שעות ספורות אחרי שבתה, חן חיים רוזנבלום, ילדה את תאומיה, הילה ואילאי, בחודש יוני האחרון, העלתה פנינה רוזנבלום (66) לאינסטגרם תמונה משותפת איתה וכתבה: "אני הסבתא הכי מאושרת בעולם". אבל מאחורי החיוך הרחב הסתתרה חרדה. "בעשר בבוקר הודיעו לי שהכניסו את חן לקיסרי", היא משחזרת. "רצתי לאיכילוב והספקתי להגיע בדיוק כשהוציאו אותם. לחשתי להם, 'הנה סבתוש באה, תהיו חזקים', הייתי בסערת רגשות. מצד אחד הייתה שמחה גדולה, ומצד שני הייתי בשוק, הכל בא כל כך בהפתעה. כשחן ירדה להתאוששות נסעתי למשרד, ובעצמי עוד לא הספקתי להתאושש מהעוצמה של הדבר הזה. הסתכלתי על המשרד של חן, שצמוד לשלי, הוא היה סגור וחשוך, וזה עשה לי קווץ' בלב. פתאום קלטתי שהלב של העסק, מי שעוזרת לי ומנהלת לי את כל החברה, לא פה, וזה עשה לי כל כך רע שהתחלתי לבכות, לא יכולתי להפסיק. זה היה בכי של חרדה, של שמחה, של הקלה. אני יודעת שאני צריכה להגיד תודה לקדוש ברוך הוא ולא להתלונן, אבל באותו רגע היה לי קשה".
מה היה קשה?
"הכנתי את עצמי נפשית לאוגוסט, והלידה תפסה אותי לא מוכנה. אמרתי לעצמי, 'רגע, איך את משתלטת על הכל בלעדיה?'. לאט־לאט התחלתי להתרגל לחדר החשוך שלידי ויכולתי לשמוח על הנס שלנו. בעזרת השם חן תחזור באוקטובר, אין לה יותר משלושה חודשי חופשה כי אני צריכה אותה פה, והאמת שזה גם הרצון שלה. ניתן לה את כל העזרה פה, כבר הכנתי להם לול במשרד, והם יגדלו פה, כמו אמא שלהם".
"המשרד של חן היה סגור וחשוך, וזה עשה לי קווץ' בלב. פתאום קלטתי שמי שמנהלת לי את החברה, לא פה והתחלתי לבכות. אמרתי לעצמי, 'רגע, איך את משתלטת על הכל בלעדיה?'"
התאומים נולדו במשקל קילו וחצי כל אחד ושהו בפגייה במשך חודש וחצי. הם נולדו בשבוע ה־30 להיריון, כשחן ובעלה שלומי חיים היו בעיצומה של חופשה בדרום הארץ. "הכל בא בבום, הם נסעו לצימר, ואני ורוני, בעלי, יצאנו למסעדה אחרי הרבה זמן שלא יצאנו מהבית בגלל הקורונה. באמצע הארוחה פתאום קיבלתי טלפון משלומי שירדו לחן המים ולוקחים אותה באמבולנס לבית החולים ברזילי. פחדתי פחד מוות, עזבנו הכל וטסנו לאשקלון, וכל הדרך חשבתי איזה מזל היה לי שביטלתי נסיעה לדובאי. הייתי אמורה לנסוע לוועידת עסקים בדובאי באותו יום, אבל כמה שעות לפני הנסיעה יצאה אזהרת מסע לדובאי, וביטלתי כי לא רציתי לחזור לבידוד. אני לא רוצה לחשוב בכלל מה היה אם הייתי בדובאי, הקדוש ברוך הוא פשוט אוהב אותי".
מה עשית?
"ישר צלצלתי לפרופ' רוני גמזו, מנכ"ל איכילוב, ואמרתי לו, 'אני חייבת את עזרתך'. היה חשוב לי להעביר את חן עוד באותו לילה לאיכילוב, כי ידעתי שהילדים יישארו הרבה זמן בפגייה ויהיה מאוד קשה לנסוע כל יום לאשקלון. כל הכבוד לפרופ' גמזו שעזר לי בזה, העברנו אותה באמצע הלילה, וכל הזמן רק התפללתי שהיא לא תלד שם. למחרת היא ילדה. היא הייתה גיבורה גדולה. גידלתי ילדה לתפארת".
את מאמינה שאת סבתא?
"עוד לא. הייתי בת 37 כשהבאתי את חן, ואמרתי לעצמי, 'נו, עד שהיא תתחתן, מי יודע אם אני אזכה להיות סבתא?'. תודה לאלוהים שנתן לי להגשים את החלום הזה".
איזו סבתא תהיי?
"אני עוד לא יודעת. אני מבקרת אותם כמעט כל יום לשעה־שעתיים, אבל הם כל כך קטנים... אני מפחדת להחזיק אותם, אבל כשהם בוכים אני מרימה אותם והם נרגעים בידיים שלי, אז כנראה שאהיה סבתא טובה. אני לא יודעת אם אהיה מהסבתות שעושות בייביסיטר, אני אישה מאוד עסוקה, אבל אם יבקשו ממני אני אביא מטפלת (צוחקת). כשהם יגדלו הם יהיו משוגעים עליי, זה בטוח".
"אני מפחדת להחזיק את הנכדים, אבל כשהם בוכים אני מרימה אותם והם נרגעים. אני לא יודעת אם אהיה מהסבתות שעושות בייביסיטר, אני מאוד עסוקה, אבל אם יבקשו ממני, אני אביא מטפלת"
כמו אמה לפניה, גם חן (28) התקשתה להיכנס להיריון. "היה נורא מתסכל ונורא קשה, כי כל כך רציתי להיות סבתא, אבל כלפי חוץ כל הזמן אמרתי לה, 'אז עוד שנה, עוד שנתיים, אל תדאגי, זה יקרה'. היא התחילה מוקדם, לא כמוני, אבל לא הייתה לה סבלנות, היא ראתה שלא הולך, וצ'יק צ'ק החליטה ללכת על הפריית מבחנה והצליחה. חוויתי את ההיריון ביחד איתה", היא אומרת.
לפני שאימצת את חן ואת גל, שצעיר ממנה בשנתיים, ניסית להרות בעצמך.
"מגיל 27 ניסיתי, כל שנתיים־שנתיים וחצי הצלחתי להיכנס להיריון, ואז התברר שזה היריון מחוץ לרחם. זו הייתה בשבילי מכה, אבל הייתי בוכה יום או יומיים וממשיכה הלאה. אני בן אדם אופטימי, לא נותנת לקשיים להוריד אותי. עברתי ככה ארבעה הריונות במשך עשר שנים, וכל היריון כזה זה ניתוח לא פשוט. פעם אחת הוציאו לי את החצוצרה ואז הוציאו לי את השנייה, וברגע שהוציאו לי את החצוצרות ידעתי שזה לא במזל שלי ללדת ילדים. אמנם עשיתי כמה הפריות מבחנה שלא צלחו, אבל ידעתי להפסיק בזמן וללכת על אימוץ. לא ילדתי ילדים משלי, אבל עשיתי דבר יותר חשוב וקיבלתי שתי מתנות משמיים. אמא שלי תמיד אמרה לי, 'אני לא יודעת אם היית יולדת, אם היית מביאה כאלה ילדים'. היום יש טכנולוגיות יותר טובות וסיכויים יותר טובים, אבל בתקופתי לא היו".
"לא רציתי להיות אמא מבוגרת מדי, כמו מרב מיכאלי. חבל שהיא נזכרה רק עכשיו, בת כמה היא תהיה בחתונה של הבן שלה? חייבים לחשוב גם על זה. למה להרוס את החיים שלך ואת הגוף שלך בשביל ילד, אם את יכולה להציל ילדים טהורים שכבר נולדו?"
מתסכל אותך לפעמים שלא הייתה אפשרות ללדת בעזרת פונדקאות בזמנך?
"לא מתסכל אותי כלום, השלמתי עם גורלי. לא הייתי צריכה ללדת ילדים משלי, וזהו. לא הייתי יכולה לזכות בילדים יותר טובים מאלה שקיבלתי. היה ברור מההתחלה שהם נכנסים לעסק, גידלתי אותם לזה, הם צריכים להמשיך את המורשת שלי, זו גאווה בשבילי".
4 צפייה בגלריה
"יש לי ילדים מדהימים שלא הייתי זוכה בהם אם הייתי יולדת ילדים משלי"
(צילום: דניאל אלסטר, סגנון: לימור מאיה ריחאנה )
כמה מהקוראות והקוראים תוהים ודאי מדוע נכתב בכתבת השער של פנינה רוזנבלום "בתה המאומצת חן", שהרי בת מאומצת היא בת לכל דבר. זה לא מקרי. התשובה לכך היא האג'נדה של פנינה, שמדברת בחופשיות על האימוץ של ילדיה וקוראת לנשים לאמץ. "אני לא יכולה להבין נשים לא מוותרות ובמשך שנים מנסות להרות", היא אומרת. "חבל על התסכול והדמעות, אין דבר יותר יפה מלאמץ ילדים. בגיל 37 הלכתי לאמץ ואמרתי לעצמי, 'אם במקרה ייתפס, אז הרווחתי'. לא רציתי להיות אמא מבוגרת מדי, כמו מרב מיכאלי. חבל שהיא נזכרה רק עכשיו, בת כמה היא תהיה בחתונה של הבן שלה? חייבים לחשוב גם על זה. ילד מאומץ זה ילד שלך לכל דבר. למה להרוס את החיים שלך ואת הגוף שלך בשביל ילד, אם את יכולה להציל ילדים טהורים שכבר נולדו? יש כל כך הרבה ילדים זרוקים בעולם, זה עצוב. כשקיבלתי את גל בגיל שבעה חודשים, איך שחיבקתי אותו - זהו, ישר הרגשתי שהוא הבן שלי ואני אמא שלו לכל דבר. הוא נכנס לי ללב מהשנייה הראשונה, ולא חשבתי בכלל אם ילדתי אותו או לא. אני אומרת שנשים לא צריכות לחכות לנסים, אלא פשוט לאמץ ילדים, ואם יצליחו בכל זאת ללדת אחר כך, מה טוב. לחן ולגל היה מזל גדול שהגיעו אלינו, ולנו היה מזל גדול שקיבלנו אותם, כי באימוץ אף פעם אי־אפשר לדעת".
הריאיון המלא עם פנינה רוזנבלום מתפרסם בגיליון החדש של "לאשה", עכשיו בדוכנים
