דלפין, גיבורת ספרה של דפנה לוין, אישה נשואה ואם לילדים המתגוררת בחיפה, מתעוררת בגיל 34 עם דחף מיני בלתי ניתן לריסון. היא יוצאת למסע כיבושים במטרה להשקיט את הרעב ומתארת בפרטי פרטים את המפגשים המיניים עם גברים ונשים שמזמנת לה אפליקציית היכרויות. "היה לי צורך חזק לכתוב ארוטיקה בסגנון שהייתי רוצה לקרוא", מספרת לוין, שספרה הראשון "דלפין" יצא לאור כעת בהוצאת ספרית פועלים/הקיבוץ המאוחד. "כבר לפני 20 שנה רציתי לכתוב ספר ארוטי, עוד לפני שהיו ספרים ארוטיים בעברית. הרגשתי שרוב הספרות מתחסדת ומסתירה חלק משמעותי מהחיים שלנו, חלק שמעניין אותנו כנשים. כל האקטים המיניים היו מצונזרים. רציתי לתאר את החיים של אישה בוגרת, עם כל הסקס שהיא הייתה רוצה לחוות".
עוד כתבות בלאשה:
לוין (47), אדריכלית, חוקרת עירוניות ותכנון ושותפה בהקמת סטארט־אפ לניהול התחדשות עירונית, נשואה לרועי בושי, מרצה להיסטוריה של הצילום ואם לשלושה בנים (19, 18, 11), מתגוררת ברוזוולט איילנד ("כן, אני גרה על אי") בניו־יורק. היא גדלה בחיפה ("עד גיל שלוש") וברחובות כבתם של מהנדס אלקטרוניקה ועורכת דין, ולה חמישה אחים ואחיות. מגיל צעיר חלמה להיות סופרת. אחרי שירות צבאי בדובר צה"ל ("שם הכרתי את רועי, שנינו היינו צלמים") למדה לתואר ראשון בספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, אחריו לתואר שני בספרות ולתואר בארכיטקטורה בבצלאל, שבמהלכו ילדה את בנה הבכור.
כשסיימה את לימודיה עברה עם משפחתה לתל־אביב ועבדה במשרד אדריכלים בעיר. כשחשה שהרצון שלה לשינוי חברתי אינו בא על סיפוקו, נכנסה לתפקיד מנהלת היחידה לתכנון אסטרטגי בעיריית בת־ים, שאותו מילאה במשך שש שנים. אחרי עיסוק מרובה בהתחדשות עירונית נרשמה לדוקטורט בתכנון עירוני בטכניון ועברה עם משפחתה לחיפה ("קנינו דירה ליד שוק תלפיות כשעוד היה ממש זול, הבנו את היופי של המקום").
"אם הייתי חושבת על הרגע שבו כל מכריי יוכלו לדעת מהן הפנטזיות שלי, אולי לא הייתי מפרסמת את הספר
לצד לימודי הדוקטורט הקימה עם ד"ר שרון יאבו־איילון את הסטארט־אפ במסגרת החממה הטכנולוגית של אוניברסיטת קורנל בניו־יורק, לשם עברה עם משפחתה בספטמבר האחרון.
הספר הזה בקע ממנה, איך לא, בתקופת הקורונה. "היינו סגורים בבית בחיפה והרגשתי שסוף העולם הגיע, ואם אני רוצה לכתוב, זה חייב להיות עכשיו. כי אם לא עכשיו, אימתי? ואם זה באמת סוף העולם, אני יכולה לכתוב מה שאני רוצה, כי לא בטוח שמישהו יחיה לקרוא את זה. יכולתי לתאר את המציאות - וגם להמציא, לפנטז, להישאב לתוך התשוקה ולחלום".
סליחה על השאלה הפולשנית אך המתבקשת, יש יסוד אוטוביוגרפי בהרפתקאותיה של גיבורת הספר?
"בחלק מהסיפורים יש, ואני משאירה לקוראות ולקוראים את החופש לנחש מה באמת קרה ומה לא. גם הסיפורים שכן קרו, לא קרו בדיוק כך. גם הדמויות, חלקן מומצאות, אחרות מורכבות משילוב של כמה דמויות".
תסבירי לי רגע איך נפגשת עם אנשים זרים בתקופת הקורונה, כשאני הלכתי לסופר עם כפפות.
"בין הסגרים הייתה תקופה של חוסר שליטה, שיצרה דווקא התעוררות, פתיחות להתנסויות חדשות, לפריצת גבולות. היו נשים, לא בהכרח אני, שניצלו את אובדן השליטה הזה - והיו כאלה שישבו וכתבו את כל מה שיכול לקרות".
איך התגברת על הפחד מכתיבת ארוטיקה בארצנו הקטנה, שבה כולם מכירים את כולם?
"כל כך הרבה שנים כתבתי לעצמי רשימות ופתקאות, בלי פחד, בתחושת שחרור גדול, ולא הבנתי את האפקט של ספר שיוצא אל העולם. אם הייתי חושבת על הרגע שבו כל מכריי יוכלו לדעת מהן הפנטזיות שלי, אולי לא הייתי מפרסמת את הספר. הרגע שבו החזקתי את הספר היה מעורר אימה".
למה מיקמת את הספר דווקא בעיר התחתית של חיפה?
"בתקופת הסגרים נוצר בשכונה שקט לא רגיל: פחות מכוניות נסעו בכבישים, פחות אוניות צפרו בנמל. בשקט הזה פתאום שמעתי יותר את רחשי השכונה. אני אוהבת את המקום הזה מעומק לבי, עם כל הדברים הקשים. רציתי להראות את האזור הזה כמות שהוא ולשים אותו על המפה התרבותית".
הצגת את השכונה החיפאית כמתפרקת, הבית מתפורר, הספה מתפרקת, עץ התות מתפרק, קצת כמו היחסים בספר, קצת כמו מוסד הנישואים ב־2023.
"יש קשר הדוק בין הסביבה ובין מה שהדמות המספרת מרגישה בפנים. היא מחפשת בדברים שקורים סביבה סימנים ותשובות לשאלות שבלב. כן, הזוג בספר נמצא בסוג של התפרקות, אבל היפרדות? אני לא חושבת. כמו עץ התות ששורד כבר 100 שנה בחצר למרות טעות בהרכבה, גם הם שורדים".
"בקורונה היינו סגורים בבית בחיפה ויכולתי להמציא, לפנטז, להישאב לתוך התשוקה ולחלום"
נדמה שאת מקשיבה סדרתית. בספר יש ביטויים משעשעים כמו "מתגעגע לנסות", שאין ספק ששמעת ברחוב.
"אכן, אני מקשיבה סדרתית לזרים, בבתי קפה, בתחבורה הציבורית. אם אני שומעת משהו והוא יפה בעיניי, אני רושמת אותו לעצמי. אחד הדברים שקשים לי בניו־יורק, הוא שלא תמיד אני מבינה את מה שאני שומעת ברחוב, ברמת הניואנסים. בחיפה, לעומת זאת, אני מבינה מיד. אתמול עברתי ליד מישהו שאמר: 'ההורים שלי, כל מה שהיה להם, הם נתנו לי'. זה היה מאוד ישראלי בעיניי וחידד את תחושת הזרות שלי בניו־יורק".
שם הספר, דלפין, דומה מאוד לשמך. מה המשמעות של זה?
"הספר הוא פרוזה, הוא בדיוני, ועם זאת רציתי ליצור תחושת אותנטיות. הדמיון בין השם דלפין לשם שלי הוא חלק מהמשחק, מהטשטוש בין מציאות לבדיון".
מי הכי היית רוצה שיקראו את הספר?
"זה ספר על נשיות. אני מאמינה שגם נשים וגם גברים ייהנו לקרוא אותו ולהכיר את האישה הזו, את התחושות והפנטזיות שלה ואת הזוגיות שלה. הייתי רוצה שהספר יעורר את החושים ושהקוראות ימצאו את עצמן בין הדפים ויתרגשו לגלות משהו חדש על עצמן".
