יסמין (51) ואורון (54) בירה ובנותיהם תאיר (23) ותהל (15) נרצחו בביתם בקיבוץ בארי. הבן יהב (20) הוא הניצול היחידי מהמשפחה
בסוף חודש נובמבר הגיעה דליה פישמן לבארי, לביתה של אחותה התאומה, יסמין בירה ז"ל, שנרצחה בקיבוץ ביחד עם בעלה, אורון, ושתי בנותיה, תאיר ותהל. דליה תכננה לארוז את מה שנשאר מהבית ולשמור בעבור אחיינה, יהב. הוא היחיד מבני המשפחה שנותר בחיים, ומלאכת האריזה והאיסוף הייתה מייסרת וקשה מדי עבורו.
כשהגיעה למחסן הבית, מצאה אוצר: תמונות יפהפיות, בשלות ומלאות עומק, שציירה תאיר לתערוכת הגמר של מגמת האמנות שבה למדה בתיכון נופי הבשור. בתוך ימים ספורים נרקמה תערוכה, שמוצגת בבית האומנים בתל-אביב בין 15 בדצמבר ל-6 בינואר, ושמה: "את שומעת, מצאתי את הציורים של תאיר!".
"תאירי הייתה הראשונה שזוהתה מבין בני המשפחה", מספרת דליה, "וכשהודיעו לי על כך, העליתי לפייסבוק את ציורי הגמר שלה. נורית טל טנא, אוצרת וחברה, התלהבה מהתמונות וכתבה לי שאם יש לי אותן, היא רוצה לעשות תערוכה. עניתי לה שאין לי מושג איפה התמונות. עברו ארבע שנים מאז שתאיר סיימה את התיכון, ולא ידעתי אז אם המחבלים שרפו את הבית.
"בסוף נובמבר נסעתי לבארי, בפעם הראשונה מאז האסון. לכל משפחה בקיבוץ שביתה לא נשרף נתנו מכולה שבה היא יכולה לאחסן את תכולת הבית. יהב, האחיין שלי, הבן של אחותי, לא היה מסוגל להיכנס לבית, לראות ולגעת בחפצים. נסעתי לארוז במקומו.
"הבית היה במצב נוראי. הרסו אותו וגנבו דברים. מי שהכיר את הבית של יסמין ואורון, יודע כמה הוא היה יפה ומטופח, וכמה אחותי אהבה אותו. כל כך קשה לראות את הבית במצב הזה.
"הגעתי לאזור של הממ"ד, כמה אכזריות הייתה שם. ריססו כדורים בכל מקום עד שדלת הממ"ד התעקמה. ואז, במחסן, ראיתי שקיות אטומות. פתחתי, ואלו היו הציורים של תאיר. מיד כתבתי ווטסאפ לנורית. בתוך יומיים היא הרימה את התערוכה והשורה שכתבתי לה בווטסאפ, 'את שומעת, מצאתי את הציורים של תאיר!", הפכה לשם התערוכה".
האנשים השקופים
בתיה אופיר, אחותו של אורון בירה ודודתה של תאיר, מעורבת גם היא בפרויקט. "התערוכה כוללת דמויות של אנשים, שאנחנו בוחרים פחות לראות אותם", מספרת בתיה, "כמו אישה קשישה, נערה עם תסמונת דאון, בחור על כיסא גלגלים, מטאטא רחובות. העיניים של תאיר תמיד היו מתבוננות והלב היה חומל".
תאיר ציירה מגיל צעיר. "היא האחיינית הראשונה שנולדה לי", מספרת בתיה, "היא הפכה אותי לדודה גאה ומאושרת. כולנו עודדנו אותה להמשיך בזה ולהתפתח. ראינו שהיד שלה מוציאה דברים מאוד מיוחדים. כשלמדה בתיכון, הציור הפך לחלק מרכזי בחייה. היא בחרה ללמוד במגמת אמנות והשיא היה עבודת הגמר, שעסקה באנשים השקופים. היא הייתה מאוד מיוחדת, מלאת אור, רגישה מאוד ואוהבת אדם. היא התחברה מייד לכל אדם שפגשה. מגיל צעיר הצטרפה לאמא שלה לפעילויות התנדבות, כך שבחירת הנושא לפרויקט הגמר לא הייתה מפתיעה".
אחרי התיכון המשיכה תאיר לשנת שירות בפנימיית כדורי, עבדה עם נוער נעל"ה ובצבא הייתה מש"קית אמל"ח. "היא שירתה בצריפין", מספרת דליה, "ישנה אצלי בתל-אביב שלוש פעמים בשבוע ועזרה לילדים שלי, בני הדודים שלה, בשיעורי בית. היא גם בישלה איתי והיינו ישנות ביחד. התקופה הזאת הייתה מתנה בשבילי.
"אחרי הצבא היא חזרה לבארי, לגור אצל ההורים. היא רצתה להישאר בבית ולא לעבור לדירה משלה. בהמשך התחילה לעבוד בדפוס בארי וחסכה לטיול הגדול. היא ידעה ספרדית ברמה מעולה ותכננה לטוס לדרום אמריקה, ואחר כך רצתה ללמוד עיצוב תעשייתי".
בתיה מוסיפה: "התחברתי לציור דרך תאיר. דיברנו המון על אמנות, סיפרתי לה שאני רוצה להתחיל לצייר, אבל אני מפחדת שמה שבפנים לא יצא החוצה. היא עודדה אותי, אמרה 'שבי, תציירי ואל תחשבי על מה שיצא'. התייעצתי איתה המון על חומרים ועל טכניקות. כשהיא הפסיקה לצייר, אמרתי לה 'תאיר, זה מה שאת צריכה לעשות. את לא יכולה להפסיק'. היא עודדה אותי ואני אותה.
"בשנה האחרונה היא חזרה לצייר, שלחה לי בווטסאפ תמונות, שאראה איך זה מתקדם. כשבאתי לבקר אותם, היא הראתה לי את הציור המוגמר. אחרי השבעה באוקטובר חבר מ'אחים לנשק' הגיע לעוטף, וביקשתי ממנו למצוא את הציור. הוא מצא אותו שלם בחדרה של תאיר והביא לי. יהב הציע שאשמור אצלי את התמונה. התרגשתי מאוד".
מארגנטינה לעוטף
דליה ויסמין נולדו כתאומות זהות. "יש לנו אותו הקול ואותם הנמשים", מתקשה עדיין דליה לסגל לעצמה לשון עבר. "אני מגיעה לבקר את אנשי הקיבוץ של בארי והם שמחים לראות אותי, כי הם שומעים את יסמין בניואנסים ובקול".
יסמין ודליה נולדו בבואנוס איירס, ארגנטינה. "היא נולדה חמש דקות לפניי, ולמרות שיש לנו אחות גדולה, יסמין לא הפסיקה לדאוג לי. למדנו באותה כיתה והייתי בכיינית. היא הייתה אומרת לי 'תפסיקי לבכות משטויות, כי כשתהיה לך סיבה אמיתית לבכות, לא יהיו לך דמעות'".
השתיים עלו לארץ ב-1990, כשהיו בנות 19, והתיישבו בקיבוץ שדה בוקר. "יסמין טענה פעם בפניי שעלתה לארץ רק כי אני עליתי. חמש שנים אחר כך אחותנו הגדולה עלתה, וכשיסמין הודיעה שהיא מתחתנת, ההורים החליטו שזהו, גם הם באים לישראל".
ב-1997 התאומות התפצלו. "לקחנו שנת חופש והלכנו לעבוד בקיבוצים אחרים. יסמין בחרה בבארי ואני במעגן מיכאל. זו הייתה הפעם הראשונה שלא היינו ביחד.
"יסמין הכירה את אורון בתורנות שטיפת כלים. היה לה בן זוג, אז היא החליטה להכיר לי את אורון, אמרה לי שהוא חתיך ומקסים. אמרתי לה, 'נראה לי שאת מאוהבת, תהיי את איתו'. הם התחתנו שנתיים אחרי, ב-1999, וכעבור שנה נולדה תאיר, בתם הבכורה. יהב נולד ארבע שנים אחרי, וכעבור עוד שלוש שנים, נולדה תהל".
אורון, שלמד מחשבים, הפך למנהל רשתות של בית הדפוס בארי, ויסמין, שעבדה בשיווק בבית הדפוס, עברה מאוחר יותר להנהלת החשבונות של הקיבוץ. "היא הייתה מלאך, רק רצתה לעזור לאנשים שהחיים לא האירו להם פנים. היא התנדבה במשך שנים בקלט חירום בנתיבות, מעון שאליו מגיעים תינוקות בצו חירום. היא הכניסה גם את אורון, תאיר ותהל להתנדבות. בזמן האחרון התחילה להתנדב ב'עלם' וליוותה אם חד-הורית".
הם היו משפחה מאושרת, תאבת חיים. "אורון סחף את כולם ברצון שלו לנצל את החיים עד הסוף. הוא למד צלילה ורכב על אופני שטח. יסמין הייתה אומרת לו, 'תן לי לחשוב על התקציב', והוא אמר לה 'צריך לחיות היום'.
"בדיוק חודש לפני הטבח, נסענו, הילדים שלי ואני יחד עם אחותי ומשפחתה, לחמישה ימים לשארם א-שייח. אורון ארגן הכול. היה הכי מגבש ומצחיק. זה היה חלום לבלות ככה, שתי המשפחות".
בתיה מוסיפה: "בקיץ אורון ויסמין טסו לפורטוגל לשבוע. באמצע הטיול פתאום הם נורא התגעגעו לילדים ואז החליטו, בשבריר שנייה, לקעקע את שמות הילדים על הידיים שלהם אצל מקעקע מקומי. יסמין יותר פתוחה, אורון רחוק מהדברים האלה, וכשהם שלחו את התמונה לילדים, הם היו בהלם. אגב, כששאלו אותנו על סימני זיהוי, סיפרתי על אותו קעקוע".
בתיה מספרת על אחיה: "נולדנו וגדלנו בקיבוץ בארי. אורון הוא בן זקונים, אבל כל ההתנהלות שלו הייתה מאוד בוגרת. הוא היה ילד שובב, אבל ברגע שהוא היה מוכן והגיע המורה הנכון, הוא פתח מבער והתחיל ללמוד ולהתפתח.
"הוא היה איש משפחה מדהים, רגיש ואכפתי. היו לו זמני איכות עם כל אחד מהילדים. הוא מאוד אהב לטייל ואהב טרקים. הסתכלנו על טרקים במדבריות דובאי וחשבנו שניסע שנינו. זה כבר לא יצא לפועל".
תהל רק התחילה את הצעדים הראשונים בדרך להפוך לאדם שהייתה אמורה להיות. "בשנתיים האחרונות היא התחילה לפרוח", מספרת הדודה דליה. "היא יצאה מהביישנות והמופנמות שלה והפכה לנערה מקסימה עם הומור משובח ביותר. היא הייתה מתארת לנו משהו והיינו מתפוצצים מצחוק מהחיקויים שלה. היא תכננה לחגוג יום הולדת 16, שהיה אמור להתקיים 12 יום לאחר הטבח, עם חברות ופיצה. היא הייתה רקדנית היפ הופ, ניגנה בפסנתר והעלתה סרטונים לטיקטוק. היא הייתה קשורה מאוד לתאיר, אהבה חיות ובעיקר את פונצ'ו, כלב המשפחה בן ה-11 שנרצח גם הוא".
"למה הם לא באים"
יום לפני שבעה באוקטובר, בערב שבת, יצאה משפחת בירה לבילוי משותף. "הם נסעו בהרכב מלא, כולל החברה של יהב, לבאר שבע, צפו בסרט ואכלו במסעדה. היה להם ערב מהנה, וכשחזרו לקיבוץ הורידו את יהב ובת זוגו בבית שלו וההורים והבנות המשיכו לבית שלהם", מספרת בתיה.
דליה: "יסמין התקשרה אליי בשש בבוקר, בשבת, ושאלה אם גם אצלנו יש אזעקות, כי אצלם בלגן שלם. כשיצאתי מהממ"ד, ראיתי שכתבה שיש חדירה של מחבלים לבארי ושהם צריכים להסתגר בממ"דים. היא ביקשה שאסתכל בטלוויזיה ואעדכן אותה מה קורה. היא נשמעה נסערת, סיפרה ששומעים ערבית בקיבוץ, ששכנים מדווחים על מחבלים רכובים על אופנוע. שאלה מה קורה עם הצבא, למה הם לא באים.
"בתשע וחצי בבוקר הודיעו להם שכוחות מיוחדים של צה"ל הגיעו לקיבוץ. עשרים דקות לאחר מכן, כששאלתי שוב לשלומה, היא כבר לא ענתה לי".
ברגעים האלה, דליה ניסתה להבין מה קורה. "אחותי הגדולה ניסתה להרגיע אותי, אמרה שבטח הטלפון על שקט ושיסמין מנסה להרגיע את הבנות. רק אחר הצהרים, כשדיברתי עם יהב ששהה בדירה שלו עם חברתו, הבנתי שהמחבלים נכנסו לבית של אחותי והתחילו לנסות לפרוץ את הממ"ד. הוא ידע את זה, כי ב-11 בבוקר, תאיר צלצלה אליו. הוא שמע צרחות, ואז ערבית, והשיחה נותקה. מאז הוא לא ידע מה עלה בגורלה של המשפחה.
"אחרי השיחה איתו התחלתי לבכות כמו משוגעת. למחרת, אחרי שלא מצאנו אותם בים המלח, בבתי חולים ולא בשום מקום אחר, נתתי ד.נ.א בלהב 433 ונאחזתי באיזו תקווה שאולי הם חטופים. אחותי, אורון והילדים הם בעלי אזרחות נוספת. עוד הספקתי להתראיין לרשתות זרות".
ואז ביום שישי, כמעט שבוע לאחר מכן, הגיעה הבשורה. "מנהלת הרווחה של העוטף, שהייתה חברה מאוד טובה של יסמין, התקשרה לבשר לי שזיהו את גופתה של תאיר".
בתיה: "חיכינו לקבל את ההודעות על כולם, לקבור אותם יחד. אחרי שלושה ימים הודיעו לנו על עוד מישהו ואז על עוד מישהו. כשארבעתם זוהו, ערכנו לוויה בכפר חוגלה, שם אני מתגוררת. הם טמונים שם בינתיים. כשאפשר יהיה לקבור בבארי, נעביר אותם לאדמה שלהם".
בטבח הנורא איבדה בתיה אח נוסף, טל (62). גם הוא חבר בארי. "בשמונה וחצי בבוקר הוא הספיק לעשות שיחת וידיאו עם חבר ולהודות לו שהוא מתעניין בשלומו. אחרי זה הוא כבר לא ענה לאף אחד. הוא היה רווק, ברוך כישרונות. היה לו אוסף מדהים של שעונים שקנה מאספנים בארץ ובחו"ל. אין שריד לאוסף, בזזו את הכל. הוא מאוד אהב לבשל ולאפות, התאהב באוכל פרסי, למד לבשל אותו וגם התחיל ללמוד פרסית.
"לפתיחה החגיגית של התערוכה אפיתי את עוגיות החמאה המפורסמות שלו. כואב לי מאוד שהוא היה לבד בכל הדבר הזה. אמא שלי, בת 83, הסתגרה בממ"ד עם המטפלת שלה. המחבלים פסחו על הבית שלה. היא צלולה ומודעת לאובדן הגדול והיא עדיין נשארת חזקה. זה הד.נ.א של בארי".