היא סטודנטית לרפואה בת 27, הוא מאבטח בשדה התעופה בן 26. שניהם צעירים, יפים ואוהבים, בזוגיות קצת יותר משנה. במהלך הזמן הזה הספיקו לתעד את עצמם בתמונות מטיולים ומפסטיבלים בארץ ובעולם. ועדיין, עמית בר וניר ג'ורנו ממושב מצליח מעולם לא שיערו שיום אחד ימצאו את עצמם עושים סלפי כשהם מתנשקים תחת אש, בזמן שעשרות מחבלים מכתרים אותם ויורים לעברם. הם לא האמינו שינחמו את עצמם, באותו רגע מזוויע ובלתי נתפס - שגם אם יפסידו בקרב הזה על החיים, כולם ידעו לפחות שהייתה להם אהבה מנצחת. שהם אהבו עד הרגע האחרון.
בדומה לאלפים אחרים, גם עמית וניר הגיעו לרקוד ולחגוג במסיבת הטבע "נובה". גם הם מצאו את עצמם, באותו בוקר של השבת הארורה, נסים על חייהם אחרי שחוליות החמאס חדרו לשטח המסיבה הסמוך לקיבוץ רעים, וביצעו טבח אכזרי.
צפו בראיון עם עמית וניר
האמת היא שלעמית בכלל לא היה חשק לצאת לאותה מסיבה. היא וניר כבר הספיקו לבלות בצהרי שישי, 6 באוקטובר, במסיבה אחרת. "חזרנו ממנה רק לקראת ערב", היא מספרת. "הלכנו לנוח קצת והעדפתי להמשיך לישון. אבל ניר עבד גם כיחצן של 'נובה' ותכננו ללכת למסיבה הזו כבר חודשים".
ניר: "גם קבענו לנסוע למסיבה עם עוד שלושה חברים - נועם, חברה טובה של עמית ופז וזיו חג'בי (29), חברים טובים שלי. אם לא היינו הולכים היינו הורסים לכולם".
המסיבה התרחשה ממש סמוך לגבול עזה. לא פחדתם?
ניר: "כבר יצא לי להיות בהרבה מסיבות באזור הזה. זה בין האזורים היחידים בארץ שאפשר לעשות בהם מסיבות כאלה גדולות מבחינת אישורים של המשטרה. עד אותה שבת תמיד הרגשתי בטוח".
5 צפייה בגלריה
עמית משחזרת את רגע הצילום: "חשבתי שבמקרה שנמות, המשפחות שלנו יראו שאהבנו עד הרגע האחרון"
(צילום: אלבום פרטי)
ניר כל הזמן ניסה לגונן עליי
השניים הכירו ביולי 2022. עמית למדה רפואה בליטא, בדיוק סיימה שנה חמישית והתכוננה לחזור לישראל כדי להתחיל את שנת הלימודים האחרונה בבית החולים קפלן. "עדיין לא ידעתי איפה אני רוצה לגור, אז חשבתי בתור התחלה למצוא סאבלט בתל־אביב", היא מספרת. "ואז נתקלתי בפוסט של ניר, שרצה לסבלט את החדר בדירה שלו".
ניר: "גרתי עם שותף בדירת שלושה חדרים במרכז העיר, והייתי אמור לצאת למילואים ומיד אחר כך לנסוע לפסטיבל מוזיקה בהונגריה. מאחר שידעתי שאיעדר למשך חודש, חיפשתי מישהו שייכנס במקומי. אחרי שעמית יצרה איתי קשר, עברנו לשיחת וידיאו כדי שאראה לה את הדירה. היא מצאה חן בעיניי מהרגע הראשון. התלהבתי מאוד מהמראה ומהאינטליגנציה שלה, והכי אהבתי שהיא צחקה מהבדיחות שלי".
עמית: "השיחה בינינו פשוט זרמה. יצא שדיברנו שעות. כל אחד סיפר על עצמו, על החיים שלו, וניר באמת הצחיק אותי מאוד".
ניר, שגדל בבית־שאן, שירת בסדיר כלוחם בחטיבת הנח"ל. בזמן המילואים הצליח לשכנע את עמית לבוא איתו לטיול בצפון, להראות לה את האזור שבו גדל. לדבריהם, זה היה היום שבו התאהבו.
אחרי שסיים את המילואים, ניר נסע כמתוכנן לפסטיבל בחו"ל, אבל כשחזר לא היה כל צורך שעמית תתפנה מהדירה: היא נשארה לגור בה יחד איתו. כעבור חמישה חודשים עברו השניים לגור במושב מצליח, והחלו לתכנן את עתידם המשותף. ניר: "לשנינו היה ברור שנתחתן ונקים משפחה. עמית גם נתנה לי לו"ז מסודר".
עמית: "הוא ידע שעד הקיץ הבא הוא צריך להציע לי נישואים ושבסיום הסטאז' שלי ארצה ילדים. אני זוכרת איך בזמן ששכבנו על האדמה, מסתתרים מהמחבלים, חשבתי על כל התכנונים שהיו לנו. אמרתי לעצמי, מי היה יכול לדמיין שככה יהיה הסוף שלנו".
באיזה שלב במסיבה התחלתם להרגיש שאתם בסכנה?
ניר: "בסביבות שש וחצי בבוקר, בזמן שרקדנו, התחלתי לשמוע בומים וראיתי בשמיים יירוטים. אמרתי לחבר'ה שלנו, 'יש רקטות, צריך לזוז'. ואז נכנסנו כולנו לרכב. החלטנו שעמית תנהג, בגלל שהיא היחידה שלא שתתה במסיבה".
עמית: "היו הרבה כמונו שהבינו שכדאי לזוז, אז ביציאה התחיל להיווצר פקק. השוטרים שהיו במקום כדי לאבטח את המסיבה, הורו לנו לנסוע דרומה, כי לכיוון צפון נעשה צפוף. נסענו דרומה, אבל מהר מאוד ראינו את כל המכוניות שנסעו לכיוון, חוזרות. צעקו לנו מהרכבים: 'יורים עלינו, אל תיסעו לשם'. עדיין היינו בטוחים שהם מתכוונים שיורים טילים.
"התקדמנו עוד קצת, עד שהגענו לרכב צבאי של מג"ב שחסם את הדרך. עשינו פרסה כדי לנסוע צפונה, אבל לא היה אפשר להתקדם כי נוצר פקק מטורף וכל הרכבים עמדו במקום. הגענו למסקנה שהכי טוב לצאת מהרכב, כי לא כדאי להישאר בתוך רכב דומם בזמן טילים. יצאנו והשתטחנו כולנו על הכביש. פתאום ראינו אנשים רצים וצועקים: 'יש מחבלים, יש מחבלים'. רק אז הבנו למה כולם התכוונו כשהם אמרו 'יורים עלינו', שיש מחבלים שיורים אש חיה".
ניר: "רצנו חזרה לכיוון מתחם המסיבה, כי ידענו שיש שם מאבטחים. התחבאנו קצת בין העצים, אבל אז שמענו יריות שמגיעות מהכיוון שממנו באנו. התחלנו לרוץ יחד עם מאות אנשים, כשמאחורינו עשרות מחבלים על טנדרים ואופנועים, שלא מפסיקים לירות עלינו".
ניר: "לשנינו היה ברור שנתחתן ונקים משפחה. עמית גם נתנה לי לו"ז מסודר". עמית: "הוא ידע שעד הקיץ הבא הוא צריך להציע לי נישואים, ושבסיום הסטאז' שלי ארצה ילדים"
עמית: "היו הרבה אנשים שניסו להימלט עם רכב, ובשלב מסוים חברה שלי נועם עלתה על ג'יפ של אחד מהם, ופז עלה על רכב אחר. לי, לניר וזיו לא נשאר מקום. המשכנו לרוץ, עד שאמרתי לניר שאין לי כוחות לרוץ יותר. אבל הוא משך אותי עם היד שלו ואמר: 'אין לנו ברירה. אם נעצור אנחנו נמות'".
ניר: "רצנו פנימה לשדות. משכתי את עמית ביד, ושנינו השתטחנו בתוך גומחה באדמה מאחורי שיחים. זיו שכב כמה מטרים מאיתנו. ידענו שכבר אין לנו לאן לרוץ, שמכתרים אותנו מכל הכיוונים, ושהדבר היחיד שנשאר לנו הוא להסתתר בדממה ובלי תנועה ולקוות שלא יבחינו בנו".
עמית: "רצינו לקרוא לזיו לבוא לשכב לידנו, אבל לא יכולנו. כל הזמן עברו לידנו מחבלים שלא הפסיקו לירות ולצעוק 'אללה אכבר'".
ניר, כלוחם בצה"ל יצא לך להיות בסיטואציה כזו?
"אף פעם לא ברמה מפחידה כזו, כשהמוות כל כך קרוב ויש תחושה של חוסר אונים. בפעולות צבאיות שהייתי בהן, תמיד הייתה תחושה מסוימת של שליטה. מעולם לא מצאתי את עצמי מול כמות אדירה של מחבלים שמכתרים אותך מכל כיוון, יורים עליך בלי סוף, ואין לך אפילו נשק להגן על עצמך. והכי נורא: הבחורה שאתה כל כך אוהב נמצאת לידך".
עמית, את בכלל לא חשבת שיום אחד תמצאי את עצמך תחת אש.
"אני חושבת שזה הסיוט של כל אחד, אבל את לא מאמינה שזה באמת יקרה לך. היו לי מחשבות: מה יקרה אם יירו בניר? הוא כל הזמן ניסה לגונן עליי, אמר לי מה לעשות. כשהסתתרנו מאחורי השיחים הוא כיסה עם הידיים את הראש שלי. ידעתי שבלעדיו אני אבודה. הייתה תחושה חזקה שאת יודעת שזה הסוף שלך ושאת לא רוצה למות".
עדיין לא נתפס
בשעה 11:30, אחרי ארבע שעות על האדמה ללא תזוזה, ניר החליט פתאום לקחת את הנייד שלו ולצלם את שניהם מתנשקים. בהתחלה עמית לא הבינה. "לחשתי לו, 'מה אתה עושה?'. חשבתי לעצמי, שעות אנחנו לא זזים, ופתאום הוא מרגיש שזה נכון למתוח את היד בשביל תמונה? ניר אמר: 'זה כדי שתהיה לנו מזכרת אחרי שנצא מזה'. אבל אני חשבתי שזו באמת יכולה להיות מזכרת נהדרת למשפחות שלנו. שבמקרה שנמות, הם יראו שאהבנו עד הרגע האחרון".
איך בסופו של דבר ניצלתם?
ניר: "לקראת אחת בצהריים התחלתי לשמוע צעקות 'וואקף, וואקף'. מהשירות הצבאי שלי אני יודע שהמשמעות היא 'עצור, עצור' ושמדובר בנוהל מעצר של צה"ל. הבנתי שכוחות הצבא שלנו הגיעו. אמרתי לעמית להישאר במקום וזחלתי לעבר הכביש. אחרי שראיתי רכב צבאי התרוממתי לאט, נופפתי לחיילים עם הידיים, וקראתי מהר לעמית שתבוא".
עמית: "אני מרגישה אשמה על זה שאני ישנה במיטה שלי, ולא ברור איפה החטופים ישנים. שלא לדבר על כל הנרצחים"
מה קרה עם זיו?
"כמה שעות קודם שמענו רכב שעובר ליד המחבוא שלנו, וידענו שזה רכב של ישראלים כי הם דיברו עברית. שמענו את זיו יוצא מהמחבוא, מדבר איתם ועולה לרכב. ניסיתי לקרוא לו שלא יעלה איתם, כי הרגשתי שעדיף להסתתר, צעקתי לו שוב ושוב שלא יעלה איתם, אבל לא יכולתי לצעוק חזק מדי. הוא פשוט לא שמע. שמעתי צפירות מהרכב - זיו כנראה ניסה לסמן לנו לבוא גם. שלחתי לו הודעה אבל הוא לא ענה. זו הייתה הפעם האחרונה ששמענו ממנו".
הרכב הצבאי הוביל את שניהם למשטרת אופקים. אחרי כמה שעות שבהן היו בתחנה לצד מאות ניצולים, מצאו בני הזוג טרמפ חזרה למרכז. את חברם פז פגשו בתחנת המשטרה. חברתם נועם שלחה להם הודעה שגם היא הגיעה הביתה בשלום.
במשך שבוע זיו הוגדר נעדר, עד שנמצאה גופתו. "זיו היה אמור להתחיל בקרוב תואר בערבית ואיסלאם" מספר עליו ניר. "הוא היה אדם צנוע בטירוף. תמיד ראה את הטוב בכל אחד, היה משפט שהוא תמיד אמר: 'כל אחד הוא מלך עד שהוא יוכיח אחרת'. הוא היה גם בחור שעוזר לכולם. אני בטוח שאם הייתה לו אופציה להימלט או לעזור, הוא עצר ועזר. עד הרגע האחרון האמנתי שבזכות התכונות המדהימות שלו והעובדה שגם דיבר ערבית שוטפת, הוא יצא מזה בחיים. הבשורה על מותו הייתה הרגע הכי קשה בחיי. אני עדיין לא מעכל".
עמית: "כל הסיפור עדיין לא נתפס אצלנו. אני לא מרגישה תחושת הקלה שניצלנו. אני בעיקר מרגישה אשמה על זה שאני ישנה במיטה שלי, ולא ברור איפה החטופים ישנים. שלא לדבר על כל הנרצחים".
ניר: "שמענו גם על סיפורי זוגות כמונו, שרק בן זוג אחד שרד. זה נורא".
עמית: "אם ניר לא היה עכשיו לידי, לא הייתי מצליחה לשרוד את התקופה הנוראית הזו. בכלל, אני לא יודעת איך הייתי ממשיכה לחיות אם אני הייתי שורדת וניר לא".
איך אתם מרגישים עם כך שהסלפי שלכם פורסם ברחבי העולם והפך לאחד מסמלי המלחמה?
עמית: "זה לא נתפס. לא רצינו להיות סמל לכלום. היינו הכי שמחים אם כל זה לא היה קורה והיינו ממשיכים בחיים האנונימיים והמאושרים שהיו לנו לפני, כשחברנו האהוב זיו עדיין בחיים".
- הריאיון המלא עם עמית בר וניר ג'ורנו מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
