תקופת הקורונה, שנמתחה עד אינסוף כמעט, אתגרה את היחסים גם במשפחת קורן שנהגה להיפגש עד אז פעם בשבוע לפחות: הצלם המוערך זיו קורן, הוריו דני ומיקי, והנכדה אור קורן־גנון (שש), שנולדה ממערכת יחסים בין זיו לסיון גנון, אלמנתו של מישר מאור גנון שנספה באסון הכרמל.
אבל כשלאור מלאו ארבע שנים, היה ברור לכולם שחייבים לציין את האירוע - גם אם זכוכית תפריד בין הדור המבוגר לדור הצעיר. את הרגע המרגש, המיוחד וגם המוזר הנציח קורן בתמונה שמוצגת בימים אלה בתערוכת הצילום "ילדים מדברים זקנה" במוזיאון הילדים בחולון. התערוכה מתמקדת בקשר בין ילדים וילדות לסבים וסבתות.
3 צפייה בגלריה
נשיקה דרך זכוכית. הצילום שמוצג בתערוכת "ילדים מדברים זיקנה"
(צילום: זיו קורן, באדיבות מוזיאון הילדים בחולון)
בואו נחזור ליום הצילום.
זיו: "מרגע שפרצה הקורונה, תיעדתי בבתי חולים, בעיקר באיכילוב, וגזרתי על עצמי בידוד. לא ראיתי אף אחד כדי לא להדביק. לא ראיתי את אור כמעט חודשיים. באפריל, ביום ההולדת שלה, ביקשתי לעבור בדיקת קורונה בבית החולים - בימים ההם הבדיקה עוד הייתה יקרה ולא נגישה, וקיבלתי אישור מיוחד. הבדיקה יצאה שלילית ונסעתי לפגוש את הבנות הגדולות שלי, שירה (23) ואמה (17). הן קנו לאור בלון והכינו לה עוגה. אמה נסעה איתי לאסוף את אור ומשם המשכנו להורים שלי ברמת־גן".
אור: "נכנסנו לגינה של סבא וסבתא. רצתי אליהם, רציתי לתת להם נשיקה - אבל הדלת הייתה סגורה, אז נתתי דרך הזכוכית".
דני: "עד הקורונה אור בילתה אצלנו המון. פתאום לא לראות אותה חודשיים וחצי - זה היסטרי".
מיקי: "גם את אמה לא ראינו כל התקופה הזו. שירה כבר עצמאית ונוהגת, אז היא באה אלינו פעם אחת - צלצלה בדלת ועמדה רחוק".
זיו: "בשבריר שנייה הבנתי שיש פה פריים. המצלמה תמיד עליי. הרמתי אותה ועשיתי שני קליקים. הם אפילו לא שמו לב שצילמתי. התמונה לא מושלמת. רגל אחת מחוץ לפריים, על הזכוכית יש השתקפויות, אבל זה נסלח. אני אף פעם לא מוציא מצלמה במפגשים משפחתיים. זה היה יוצא דופן. היה פה מומנט אמיתי. כשהוצאתי ספר צילומים מימי הקורונה, 'לנשום', בחרתי את התמונה הזו לכריכה. רואים בה את שתי שכבות הגיל שחוו את הקורונה הכי קשה".
מיקי: "זיו הראה לי את התמונה ואמרתי 'וואו'. מהתמונה הזאת אפשר להבין את הסיפור של המשפחה שלנו, את היחסים והאהבה בינינו. אנחנו משפחה מלוכדת וחמה".
מה קרה ברגעים שאחרי הצילום?
דני: "ריססנו חומר חיטוי על המצרכים שזיו הביא מהסופר, ואחר כך אכלנו את העוגה בצלחות חד־פעמיות".
מיקי: "ישבנו בסלון, זיו והבנות ישבו בגינה, ודיברנו מרחוק. למרות זאת זה היה מפגש משמח ומרגש".
יחד מגיל 17
דני (79) ומיקי (78) הם גמלאים. דני שימש כמנכ"ל של חברות תעשייתיות וכמזכ"ל תנועת הצופים ולבסוף ייסד והשקיע בסטארט־אפים רפואיים. מיקי פיקחה על מרכזים קהילתיים בעיריית תל־אביב. הם נשואים 57 שנים והורים לשניים. בתם הבכורה, הילה (56), נשואה ואם לארבעה, היא ד"ר למינהל עסקים באוניברסיטת חיפה. זיו (52), גרוש מגלית גוטמן ולא נמצא כרגע במערכת יחסים. "דני ואני הכרנו בבית הספר היסודי יהלום ברמת־גן. דני היה בכיתה ב' ואני בכיתה א'. הפכנו לזוג בגיל 17. בדייט הראשון שלנו הלכנו לראות את קרקס מדראנו", נזכרת מיקי.
מיקי ודני, הדור שלכם התחתן מוקדם והרוב נשארו יחד. בדורות שאחריכם שיעור הגירושים גבוה.
מיקי: "זה עניין של מזל. זו גם החלטה עד כמה שווה להילחם. אם יש פוטנציאל, אסור לוותר. בכל פעם שזיו מסיים מערכת יחסים, הוא שואל אם הוא יכול לישון אצלנו. הוא נשאר עד שהוא מוצא דירה".
דני קורן: "המסירות של זיו לבנות שלו: אין דברים כאלה. אני מעריץ אותו על האבהות שלו"
זיו (מחייך): "אני לא הולך לדבר על זה".
זיו חווה אבהות מאוחרת, ואתם סבא וסבתא לנכדה צעירה.
מיקי: "הנכדה הגדולה שלי, הבכורה של הילה, בת 29. אחרי 12 שנה בלי שנולד אף נכד, הגיעה אור - וזו שמחה גדולה. זה משאיר אותי צעירה. אני מסתכלת בראי ויודעת בת כמה אני, אבל יש לי לגיטימציה להיות שטותניקית. אור ואני צוחקות הרבה".
דני: "את מתארת לעצמך אותי הולך לספארי? מה זה מעניין אותי? אבל אור אוהבת חיות, וכשהיא אצלנו, אנחנו נוסעים לאן שהיא רוצה".
זיו: "אנחנו מגיעים לארוחת שישי ואז היא מבקשת להישאר לישון אצלם".
דני: "הרגע הכי כיף בשבוע הוא בשבת בבוקר, כשאור ישנה אצלנו. הפינוק שלה זה לישון עם סבתא במיטה ואני ישן בסלון. אני קם מוקדם, קורא עיתונים ושומע טפיפות רגליים קטנות. אור מגיעה ומתיישבת לידי. יש לנו טקס: אני מכין לה שוקו ואז אנחנו משוחחים על ענייני דיומא. היא שואלת מה אני קורא בעיתון, ואנחנו מספרים חוויות על השבוע שעבר. יש לנו לפחות שעה ביחד עד שהסבתא מחליטה לפקוח עין".
עד כמה הסבאות והסבתאות שלכם שונה מההורות שלכם?
מיקי (בטון עוקצני): "דני, לך אין מה להגיד על הורות".
דני: "זה נכון. מיקי נשאה בעול. 90 ימים הייתי במילואים ו־90 ימים בחו"ל כחלק מהעבודה. לפעמים אפילו יותר. לא הייתי אבא נוכח ולא הייתי מעורב בכל מה שעבר על הילדים שלי בגיל ההתבגרות. בשנים האחרונות, מאז שאני בבית, היחסים עם הילדים התחממו".
מיקי: "אין מה להשוות בין ההורות לסבתאות. מגיל 25 עד 50 הייתי אישה אחרת - קשוחה. הייתי אומרת לילדים 'לא' וזהו. אי־אפשר היה להתווכח. אנחנו גרים בדירת קרקע, וכשלא הרשיתי לזיו לצאת החוצה, הוא ישב על אדן החלון וראה את החברים שלו משחקים בחוץ. הם אמרו לו, 'תגיד לאמא שלך שתעשה שיעורים אחר כך'. הוא ענה: 'אצל אמא שלי עונש זה עונש'. אני לא חושבת שהילדים פחדו ממני, אבל היו גבולות".
מיקי: "בכיתה א' זיו לא רצה לקרוא 'דנה קמה, דנה נמה'. הוא אמר: 'אני לא מכיר את דנה ולא אכפת לי אם היא קמה או לא'"
אור: "איזה גבולות?
מיקי: "קודם שיעורים ואחר כך לצאת. אני יודעת שהייתי בלתי נסבלת. זיו היה דיסלקט ולא ידעתי שהוא לא מסוגל לקרוא. הוא היה בכיתה א' ולא רצה לקרוא 'דנה קמה, דנה נמה'. הוא אמר: 'אני לא מכיר את דנה ולא אכפת לי אם היא קמה או לא'. התייסרתי שהייתי כל כך קשוחה איתו. פעם אחת התנצלתי בפניו. הוא היה בן תשע ושכב במיטה. הוא אמר לי, 'שימי את הראש', ליטף אותי ואמר: 'מחר יום חדש. הנה, כבר שכחתי'. התגובה שלו ריגשה אותי וגרמה לי לבכות".
זיו: "אין לי תלונות או מטענים כלפי ההורים. אין משהו שאמרתי שאעשה שונה כי לא מצאה חן בעיניי הדרך שלהם. גדלנו להורים קרייריסטים. הם השתבחו מנכד לנכד והתרככו בצורה קיצונית. אמא שלי התרככה גם בתור אדם. היום לכל נכד יש זמן איכות איתם. מי שחוגג יום הולדת, זוכה ליום כיף. הבנות שלי קובעות עם סבתא לבית קפה. רק הן והיא".
מיקי: "אנחנו קוראות לזה דייט. אמה שואלת אותי אם זה דייט או סתם. אם זה דייט, זה רק שתינו בלי דני, ואז היא יודעת שאפשר לפתוח את הלב ואני לא אגלה לאף אחד. כשהן היו קטנות, הן היו שואלות: 'את בטוח לא תספרי לאבא, אפילו שהוא הבן שלך?".
דני: "כמה סבים וסבתות את מכירה שהבת שלהן מחליטה לנסוע לשנה להודו עם כל המשפחה והם מגיעים לחודש לטייל איתה? עשינו שתי גיחות להודו לבקר את הילה ומשפחתה. באחת מהן הבאנו את שירה כהפתעה לבני הדודים".
אחות צעצוע
ההורים של זיו משקיפים על האבהות שלו מהצד ומתפוצצים מנחת.
מיקי: "כששירה ואמה היו קטנות, הוא היה משכיב אותן לישון וקם איתן, להכין להן סנדוויצ'ים ולקחת אותן לבית הספר".
דני: "המסירות של זיו לבנות שלו - אין דברים כאלה. אני מעריץ אותו על האבהות שלו. יש לו לו"ז מטורף. יש ימים שהוא קם בארבע בבוקר כדי להתלוות ליחידה צבאית בשטחים וחוזר בחצות או שיש לו נסיעות לחו"ל. אבל כשהוא פה, הוא נוכח".
לזיו לא נוח עם המחמאות: "עשיתי מה שאני יכול. היו שנים שהייתי ארבעה־חמישה חודשים בחו"ל. רק עכשיו חזרתי משבועיים בפיליפינים, לפני זה הייתי שבועיים באוקראינה, ותכף אני שוב נוסע. הקריירה שלי תובענית ואני נוסע הרבה - אבל כשאני נמצא, יש ביני ובין הבנות הגדולות חברות קרובה. אנחנו נפגשים כי אנחנו רוצים, לא כי חייבים. שירה לא באמת צריכה לישון אצלי, אבל היא רוצה".
זיו קורן: "הבנות הגדולות לוקחות את אור ומבלות איתה. היא גם באה לישון איתן בבית של גלית"
איך היחסים של הבנות הגדולות עם אחותן הקטנה מאמא אחרת?
זיו: "היחסים מעולים. זה בא מהן, הקשר הקרוב. זו אחות שהיא צעצוע. היא קטנה מהן בהרבה. הן לוקחות אותה ומבלות איתה. היא גם באה לישון איתן בבית של גלית".
סבים וסבתות בעידן הזה עסוקים בשלהם. איך זה אצלכם?
מיקי: "כשיצאתי לפנסיה, גלית, אז אשתו של זיו, ישבה מצד אחד שלי, והבת שלי, הילה, ישבה מהצד השני, ושתיהן אמרו, 'נו?'. עניתי: 'יום אחד בשבוע אני אצלך, יום אחר אצלך וכל השאר בשבילי'".
דני: "הנכדים גדלו. אבל בכל השנים כשהיו צריכים אותנו, מת העולם. רק היה צריך לתאם".
אתם רואים הבדלים בין הנכדים?
דני: "אור כבר שייכת לדור אחר. היא מרתקת, היא פרטנרית. היא קולטת הכול. צריך להיות דרוכים איתה".
זיו: "הפער הכי משמעותי בין הילדות מתבטא במדיה החברתית. אפילו בין שירה לאמה אני רואה הבדל. אור מבקשת לישון עם יוטיוב. אני מגביל אותה במידה מסוימת, אבל יש לה טלפון משלה. ככה זה כשיש הורים שלא חיים ביחד. אלמלא זה, היא הייתה מקבלת טלפון בשלב מאוחר יותר. בשעות שאנחנו מבלים ביחד אנחנו מציירים וגם מטיילים בשדרות רוטשילד בתל־אביב ומלטפים כלבים. לפעמים היא לוקחת את המצלמה שלי ומבקשת לצלם את הכלבים עם בעליהם. לימדתי אותה לא להתנפל. לבקש רשות ורק אז לצלם".
