים שלי היו במסיבת נובה ודאגתי להם. אני הולכת למסיבות טראנס ול'נובה' לא הלכתי רק בגלל המרחק ממטולה.
"נסעתי לאבא שלי בקריית־שמונה, משם לאחי ובהמשך למלון עם אמא. בינתיים גם אבא שלי התפנה. היה עצוב לראות ככה את הוריי, כל אחד במלון אחר.
"כמה שבועות אחרי תחילת המלחמה נסעתי לבקר חבר ששרד את הנובה, בבית שלו במושב אילניה. הגיעו עוד חברים שלו וככה הכרתי את אהבת חיי. שבועיים אחר כך עברתי לגור איתו בכפר־יחזקאל. זה הדבר הכי טוב שקרה לי בתקופה הנוראית הזאת".
"נסענו למטולה בחושך, בפנסים כבויים. הרגל רעדה והלב שלי דפק, זה היה הדבר הכי מפחיד שעשיתי בחיים"
ביקרת במטולה מאז?
"חודשיים אחרי תחילת המלחמה בן זוגי שכנע אותי לנסוע למטולה, כדי להביא את הציוד שלי ליצירת תכשיטים, כך שאוכל להמשיך לעשות את האמנות שלי. ניצלתי הפסקת אש ונסענו לשם בחושך, בפנסים כבויים. הרגל שלי רעדה על דוושת הגז והלב שלי דפק, זה היה הדבר הכי מפחיד שעשיתי בחיים שלי.
"אני לא יודעת מה מצב הבית שלנו עכשיו, אבל אם אשמע שפגע בו טיל, זה יצער אותי מאוד. כל טיל שנופל שורף לי את הנשמה.
"לפחות פעמיים בשבוע אני חולמת בלילה שאני מבקרת בבית. אפילו שמצאתי את הפינה שלי עם בן הזוג, אני מרגישה תלושה. המשפחה חסרה לי, החברות שלי התפזרו ואני כבר לא יכולה לקפוץ איתן לקפה או לטבילה בנחל".
תחזרי לגור שם בעתיד?
"לא, אני כבר לא יכולה לשבת ברוגע במטולה. אני מפחדת מהיום שנחזור ונראה שהכול שרוף, זו מחשבה שמעציבה אותי מאוד. אני משתדלת כעת להתרכז בטוב. משמח אותי שאני יכולה לדבר את הכאב שאני חווה דרך האמנות שלי".
