גוני האדמה והצמחייה של אזור הערבה משתקפים בבגדי מעצבות ישראליות, שלקחנו איתנו לצילומים בקיבוץ סמר הסמוך לאילת. הדוגמנית בהפקה היא איטל דסקל, 33, תושבת הקיבוץ ובעלת "שולחן ערוך", כלים פרקטיים לתזונה על פי היהדות והמדע המודרני.
"אני אוהבת מאוד אופנה", מספרת דסקל, שמקבלת אותנו בחיוך רחב, בשמלת כתפיות לבנה וברעמה שופעת, "ובתחילת שנות ה־20 שלי אפילו פתחתי בלוג אופנה. זה בא מהבית, אמא ודודה שלי למדו בשנקר. יש לי מזוודה של בגדים שהיו של סבתא רוזה, ואני לוקחת ממנה משהו שמתאים לאותו רגע. רק בשנתיים האחרונות הבנתי מי אני בתוך זה. לפני כן 'נפלתי' לטרנדים, אבל לא היה לי נוח בהם וזה לא היה שלם. עכשיו אני יודעת שאני אישה של שמלות, צבעים בהירים, בגדים רכים".
מה את לובשת לחדר האוכל?
"אני יכולה ללכת לאכול קינואה עם טחינה בשמלת ערב, ופעמים אחרות עם פיג'מה וגולגול. אם יש שמש חזקה ואני רוצה ללבוש שמלת סאטן, זה יקרה".
+
לחצו >
+
לחצו >
+
לחצו >
(צילום: איתן טל, סטיילינג: סימה שושן )
איך בעצם הגעת לקיבוץ?
"אני ובעלי אורן (פישר, אמן, יוצר ופעיל קהילתי) עברנו בינואר לרזידנסי (שהות אמן) בסמר. זה היה אמור להסתיים אחרי חודשיים, ואנחנו פה כבר תשעה חודשים. חששתי מאוד מראש, אבל אחרי שעשינו שבועיים ניסיון, אמרנו אחד לשני, אנחנו לא הולכים לשום מקום. זה קיבוץ שיתופי עם חיים קהילתיים קרובים מאוד, יש להם חשבון משותף ויש פה הרבה אמנים. עברנו עם מזוודה וקצת בגדים וזהו. החיים פה שחררו אותי מהאחיזה בדברים חומריים".
+
לחצו >
+
לחצו >
+
לחצו >
(צילום: איתן טל, סטיילינג: סימה שושן )
מעניין! ספרי לנו איך זה משפיע על החיים שלך.
"כל מה שאני רוצה שיקרה אני צריכה ליצור בעצמי או להביא אליי, בגלל שזה מרוחק כל כך. בעיר הכול על טורבו, יש מלא הזדמנויות וגירויים, ופה אני צריכה למצוא מה מעניין אותי ומה אני יכולה לתת. אני מעבירה בספרייה שיעורי 'שפת תנועה', אחרי שבמרכז רקדתי לפחות פעם בשבוע. עם הזמן, גם טון הדיבור שלי נעשה איטי ורגוע יותר ושפת הגוף נינוחה יותר.
"אנחנו חיים ללא טלוויזיה, וזה כתוצאה משינוי שהתחיל כבר בתל־אביב. המסכים ובעיקר הנייד, הגלילה הבלתי פוסקת הזאת ברשתות, אני מרגישה שזאת התמכרות אמיתית ומסוכנת. אורן ואני החלטנו לעשות שבתות ללא מסכים. זה כל כך נעים, אני ממליצה מאוד! אנחנו קוראים, מדברים, שותקים, צוחקים, משתעממים, בוכים".
+
לחצו >
+
לחצו >
איטל דסקל
(צילום: איתן טל, סטיילינג: סימה שושן )
סיפרת לי שנולדת בבית דתי.
"נולדתי בבני־ברק לבית דתי־מסורתי, והמשפחה שלנו חלקה חרדית וחלקה חילונית. התחברתי לעקרונות הבסיסיים של הדת, ואצלנו היה חוק שעד גיל 16 צריך לשמור מצוות ואז אפשר לפרוש כנפיים. בחרתי בהתחלה ללכת אפילו עמוק יותר לתוך הדת, ואז משהו התחיל להרגיש לי לא נכון. בגיל 18 בעטתי בכול, וכל שיחה עם ההורים הייתה ויכוחים ופיצוצים וכעס וכאב על שהכריחו אותי לשמור. "בפעם הראשונה שלא שמרתי יום כיפור חשבתי שאני הולכת למות, ואז למדתי שאף אחד לא הולך להעניש אותי וזה היה משחרר. בשנים האחרונות, אחרי התנסות ברפואה פסיכדלית וטקסי איוואסקה, מצאתי את הקרבה ליהדות שטבועה בנשמה שלי, ואני לומדת קבלה".
+
לחצו >
+
לחצו >
+
לחצו >
(צילום: איתן טל, סטיילינג: סימה שושן )
איך הגעת לעסוק בתזונה?
"העיסוק בתזונה מלווה אותי כל חיי. בבית היו לנו מלא קלסרים עם המלצות על דיאטות ומתכונים, ולפחות פעם בשבוע ישבנו כל הבנות וחשבנו מה ננסה הפעם. זה לקח אותי למסע עמוק של כאב ושמחה. כנערה מתבגרת אני זוכרת את ייסורי ההתנסות בדיאטה שמבטיחים לך שהיא עובדת. ואז בכיתה י', בחופש הגדול, פתאום הייתה איזו נורה שנדלקה לי מעל הראש והבנתי שאני פשוט מתחילה לאכול בריא, בלי שום דיאטה. אכלתי שלוש פעמים ביום, עשיתי ספורט, וירדתי 25 ק"ג בחמישה חודשים. פתאום קיבלתי מבטים ופידבק טוב על זה, והיו לי גם תקופות של הפרעות אכילה כדי לנסות לשמור על המשקל. הבנתי שאנחנו נותנים לאוכל יותר חשיבות ממה שראוי ובמקום זה צריך להתעסק בבריאות. למדתי רפואה תזונתית על פי הרמב"ם אצל ד"ר גיל יוסף שחר ואני מעבירה את הידע בדף האינסטגרם שלי (italdaskal@) דרך סרטונים, שאלות ותשובות.
+
לחצו >
+
לחצו >
(צילום: איתן טל, סטיילינג: סימה שושן )
מה לשיטתך עוזר להתגבר על העיסוק התמידי באוכל?
"אני חושבת שהדרך היא לזכור את המעלות הבריאותיות של המזון. הכול נמצא בידע ובלקיחת אחריות, בידיעה מה בדיוק אנחנו מכניסות לגוף: מה יש לי בצלחת? מה אני מרגישה? צרבת, כאב בטן? זה דורש הקשבה ובדיקה עצמית. אכלתי פירות בלבד במשך חודש, שבוע שתיתי רק מיצים, הייתי טבעונית, עשיתי את המחקר, ואני פה בשביל להעביר את הידע הזה. יש כלים פרקטיים שעוזרים לקבל את הבסיס ולהבין מה נכון, למשל, לעצור לפני שמתמלאים, סדר המזונות, כמה מים לשתות ומתי וכמובן, חזרה לדברים טבעיים ולא מתועשים. גם הלעיסה משמעותית - אם אני לועסת את האוכל כמו שצריך, אני עוזרת לו להתפרק וזה יכול לשנות מדדים בבדיקות דם.
בגלל השיח על הרזון יש בנו המון אשמה כשאנחנו אוכלות, וכשאנחנו בכעס או עצב בגלל זה, הגוף מזהה את זה כמצב הישרדותי ומייצר סוכר ושומנים. אם אנחנו רגועות ושלמות, הגוף יכול לפרק את המזון כמו שצריך ולספוג את החומרים המזינים שבו".
בתמונה הראשית: עליונית מכופתרת (890 שקל), מכנסיים (690 שקל) וחזייה (429 שקל, סבינה מוסייב), עגילי חרוזים בעבודת יד (440 שקל, HAIA), סנדלים (אוסף אישי)
