אור עולה בבוקר
בעולם הרפואה אני נדרשת להיות מדויקת וקפדנית, ואילו בציור המופשט אני יכולה להשתחרר ממוסכמות, להתפרע ולתסוס", מסבירה פרופ' אטל טוּר, רופאת עור בכירה וציירת, את חיבתה לשני התחומים. "אבל האישיות היא אותה אישיות, גם ברפואה אני לא עצורה, משוחחת עם המטופלים, מתעניינת בחייהם, ואז עולים דברים שמכוונים אותי לאבחנה. רפואת עור היא פאזל של צורות וצבעים, כך גם הציור".
4 צפייה בגלריה
פרופ' אטל טור. "ציור אפשר לעזוב באמצע ולחזור אליו אחר כך - את הקליניקה לא"
(צילום: טל שחר)
פרופ' טור למדה רפואה באוניברסיטת תל־אביב והמשיכה לפוסט־דוקטורט באוניברסיטת קליפורניה, סן־פרנסיסקו. היא כיהנה כפרופ' אורחת באוניברסיטה זו וגם באוניברסיטאות בגלזגו, לוזאן וטוקיו. אחרי 36 שנות עבודה בבית החולים איכילוב (בשנה האחרונה לעבודתה ניהלה את מחלקת העור), פרופ' טור מחזיקה כיום קליניקה פרטית בתל־אביב. היא נשואה לפרופסור להנדסת חשמל, אם לשלושה ילדים וסבתא לנכדים.
בצעירותה לא הייתה לה שום התלבטות בין רפואה לאמנות. היא אהבה מתמטיקה ופיזיקה וחשבה ללמוד מחשבים, תחום שהיה אז בחיתוליו בארץ, אך בחרה ברפואה מתוך אהבת האדם ותמיד רצתה להיות רופאת עור: "היכולת לחפור לעומק ולגלות כל מיני דברים היא מרתקת, העור הוא מראה למחלות פנימיות".
לפני 12 שנה עזבה פרופ' אטל את עבודתה באיכילוב והגיעה בעקבות חברה לסדנה אצל הציירת ברוריה הסנר. "אני לא יודעת להסביר מה גרם לי ללכת לחוג, זה משהו שפרץ ממני פתאום", היא אומרת. "בשיעור הראשון הרגשתי שעולם שלם נפתח בפניי, פתאום יצאו תחת ידיי דברים שלא חלמתי עליהם".
"המשוב שאני מקבלת ברפואה הוא על בעיה רפואית שפתרתי, משוב פרקטי גשמי, ובציור, המשוב שאני מקבלת עוסק במחשבות ובתחושות שהציור עורר, משוב רוחני"
מאז מציירת פרופ' אטל בצבעי אקריליק, בסגנון מופשט, מציגה בתערוכות בארץ ובחו"ל ונהנית מתשומת הלב של מטופליה, שפוגשים ציורים מפרי מכחולה במרפאה. "כל מטופל שנכנס אומר: 'איזה יופי! כמה שמחה בציורים! בחיים לא ראיתי קליניקה כל כך יפה'. בהתחלה, כשאנשים קנו ממני יצירות, זה הפתיע אותי, כי רוב חיי לא הייתי ציירת, וגם כיום, כשאנשים קונים ממני ציור ומספרים לי כמה הם נהנים ממנו בבית, זה מרחיב את לבי".
שניים־שלושה בקרים בשבוע מקדישה פרופ' טור לציור, ומדי יום היא מקבלת מטופלים במרפאה, להוציא ימים שבהם היא מנתחת. כך או כך, העדפתה נתונה לשעות האור. "גם לרפואת עור וגם לציור צריך הרבה אור טבעי".
איזה תחום גורם לך יותר אושר?
"כשמחמיאים לציור, זו מחמאה למהות שלי ולא לידע או לניסיון שצברתי, למרות שרפואה זה הרבה מעבר לידע וניסיון. המשוב שאני מקבלת ברפואה הוא על בעיה רפואית שפתרתי, משוב פרקטי גשמי, ובציור, המשוב שאני מקבלת עוסק במחשבות ובתחושות שהציור עורר, משוב רוחני.
"אפשר לומר שאני שמחה בשני העולמות, אף ששניהם מזמנים מצבים מתסכלים, כפי שכל אחד יכול לדמיין לעצמו. לפעמים אני מתחילה ציור ולא יודעת איך להמשיך. אבל אם אני צריכה לבחור, אני מעדיפה את תסכולי הציור, כי ציור אפשר לעזוב באמצע ולחזור אליו אחר כך - את הקליניקה לא".
פרחים במזרק
ד"ר עינת טקו: "שזירת הפרחים נותנת קונטרה למראות שאני רואה בבית החולים"
לפני כמה שנים שהו ד"ר עינת טקו, סטאז'רית באיכילוב, ובן זוגה בפיליפינים. הוא בעיקר עבד, והיא השתעממה. מול הדירה ששכרו הייתה חנות פרחים יפה שסקרנה אותה. יום אחד החליטה לקנות בה פרחים וליצור זר בעזרת הוראות מהיוטיוב. "כשחזרנו ארצה", היא נזכרת, "זה הפך לתחביב והכנתי זרי ראש לחברות בימי הולדת. משם התקדמתי, תוך כדי ניסוי וטעייה, ויצרתי זרים מפרחים טריים ומיובשים, שייבשתי בעצמי. כל זר הכיל מגוון רחב מאוד של צמחים, מה שמייחד את הזרים שלי עד היום. בשלב מסוים פתחתי חשבון אינסטגרם והתחלתי להעלות תמונות של זרים, חשבתי שאולי ייצא מזה משהו מגניב. כשהקורונה פרצה, חנויות הפרחים היו סגורות, והשמועה על הזרים שלי עברה מפה לאוזן. בן זוגי עזר בשליחויות ובנה לי אתר אינטרנט, והכשרתי שוזרת שעזרה לי. כשהבית הפך למשתלה, שכרתי מקום בגודל 20 מ"ר בתל־אביב".
4 צפייה בגלריה
ד"ר עינת טקו."שזירת הפרחים נותנת קונטרה למראות שאני רואה בבית החולים"
(צילום: אביגיל עוזי)
ד"ר טקו (32) למדה רפואה באוניברסיטת תל־אביב ושואפת, בתום הסטאז', להתמחות בגינקולוגיה. היא נשואה לעֹפרי, יזם, ונמצאת כעת בחודש התשיעי להריונה.
בילדותה ובנעוריה ציירה בפחם ובצבעי שמן, השתתפה בחוגים ונחשבה לציירת של המשפחה. אבל החלום האמיתי היה להיות רופאה, ותמיד ידעה שהאמנות תישאר כתחביב.
באותה נסיעה לפיליפינים, אחרי תקופה לחוצה בלימודי הרפואה, משהו התעורר בה: "הרגשתי את חדוות היצירה חוזרת אליי והבנתי שזה היה חסר לי".
כשהסטודיו הקטן בתל־אביב לא עמד בביקוש לזרים, שכרה מקום גדול יותר ביפוֹ, שבו היא מנחה כיום סדנאות שזירה. נוסף על כך, פתחה לאחרונה עוד חנות בתוך גלריה "נסימה לנדאו" ברחוב אחד העם, תל־אביב, ובקרוב תיפתח חנות נוספת בהוד־השרון. בנוסף היא גם מעצבת פרחים לחתונות ולאירועים בבתים.
איך את מצליחה גם לעשות סטאז' וגם לנהל את כל עסקי הפרחים?
"כמי שמשתעממת בקלות כשיש לה זמן פנוי, אני תמיד מחפשת לעשות עוד ועוד דברים, ואני גם יותר יעילה כשאני עמוסה. תוסיפי לכך את כל התמיכה המדהימה שקיבלתי, ואני עדיין מקבלת, מבן זוגי ומהנשים המדהימות שעובדות אצלי, כי בלעדיהם זה לא היה קורה".
איך את מחלקת את זמנך?
"בהתחלה הקדשתי לעסק את סופי השבוע בלבד, וככל שהעסק גדל הגעתי לחנות אחר הצהריים, בתום יום העבודה בבית החולים. כיום לכל חנות יש מנהלת ושוזרות שעובדות לפי העיצובים שלי, ואני מגיעה לחנויות בסופי השבוע. כשאני בתורנות בבית החולים ולא זמינה בטלפון, בן זוגי מגבה אותי".
"בהתחלה הקדשתי לעסק את סופי השבוע בלבד, וככל שהעסק גדל הגעתי לחנות גם אחר הצהריים, בתום יום העבודה בבית החולים"
מה יותר מתיש, הנחיית סדנת שזירה או משמרת במחלקה כירורגית?
"אותו הדבר, כי בשני המקומות אני באמת עובדת על הרגליים. ברפואה הקושי הוא גם פיזי וגם מנטלי, בפרחים הקושי הוא יותר פיזי".
איך מתייחסים למיזם הפרחים שלך בבית החולים?
"כולם מופתעים ולא כל כך מעכלים את השילוב בין שני העולמות, כי רפואה זה תחום מאוד אינטנסיבי, במיוחד בשלב ההכשרה. אנשי הצוות באיכילוב וגם חבריי ללימודים מאוד מפרגנים ומזמינים ממני זרים".
יש קווי דמיון בין שני העולמות?
"גם ברפואה וגם בשזירת פרחים אני מנסה לעזור לאנשים שפונים אליי ולשמח אותם. משמח אותי לשמוע שזר שיצרתי עושה למישהו טוב, כשם שמשמח אותי לשמוע שעזרתי למטופל. בשני המקרים אני מגלה שיש לי השפעה חיובית על אנשים".
ואיך העשייה הכפולה משפיעה עלייך?
"שזירת הפרחים מרגיעה ומשמחת אותי ונותנת לי קונטרה למראות שאני רואה וחווה יום־יום בבית החולים. זה מקום הפורקן שלי, ולכן אני חושבת שאם הייתי עובדת רק בשזירת פרחים, הייתי ממצה את זה מהר מאוד".
אסתטיקה, זה הסיפור
ילדה ונערה השתתפה ד"ר מיכל שרון בחוגי יצירה למיניהם, כולל קרמיקה, מקרמה, אמייל ותכשיטנות. אבל אלה לא גזלו את חיבתה למדעים. לאחר ששירתה בצבא כסייעת לרופא שיניים, היא הרגישה שהגיעה למקום הנכון. "הבנתי שבמקצוע הזה אוכל לבטא גם את האהבה שלי ליצירה בידיים וגם להגיש עזרה לאנשים, לכן בחרתי ברפואת שיניים", מסבירה ד"ר שרון (57), המתמחה באסתטיקה של השיניים, עובדת ב"מכבידנט" בתל־אביב, נשואה, אם לחיילת, מתגוררת בסביון.
4 צפייה בגלריה
ד"ר מיכל שרון. "כתר חרסינה נשרף בדיוק באותו תנור שבו שורפים כלי קרמיקה"
(צילום: אביגיל עוזי)
המסלול המקצועי שלה לא שגרתי: מאז שסיימה את לימודי רפואת השיניים והחלה לעבוד בתחום, טיפחה את היצירה כתחביב ולמדה בקורסי ויטראז', קרמיקה וצורפות. לפני 16 שנה עזבה לחלוטין את רפואת השיניים, למדה עיצוב פנים ועסקה בכך תשע שנים, תוך שהקפידה להתעדכן בחידושים בגזרה הדנטלית.
גם העבודה בעיצוב פנים הסבה לה סיפוק רב: "כשלקוח ששיפצתי את ביתו סיפר לי 'פתאום אני שמח לחזור הביתה', זה מילא לי את הלב, בדיוק כמו פציינט שסיפר שבזכותי הוא מחייך אחרי ששיקמתי את שיניו הקדמיות", היא מספרת.
"בשני המקצועות יש צורך בדיוק, ריכוז ואפילו התחשבות, בחימר שיש לו חיים משל עצמו או במטופל"
בשלב מסוים חשה געגוע עז לעבודה במרפאת השיניים, "לדינמיקה ולסיעור המוחות עם חבריי הרופאים, הסייעות והשינניות". היא עזבה את עיצוב הפנים וחזרה לעבוד במקצועה הקודם. מכל תחומי היצירה שניסתה לאורך השנים, דבקה בקרמיקה, "אולי בגלל רכות החומר בתחילת העבודה ואולי בגלל היכולת להשאיר את חותמי בו".
היא יוצרת קרמיקה אמנותית, כגון פסלי קיר וגם קרמיקה שימושית, כמו צלחות גדולות לאירוח. ליצירה בקרמיקה היא מתמסרת לפי החשק או הצורך, ולרפואת השיניים היא מקדישה יומיים־שלושה בשבוע".
האם את מוצאת קווי דמיון בין רפואת שיניים לקרמיקה?
"בשני המקצועות יש צורך בדיוק, ריכוז, הקפדה אסתטית ואפילו התחשבות, אם זה במטופל ואם זה בחימר, שיש לו חיים משלו ואי־אפשר להאיץ בו. בנוסף, כל מגע שלי משפיע באופן מיידי בשני העולמות, אם זה על הפציינט ואם זה על החימר הרך. ועוד שתי נקודות דמיון קטנות - ברפואת השיניים המסורתית היו משלבים זהב טהור בסתימות ועדיין עושים זאת במקומות שונים בעולם. בדומה לכך אני משלבת זהב טהור בעבודות הקרמיקה שלי. כתר חרסינה, כלומר פורצלן, נשרף בדיוק באותו תנור שבו שורפים כלי קרמיקה".
מתי את מאושרת יותר, בסטודיו או במרפאה?
"זה אושר אחר. בקרמיקה אני חווה אושר שלי עם עצמי, לבדי בסטודיו, נהנית מהשלווה והחופש. ברפואת השיניים אני מרגישה את האושר שבעזרה לאחרים, בריפוי ושיקום החיוך, שמובילים לחיזוק ההערכה העצמית של המטופל".
