קרינה גרינגאוז (31), עובדת במחלקת פיננסים בחברת הייטק, מאורסת לויקטור ומתגוררת ברמת־גן, נולדה וגדלה בבואנוס־איירס, ארגנטינה.
ילדות ציונית: "למדתי בבית ספר יהודי־ציוני, וגדלתי בידיעה שישראל היא המקום הכי טוב בעולם. בגיל 16 הייתה בבית הספר תחרות ציונים, והפרס היה טיול של עשרה ימים לישראל. התאמצתי וזכיתי. הגעתי ארצה עם קבוצת תיכוניסטים יהודים וזה היה שלמות של החיים. מאז התחלתי לחלום להגיע לארץ".
ביקור שני: "סיימתי תיכון, למדתי מדעי המחשב, ואחרי שנה וחצי עזבתי. באתי לארץ לחמישה חודשים במסגרת תוכנית 'מסע'. בהתחלה כל הישראלים נראו לי לחוצים וכועסים, אנשים צעקו ברחוב וחשבתי שהם רבים, אבל אז ראיתי שהם מתחבקים. בכל פעם שביקשתי עזרה מאנשים זרים ברחוב, עזרו לי מיד. נדהמתי, התאהבתי בישראל. חזרתי לארגנטינה רק כי הבטחתי להוריי שאחזור. שאלתי את עצמי אם לעשות עלייה והמצאתי תירוצים למה לא. בעיקר לא רציתי לשבור להוריי את הלב".
"בפעם הראשונה ששמעתי אזעקה ראיתי את כולם משתגעים ורצים ברחוב. לא ידעתי למה, חשבתי שאולי יש שודדים עם נשק"
אהבה: "כעבור ארבע שנים הגעתי שוב לישראל, הפעם כמדריכה ב'תגלית'. כאן הכרתי את ויקטור, שהיה המאבטח של הקבוצה. נשארתי עוד חודש בארץ והתחלנו לצאת. כשחזרתי לארגנטינה המשכנו לדבר כל יום והתלבטתי אם לעשות את הצעד. בסוף הבנתי שאני לא רוצה להגיע לגיל מבוגר ואז להתחרט. החלטתי שאנסה - ומקסימום אחזור. ויקטור רק היה התירוץ לעלות בעיתוי ההוא. זה לא שהייתי נשארת באיטליה אם הייתי מכירה בחור איטלקי".
פרידה: "הודעתי להורים שאני עולה לישראל והם בכו מלא. אבא שלי כעס ולא דיבר איתי שבוע. בהתחלה הם הציעו לי שוחד: עזרה משמעותית בקניית דירה בבואנוס־איירס. אחר כך הציעו שאעבור לעיר אחרת. בסוף הם הבינו שאני החלטית ועזרו לי".
עלייה: "באפריל 2017 קיבלתי כרטיס טיסה מהסוכנות היהודית והגעתי לכאן לבד. למדתי עברית באולפן וגרתי אצל קרובי משפחה בנתניה, שאימצו אותי. כשהתחלתי לעבוד במלצרות, גיליתי שהישראלים מתים על ארגנטינה. בזכות המבטא שלי קיבלתי מלא טיפים ואנשים זרים הציעו לי עזרה במציאת עבודה. אחרי שלושה חודשים ויקטור ואני עברנו לגור יחד".
עברית: "בהתחלה פירשתי ביטויים כפשוטם: כשאמרו 'חבל על הזמן' חשבתי שבאמת חבל. כשמישהו אמר 'אני על הפרצוף' שאלתי: 'מה קרה לפנים שלך?', וכששאלו 'מה קורה?' חשבתי שבאמת קרה משהו".
פערי תרבות: "בפעם הראשונה ששמעתי אזעקה ראיתי את כולם משתגעים ורצים ברחוב. לא ידעתי למה, חשבתי שאולי יש שודדים עם נשק. אחרי ארבע אזעקות כבר התחלתי לצחוק על זה, בעיקר כשהגיעו למקלט אנשים עם מגבת, ישר מהאמבטיה".
התאקלמות: "סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, ואני מתכננת להמשיך לתואר שני. מאז המלחמה אני מרגישה מחוברת יותר לישראל וחושבת שכולנו מעריכים יותר את העובדה שיש לנו מדינה. עם כל הבעיות, זו מדינה ממש סבבה.
"אני מרגישה שלא משנה כמה אתאמץ, כולם ידעו שלא נולדתי פה, בגלל המבטא. גם היום אנשים זרים מציעים לי עזרה - בשבוע שעבר הייתי בחנות בגדים, והמוכרת שאלה אם אני רוצה לבוא לאכול איתם בארוחת שישי".
איזה הרגל ארגנטינאי כדאי לישראלים לאמץ? "לא להתנפל על האוטובוס ברגע שהוא מגיע".
למה את הכי מתגעגעת בארגנטינה? "למשפחה, לחברים ולאוכל, בייחוד לפיצה הארגנטינאית ולאלפחורס".
למה לא תצליחי להתרגל? "לחוצפה, כשאנשים זרים שואלים אותי כמה אני משלמת על שכירות או כמה ילדים אני רוצה".
המקום האהוב עלייך בארץ? "הטיילת של חוף נתניה".
