סיפורה של ד"ר מאי ניצן (40) מרמת־גן, רופאת משפחה, נשואה ואמא לשלושה (עשר, שמונה, ארבע), רופאה ומנחה של מסעות בעמותת "בשביל המחר":
"כחניכה של תנועת נוער אתגרית בכרמיאל, העיר שבה גדלתי, ידעתי שאני רוצה לעשות שירות משמעותי ולהציל חיים. התגייסתי בשנת 2000, כשהרמטכ"ל שאול מופז פתח לנשים תפקידים שעד אז היו של גברים בלבד. זה אִפשר לי ולעוד שתי מלש"ביות לעבור הכשרה לפני הגיוס ובמהלכו כדי לשרת כפרמדיקיות מוטסות ביחידה 669. היינו הבנות הראשונות בתפקיד הזה. היה לי שירות מדהים ובסיומו המשכתי בשירות מילואים. ב־2006, כשהתחילה מלחמת לבנון השנייה, באופן הכי טבעי התנדבתי למילואים כפרמדיקית מוטסת.
במהלך המלחמה השתתפתי בפינוי פצועים מתוך שטח לבנון. עשיתי את זה הרבה פעמים, הפציעות והדם לא היו שונים בהרבה ממה שעשינו בשירות הצבאי, אבל משהו באינטנסיביות של המלחמה היה מאוד־מאוד שונה. חווינו סיטואציות מורכבות, כגון נחיתה בתוך שטח לבנון, תוך חשש מתמיד מיירוט והעמסת פצועים שדורשים טיפול מיידי מציל חיים.
חוויה שזכורה לי במיוחד התרחשה כשנחתנו בתוך לבנון כדי לפנות חיילים פצועים, ועל המסוק הועלו יחד עם הפצועים גם גופות של חיילים שנהרגו בשטח והיה צריך להשיבם ארצה. מאחר שבמסוק הקטן אין די מקום גם לפצועים על אלונקות, גם לגופות וגם לצוות המטפל, מצאנו את עצמנו נאלצים לשבת פיזית כמעט על הגופות. אחרי נפילתו של המסוק שבו נהרגה גם המכונאית המוטסת קרן טנדלר ז"ל, גברה ההבנה שלי שהכל שברירי וזמני ושיכולים ליירט את המסוק בכל רגע נתון.
בזמן המלחמה המוח לא פנוי לחשוב, לעכל ולעבד את מה שהוא רואה וחווה. הוא עסוק בלשרוד, ובמקרה שלנו – בלהעניק טיפול לפצועים. אז התחדדה בי ההבנה שכל מה שאני רוצה לעשות בחיי זה להיות רופאה.
"במסוק הקטן אין די מקום לפצועים על אלונקות, לגופות ולצוות. מצאנו את עצמנו נאלצים לשבת פיזית כמעט על הגופות"
אחרי המלחמה חזרתי לחיי. למדתי שנה פסיכולוגיה ואז עברתי ללמוד רפואה באוניברסיטת תל־אביב. החיים התנהלו כסדרם. למדתי, הייתי בזוגיות, המשכתי לעשות מילואים ב־669. הייתי תפקודית לחלוטין, אבל לא עבר עליי יום בלי פלאשבק, והנעליים שלי היו תמיד בכוננות הקפצה. לא עניתי על אמות המידה של מי שסובל מתסמונת פוסט־טראומטית (PTSD), ולמרות זאת חשבתי שיש כאן משהו שדורש התייחסות.
בסוף 2007, בשלב שבין לימודי פסיכולוגיה לרפואה, הצטרפתי למסע בהולנד שאליו הוזמנו ביוזמת איש יקר בשם אילן ליאור - רופאים, פרמדיקים ולוחמים ששירתו במלחמת לבנון השנייה. למסע הצטרפו שני פסיכולוגים, ובהם דורון מרום, לימים המנהל המקצועי של עמותת 'בשביל המחר'. זו הייתה הפעם הראשונה שבה העזנו לדבר, לשתף, לחלוק, לבכות ולקבל כלים פרקטיים להתמודדות עם הדברים שראינו. חזרנו מהמסע בהבנה ברורה ובוערת, שאנחנו חייבים להעביר את הזכות הזאת הלאה ולאפשר לעוד אנשים לעבד את חוויות הלחימה.
בדיעבד חיי השתנו פעמיים: פעם בלבנון ופעם בהולנד. כשחזרנו התחלנו להקים את עמותת 'בשביל המחר', בעזרתה של ענת סמסון יופה ועוד רבים וטובים שבלעדיהם הקסם הזה לא היה מתרחש. ב־15 השנים מאז הקמתי משפחה, סיימתי התמחות ברפואת משפחה, והעמותה היא חלק בלתי נפרד מחיי. אני הרופאה שלה, וחשוב עוד יותר: כמנחת קבוצות בעמותה יש לי זכות לאפשר ללוחמים וללוחמות לעבור את המסע המדהים הזה. חשוב להבין שלא מדובר בטיפול, אלא במסע אישי וקבוצתי שנעזר בטבע ככלי ריפוי ומאפשר עיבוד של חוויית הלחימה. במהלכו מקבלים כלים וטכניקות להתמודדות עם החוויות מהשירות הצבאי. העמותה אינה מתעסקת בהגדרות ובאבחונים, ואין צורך להגיע למסע כזה בעקבות אירוע טראומטי מכונן. העובדה שהיית, חווית ונאלצת להתמודד עם חוויות מורכבות במהלך השירות ראויה לקבל מסע שחרור כזה.
"חשוב להבין שלא מדובר בטיפול, אלא במסע אישי וקבוצתי שנעזר בטבע ככלי ריפוי. יש לנו רשימת ממתינים של יותר מ-100 קבוצות לוחמים
העמותה מוציאה כ־50 מסעות כאלה בשנה בארץ ובחו"ל. החודש יוצא, לראשונה מאז הקמת העמותה, מסע שכולו נשים־לוחמות, 13 לוחמות מיחידת 'עוקץ', עם שתי מנחות, שאני אחת מהן. המסע נתמך על ידי משרד הביטחון, אך חסרים משאבים וכרגע יש לנו רשימת ממתינים שכוללת יותר מ־100 קבוצות לוחמים.
שורה תחתונה: "כולי תקווה שכשהבנים שלי יתגייסו הם לא יעברו חוויות לחימה מורכבות, אבל במקרה שכן - אני מקווה שיהיה מי שיוציא אותם למסע שכזה".
