"להגן על עצמי ועל הקרובים"
הילה מאיר (47) מבית־יצחק, מנהלת היישוב חופית, גרושה ואם לשתיים
"כבר ב־7 באוקטובר הרגשתי שאני חייבת לחזק את תחושת הביטחון המשפחתית ולהחזיר לעצמי את היכולת המינימלית להגן על עצמנו עד שכוחות הביטחון יגיעו, אז החלטתי להוציא רשיון נשק. ואגב, אין קשר בין ההחלטה ובין העובדה שאני גרה לא כל כך רחוק מטול־כרם. זה היה קורה גם אם הייתי גרה בים המלח".
מתי החזקת נשק בפעם האחרונה?
"אחרי שירות צבאי כקצינה במודיעין עבדתי כמה שנים בתחום האבטחה, וכשהרחיבו את היחידה לאבטחה האישית הצה"לית הציעו לי לחזור לשירות קבע. נשאתי אקדח ורובה והשתחררתי בגיל 29. בזכות השירות הצבאי שלי, אני יכולה להוציא רשיון נשק. כבר מילאתי טפסים והשגתי אישורים מהצבא, נשאר לי רק להגיש את הבקשה".
את מתכננת להסתובב עם אקדח?
"כן. לא אקח נשק לקונצרט, אבל לשוק מחנה יהודה כן. אני רוצה שתהיה לי אפשרות נגישה להגן על עצמי ועל הקרובים אליי מבלי להיות תלויה באופן מיידי באף גורם אחר".
איפה תשמרי את הנשק?
"בכספת שרק אני אדע לפתוח. אם אצטרך להגן על החיים של המשפחה שלי, אעשה זאת בכל מחיר. כמובן שאם אשתמש באקדח זה יהיה בהתאם לנהלי פתיחה באש. את לא יורה במישהו אם את לא מרגישה באופן ודאי שהוא מסכן אותך".
"לא חשבתי שיהיה עליי אקדח כמו שיש עליי ארנק"
יובל קופליק (31) מראש העין, מורה ליוגה ופילטיס ובעלת הסטודיו Yuv – Yoga & Pilates בהוד־השרון, נשואה:
"נשק הוא לא דבר זר לי, הייתי לוחמת ביחידת סנפיר בחיל הים, שם שירתי שלוש שנים. לא החזקתי אקדח, אבל כן יריתי במאג, רובה M-16 ורימונים ימיים. לפני 7 באוקטובר לא חשבתי להתחמש ואפילו לא אהבתי כשהיו בסביבה שלי אנשים חמושים. כשהתעדכנתי בחדשות באותו בוקר ושמעתי שיש מחבלים בתוך המדינה, ממש פחדתי והרגשתי שאני לא יכולה להגן על עצמי. אם מחבלים היו באים אליי הביתה כשאני לבד, שום דבר לא היה עוזר לי. סגרתי דלתות וחלונות, פחדתי לצאת מהבית ולא עבדתי ארבעה ימים. כמה ימים אחר כך היו פרסומים על הקלות בהוצאת רישיון נשק והחלטתי שזה המעט שאני יכולה לעשות בשביל תחושת הביטחון האישית שלי. כבר הגשתי את הבקשה".
למה דווקא נשק חם?
"אני לא רואה את עצמי דוקרת מישהו בסכין, כי זה אומר ממש להתקרב לאויב. אני לא רוצה להגיע למקום כזה. גז מדמיע לא מספיק חזק כדי לעצור אדם שרץ לכיוון שלי. באמצעות אקדח אני יכולה לנטרל את הרגליים של אדם או את גלגלי הרכב שלו".
יש פער גדול מאוד בין יוגה, תחום העיסוק שלך, ובין אחזקת אקדח.
"זה באמת סותר מאוד את עולם היוגה שבו אני חיה וזה לא טבעי מבחינתי. במחשבות הכי פרועות שלי לא חשבתי שיהיה עליי אקדח כמו שיש עליי ארנק. איך שהייתי בצבא זה לא איך שאני היום. החיים של כולנו השתנו מאז 7 באוקטובר: אני נוהגת שונה ואפילו הולכת ברגל שונה, הרבה יותר חשדנית ודרוכה. זה לא שאני רוצה לעשות שימוש באקדח, אבל אם לא תהיה לי ברירה, אעשה את זה. אני מאמינה שכשהמלחמה תסתיים, לא ארצה להחזיק אקדח סתם ככה בשגרה. שכל אחת תעשה את מה שיגרום לה להרגיש בטוחה".
"אשים את האקדח מתחת לכרית"
מיכל אבישר־כהן (62) ממושב שדה־משה, חוקרת רקמות עמים, אוצרת ומנחת חוגי רקמה, נשואה, אם לשניים וסבתא לנכד:
"בשירות הצבאי שלי הייתי קשתית והיה לי נשק צמוד. כשהשתחררתי והחזרתי אותו הרגשתי עירומה וחסרת ביטחון, אז קניתי גז מדמיע, שמאז היה איתי תמיד בתיק. לפני שנים רבות פורץ נכנס אליי הביתה וגירשתי אותו עם מערוך. זה לא היה תענוג.
"מאז 7 באוקטובר, המרחק מהמושב שלי לגבול עם עזה, 20 קילומטר בסך הכול והמרחק מחברון, 10 קילומטרים, מלחיץ אותי. אני לא מתבצרת בביתי כמו חלק מחברותיי ולא בפאניקה, אלא מתנהלת בצורה הגיונית".
כלומר?
"אני משתתפת בשמירות בכניסה למושב לפחות שלוש פעמים בשבוע, ללא נשק - וזו הרגשה לא נעימה, אז החלטתי להתחמש. הגשתי את כל הטפסים ואני מחכה לתשובה. אעשה הכול למען תחושת הביטחון שלי, וכולם סביבי אמרו שאני עושה את הדבר נכון. אני לא חוששת מנוכחות של אקדח בבית או משימוש בנשק, ומאמינה שאסתובב עם האקדח כל היום".
איפה תשמרי אותו?
"כשאלמד, האקדח יהיה בתיק שלי ובלילה אשים אותו תחת הכרית או במקום קרוב. אני מכירה את נוהלי הפתיחה באש ומאמינה שבמידת הצורך, בשעת מצוקה, אצליח לירות".
את עוסקת ברקמה, מלאכה עדינה. זה נשמע הפוך מאחזקת נשק חם.
"נכון, וגם מהאופי שלי ומהחמלה והכבוד שלי כלפי בני אדם. עם זאת, לא אפקיר את החיים שלי ושל משפחתי. אני מפרידה בין העולמות שלי, בין מי שעוסקת בחקר אנתרופולוגי של מלאכות יד ומלאכת הרקמה בפרט, ובין מי שחשה זעזוע עמוק ועלבון ממה שקרה ביישובי הנגב המערבי. הקונפליקט אצלי חריף במיוחד משום שאני עובדת עם רוקמות המתגוררות מעבר לקו הירוק. לאבא שלי, שהיה קבלן חשמל, היו הרבה חברים ערבים ומעולם לא חשדנו באף אחד מהם. כמי שחונכה על אהבת אדם באשר הוא, בחיים לא העליתי על דעתי שנגיע למצבים כאלה".
ויש לך מסר לקוראות "לאשה".
"אני רוצה להגיד לכל אישה שמודאגת מהמצב במדינה, שהיא צריכה לעשות הכול כדי להיות שלווה, רגועה ובטוחה במקום שבו היא חיה, כי פאניקה לא תוביל אותנו למקומות טובים".
"מה אני אגיד למחבל, 'חכה, אני מוציאה גז מדמיע?'"
חן לוי (51) מכרמיאל, מזכירה במכללה למקצועות התחבורה, כרגע בחל"ת, בזוגיות ואם לבת:
"בעקבות האירועים המזעזעים של 7 באוקטובר נזכרתי בפרעות שהיו לפני כמה שנים באזור שלנו: שרפו צמיגים על כביש 85 ומסעדות נשרפו בעכו. האירועים האחרונים נתנו לי פטיש בראש: הבנתי שזה יכול לקרות לא רק בדרום, אלא בכל מקום בארץ! החלטתי שאני רוצה שתהיה לי אפשרות לשמור על עצמי ועל המשפחה שלי. בזכות העובדה ששירתי שש שנים ביס"מ ביהודה ושומרון ובחברון, אני יכולה לקבל רישיון נשק. כבר בשבוע הראשון למלחמה הגשתי בקשה ואני מחכה לתשובה".
איפה תשמרי את האקדח?
"אני לא מוציאה רישיון וקונה אקדח כדי לשים אותו בכספת. כשאצא מן הבית, הנשק יהיה איתי. אני מתגעגעת לתחושת הביטחון שנשק נותן".
מה רע בגז מדמיע או סכין?
"מה אני אגיד למחבל, 'חכה רגע, אני אוציא גז מדמיע?' עכשיו, כשאנחנו במלחמה, אקדח ירגיע אותי ויגן עליי ועל המשפחה שלי. אני מאוד מקווה שאם לא תהיה לי ברירה, אצליח להגיב מהר".
איזה תגובות קיבלת להחלטה להתחמש?
"היו כאלה ששאלו 'למה את צריכה את זה?', כי זו הוצאה כלכלית כבדה, והיו כאלה שאמרו 'אם זה מה שאת רוצה, סבבה'. בן הזוג שלי מבסוט".
כמות הנשקים שתהיה מעכשיו בבתים בישראל לא מדאיגה אותך?
"זו האחריות של המשרד לביטחון פנים, שצריך לתת על זה על הדעת ולבדוק באלפי עיניים כדי לא לתת רישיון נשק לאדם הלא נכון. אם יש תלונות במשטרה, תיקים על אלימות או סעיפים נפשיים, צריך לבטל את הבקשה לרשיון באופן מיידי מבלי להסביר.
"אני חושבת שמי שבאמת רוצה להוציא רישיון נשק ומאמינה שזה ייתן לה תחושת ביטחון, שתלך על זה. לעומת זאת, מי שחושבת שזה יכול להיות בעוכריה, והמבינה מבינה, שלא תעשה זאת. שמרו על עצמכן".
מזלפת ושולפת
גם אור שפיץ החליטה להתחמש
"כשנחשפתי לזוועות שקרו בנגב המערבי אמרתי לעצמי שאם היו שם יותר נושאי נשק, אפשר אולי היה להציל יותר אנשים", אומרת הקונדיטורית ואשת העסקים אור שפיץ, שפרסמה בסטורי באינסטגרם את החלטתה להשיג רישיון נשק, "חשבתי על זה מזמן ואירועי 7 באוקטובר האיצו את העניין. בשבוע שעבר הגשתי את הבקשה. גדלתי בבית עם הורים קציני משטרה ואין לי כל חשש מהנושא. אחרי שננצח במלחמה, אני מבטיחה להכין עוגה ורודה גדולה, כדי לחגוג את הניצחון".
תערוכה: אקדחים שבירים
מי שמוטרדת מנוכחותם של אקדחים בחיינו כבר מזמן היא הקרמיקאית שני מזלי (46) מהרצליה. היא נחשפה לנושא דרך חמותה, רלי מזלי, מייסדת־שותפה של קואליציית "האקדח על שולחן המטבח", שמטרתה להפחית את כמויות הנשק במרחב האזרחי, מתוך הבנה שנשק מהווה איום תמידי ופוגע בעיקר בנשים. "מדיניות הממשלה שלנו בשנים האחרונות מעבירה את האחריות לגבי שמירה על חיי האזרחים לאזרחים עצמם", היא קובלת, "הסיכוי שאישה תירצח מנשק ברישיון או לא ברישיון עולה פי ארבעה ברגע שיש נשק בבית, זה נתון עולמי. עוד לפני 7 באוקטובר, מספר מקרי הרצח כאן הטריד אותי, היה אפילו רצח מול תחנת משטרה. הטריד אותי שמישהי נרצחת, לא תמיד אומרים את השם שלה ברדיו, ועוברים הלאה. לא יכולתי להירדם בלילה וחיפשתי דרך אמנותית לבטא את התסכול שלי בנושא".
מה עשית?
"בהתחלה יצרתי כדי זיכרון וכתבתי על כל כד את שם הנרצחת, ואז התחלתי לייצר אקדחים. בניגוד לאקדחים אמיתיים, מתכתיים ושחורים שיכולים להרוג, האקדחים שלי הם שבירים, עדינים ולפעמים לבנים או פרחוניים. שנה אחרי שהתחלתי ליצור אקדחי קרמיקה חיפשתי מקום להציג אותם וזה לא היה קל. לשמחתי, אילן בק, המנהל אמנותי של המבשלה לאמנויות הקרמיקה, נענה לפנייתי. התערוכה, שנקראת 'אקדח מטבח' ושאצר אותה האמן פריד אבו שקרה, כוללת עשרות אקדחים" (מוצגת במבשלה לאמנויות הקרמיקה, הדגניות 12 קריית־טבעון, מ־17 בנובמבר עד סוף דצמבר).
המשרד לביטחון לאומי דיווח לאחרונה על 180,000 בקשות חדשות לרישיון נשק.
"אני חושבת על היום שאחרי. אנשים פועלים כעת להשגת נשק מתוך כאב ופחד, אבל המחשבה שנהפוך להיות חברה חמושה מפחידה אותי ואני מתקשה לחשוב על הנורמליזציה של הדבר הזה. צריך לזכור גם שברגע ששוק כלי הנשק ברישיון גדל, גם השוק של כלי הנשק שלא ברישיון גדל, כי יש זליגה. אנשים עם רישיון קונים נשק ומוכרים אותו לכל המרבה במחיר, לא תמיד לבעלי רישיון".
איך מקבלים רישיון לנשק פרטי?
טופס הבקשה נמצא באתר GOV.IL. צריך לצרף:
- הצהרת בריאות חתומה על ידי רופא/ת משפחה.
- צילום תעודת זהות וספח.
- אישור על שירות צבאי או אישור שירות לאומי או אזרחי או פטור משירות.
- ייתכן שתוזמנו לריאיון אישי וייתכן שתקבלו פטור ממנו. בהמשך יש לשלם אגרת כלי ירייה.
עוד משהו: עד כה, בשביל לקבל רישיון עבור מי שמתחת לגיל 27, נדרש שירות צבאי מלא או שירות אזרחי של שנתיים. בעקבות ההקלות, ישנן אפשרויות שונות להוציא רישיון עוד לפני כן (למשל, התנדבות במד"א במשך יותר משנה). לפרטים מלאים היכנסו לתבחינים למתן רישיון להחזקת כלי ירייה פרטי.
