נהוראי לוי ודליילה שוורץ יודעים שאם לא ה־7 באוקטובר, סיפור האהבה שלהם לא יכול היה להתרקם. לכאורה, אין דבר שמחבר ביניהם. הוא בן 25 מאשקלון, לוחם לשעבר ביחידת מגלן, מתוכנן ומסודר באופיו. היא בת 30 מאוסטרליה, גרושה עם ילדה בת 6, נפש חופשייה. למרות השוני, ומתוך השבר הנורא - צמח הקשר שלהם.
הם הכירו לפני כעשרה חודשים, כשהיא לקחה על עצמה לעסוק בהסברה ישראלית וחיפשה שורד נובה שיוכל להתראיין באנגלית לאחת מרשתות התקשורת הזרות. לאט־לאט מערכת היחסים נבנתה, וכיום הם פועלים יחד במסגרת Unsilenced, ארגון שהקימו כדי לסייע לשורדים מול מלתעות הביורוקרטיה וכדי להפיץ בעולם את הסיפור של מי שקולו לא נשמע. הם מגיעים לכנסים בחו"ל, מלווים משלחות זרות באזור האסון בארץ, נאבקים בוועדות בכנסת על מספר הטיפולים הנפשיים לשורדים יחד עם עמותת "לב בטוח", ובדרך מנסים גם לטפל בעצמם.
"השנה הזו הביאה איתה גם מתנות", אומר נהוראי. "לפעמים אני שואל את עצמי אם אני רוצה את השנה הזו או לא, אם היא 'ברכה או עונש', כמו בשיר של טונה. וזה קשה. פתאום אני מוצא את עצמי עוזר לאנשים, זה קסם שקורה מול העיניים וממלא אותי בתחושת אופוריה. פתאום גיליתי שאני טוב מול מצלמה והתחלתי ללמוד משחק, ויש את החיבור ביני ובין דליילה, שנוצר מתוך מקום כל כך קשה".
נהוראי: 18 שעות בריחה
ב־7 באוקטובר היה נהוראי בנובה. שלושה שבועות קודם לכן חזר מחו"ל. הוא עבד כמאבטח בשגרירות ארצות־הברית ובהמשך טייל כמעט שנה. כשהגיע למסיבה, ידע שהוא עומד לפגוש רבים מחבריו שלא ראה זמן רב. "יש נחיתה רכה יותר מלראות את כל האנשים שאתה הכי אוהב?", הוא שואל. "הגענו למסיבה בסביבות שתיים בלילה, קלטתי שאני מכיר המון אנשים. עפתי באוויר.
"כשנשמעו האזעקות בבוקר, כמו אשקלוני מתורגל אמרתי שהכול טוב, זו השגרה. בשלב מסוים הבנו שיש משהו לא רגיל. פתאום התחילו להגיע אנשים מדממים לאזור המסיבה. הם ניסו לברוח מהכביש ונתקלו במחבלים. התחלנו לרוץ, וראינו חבר שלי עם אוטו לא שלו. הוא עצר ואמר לי 'תעלה'. עצרתי לשנייה ואמרתי לו, 'אני לא יכול לבוא. לא מרגיש לי נכון לעזוב'".
למה?
"אני לא יודע. זו נראתה לי האופציה הפחות טובה".
דליילה: "כשקיבלתי פניות מהתקשורת האוסטרלית שרצתה לדעת מה עובר על הישראלים אמרתי, מה אני קשורה לזה? אבל כנכדה לשורדי שואה הבנתי כמה חשוב התיעוד"
מה עשית?
"רצתי בחזרה למסיבה, תפסתי את אחד המאבטחים ואמרתי לו, 'אחי, בוא נעשה משהו'. התחלנו לנער אנשים שהיו שם ולא הבינו מה קורה. אמרנו להם שהם חייבים לברוח. חלקם לא האמינו לי, חלקם קפאו ולא הצליחו לזוז, חלקם היו בבועה, לא מצליחים לעכל כי היו על סמים או אלכוהול. אחרי כמה דקות הגיע נחיל של מחבלים והבנתי שאני לא יכול להישאר, התחלתי לרוץ. שני אנשים רצו לידי, אחד מהם קיבל כדור בגב, השני קיבל כדור ברגל.
"עד היום יש חלקים בראש שמטושטשים לי מהבריחה הזו, רגעים שאני לא יודע מה קרה בהם. לאחד מאירועי ההסברה שהשתתפתי בהם, הגיעה שורדת וסיפרה שלקחתי אותה ועוד כמה אנשים, הכנסתי אותם מתחת לשיח וכיסיתי אותם. לא זכרתי את זה. היא סיפרה לי את זה אחרי שידעתי שעשרה חברים שלי נרצחו שם, וזו הייתה נקודת אור עבורי. הייתה לי זכות להציל אנשים.
"המשכתי לרוץ לבד, עד שהגעתי לשטח פתוח, מוקף במחבלים. לא ראיתי סיכוי. נכנסתי לשיחים והקלטתי סרטון פרידה למשפחה שלי. השלמתי עם העובדה שאני עומד למות. ואז עלה בי קול קטן שאמר לי, זה לא מי שאתה, זה לא החייל שאתה. התחלתי לרוץ כשכדורים עפים לידי. אני רץ ושומע צרחות של אנשים שצריכים עזרה, ואני לא יכול לעזור להם כי אם אעצור אני אמות".
בלתי נתפס.
"אחרי ריצה של שעות הגעתי ליער יחד עם כמה אנשים. כולם מיובשים, אף אחד לא יכול לדבר. מצאנו בקבוק מים על האדמה וחלקנו אותו בינינו, כל אחד לקח שלוק קטן. המשכנו לרוץ עד שהגיע רכב, אסף אותנו והוריד אותנו בצומת בין אורים לפטיש. ראינו אפוקליפסה, רכבים, גופות. רצינו ללכת לבסיס אורים, שבדיעבד הבנו שהיה מוקד לטבח, ואז הגיע טנדר לבן ועצר לידנו. נבהלנו, חשבנו שזה מחבל. הנהג הוציא חצי גוף מהאוטו ואמר, 'עלו'. הוא לקח אותנו לפטיש. ירדנו מהרכב והקאתי את נשמתי. התחבאנו במקלט ואחר כך בבית של אחד התושבים, ורק בחצות הגעתי הביתה, לאשקלון, אחרי 18 שעות של בריחה".
דליילה: על הרצפה בשדה התעופה
דליילה הייתה באותו יום בביתה בתל־אביב עם בתה. "עבדתי אז בחברת סייבר ישראלית בתפקיד טוב", היא אומרת. "היה לי כרטיס טיסה לתאילנד וחופש מהעבודה לעשרה ימים. היינו אמורות לפגוש את אמא שלי, שהגיעה לשם מאוסטרליה. מה שקרה באותו יום תקף אותי קשה. הייתי בהלם. אני מכירה את הגזרה, שירתי באוגדת עזה, לא האמנתי שזה קורה. באחת בלילה הגענו לשדה התעופה. הייתי צל של עצמי, היו אזעקות בשדה ולא זזתי. ישבתי מחובקת עם הבת שלי על הרצפה, חיכיתי לטיסה".
עשרה ימים נהפכו לחודש וחצי, כשדליילה המשיכה מתאילנד לאוסטרליה, לשהות לצידו של סבא שלה, פיליפ, ניצול שואה. "הוא לקח את מה שקרה בארץ קשה, הרגיש שזו שואה שנייה", היא אומרת. "לא היה לי קל להיות שם, אבל הוא היה צריך אותי ורציתי להגן על הבת שלי, שלא תהיה חשופה לכל מה שקרה פה".
כבר כשהייתה בתאילנד קיבלה פניות מהתקשורת האוסטרלית שתספר מה עובר על הישראלים. "אמרתי, 'מה אני קשורה לזה? יש אנשים ששרדו שעות בממ"ד'. אבל כנכדה לשורדי שואה הבנתי כמה חשוב התיעוד, ויחד עם חברה מארצות־הברית פנינו לשורדים ולמשפחות של חטופים והתחלנו לחבר אותם לגופי תקשורת בינלאומיים. היה חשוב לנו למצוא אנשים שיודעים להתראיין באנגלית ולהעביר את המסרים בצורה ברורה. עזרנו להם והדרכנו אותם".
המפגש הראשון: בתערוכה באקספו
כשהייתה בתאילנד יצרה קשר ראשוני עם נהוראי כדי להכניס אותו למאגר מרואיינים באנגלית. "עד היום אני לא זוכרת מאיפה קיבלתי את המספר שלו", היא אומרת. "תוך כדי שיחה הוא אמר לי, 'אני חייב לנתק, קיבלתי שם של עוד חבר שנרצח'. זה פירק אותי, לא הצלחתי לאכול או לישון".
הם המשיכו לדבר עד שהיא חזרה לארץ. השיחות היו מהוססות, הכול היה רגיש. "כל מה שרציתי היה להוציא את החרא שישב עליי בלי שאף אחד ייתן לי פידבק עליו", הוא אומר. "הרגשתי שלא משנה מה אגיד, אף אחד לא יצליח לשים את עצמו בנעלים שלי ולהבין מה אני עובר".
המפגש הראשון ביניהם היה בדצמבר, כשהגיעה לארץ הזמרת וכוכבת הטיקטוק היהודייה־אמריקאית מונטנה טאקר. נקבע לה ביקור במיצג נובה באקספו בתל־אביב, ודליילה הציעה למארגנים שטאקר תפגוש את נהוראי. "הוא אמר: 'בסדר, אבל רק אם את תבואי'. הוא לא ביקר שם קודם וחשש ממה שזה יעשה לו. אמרתי לו, 'אני מבטיחה שאהיה שם להחזיק לך את היד'. הראש שלי בכלל לא היה בעניין של זוגיות ואהבה, אבל כשראיתי אותו בא מולי בפעם הראשונה אמרתי לעצמי, 'אוי, מה אני עושה עכשיו?'".
נהוראי: "כבר באקספו שאלו אותנו כמה זמן אנחנו יחד. כשאמרנו שנפגשנו שעתיים לפני לא האמינו לנו. המוח שלי בכלל לא היה בזוגיות. דליילה הייתה בשבילי כתף תומכת, חברה חדשה".
נהוראי: "אישה עם ילדים לא הייתה ברשימת המכולת שלי, אבל כל מה שהקשר הזה הביא איתו היה שם. הבנתי שהרשימות לא רלוונטיות".
דליילה: "לא ציפיתי שהגבר של חיי יהיה בן 25, אבל הוא גבר ברמה שלא ידעתי שקיימת בכלל"
את נדלקת והוא ראה בך כתף?
נהוראי: "היא מתביישת להודות שכן. אחרי כמה ימים, משום מקום היא שלחה לי הודעה ואמרה שחשוב לה להבהיר שלא יקרה בינינו כלום. אני מקבל את ההודעה ואומר, 'מה יש לה? לא תכננתי שום דבר'. היינו חברים טובים, והחברוּת נבנתה לעומק. היו לנו שיחות בלי מסכות, שבמהלכן הפצעים שלי ושלה נפתחו. היא הייתה, כמוני, בנקודה נמוכה בחיים, והייתה צריכה להבין מי ומה היא ולבנות את עצמה. אני הסתכלתי במראה ולא היה לי מושג מי אני ומה המחשבות והרצונות שלי".
דליילה: "לאורך הדרך שלי עברתי טראומות, מן הסתם אחרות לחלוטין משלו. אני בטיפול ועובדת על עצמי שנים, והייתה לי היכולת להרגיש בנוח מולו ברגעי המשבר ולהצליח להחזיק עבורו את המרחב. לאפשר לו. הוא היה מתקן אותי, ואני הייתי מתקנת אותו".
נהוראי, היו לך כוחות לתת תמיכה רגשית אחרי מה שעברת?
נהוראי: "הפסיכולוג שלי אומר שבאופי שלי אני 'שם מדים', ככה הוא קורא לזה. בכל פעם שמישהו צריך עזרה, אני זונח את כל מה שקורה איתי. כיום אני לומד לאזן את זה. ברגעים שאני כבוי ותשוש נפשית, למדתי לומר לה שאני צריך לשאוב כוחות מחדש, לקחת ספייס. אני יוצא למרפסת עם הגיטרה ומנגן, היא יוצאת לטיול עם הכלבים, ואז אולי אומרים על זה מילה, אולי מחייכים ואומרים שאנחנו דפוקים, אולי לא אומרים כלום וחוזרים לשגרה".
מתי החברות העמוקה הפכה לזוגיות?
נהוראי: "בפברואר טסנו לוושינגטון לכנס של איפא"ק. זה היה הסבב הראשון של ההרצאות שעשינו יחד. הייתי בלחץ לפני הנאום מול חברי קונגרס. ודווקא שם דליילה סיפרה לי על הרגשות שלה ושהיא רוצה מעבר".
דליילה: "אמרתי לו, 'אני יודעת שיצאתי בהצהרות, אני רוצה לחזור בי'".
נהוראי: "לא הבנתי מאיפה זה בא לי. כשהיא יצאה בהצהרות ואמרה שלא יהיה שום דבר, כדי להגן על עצמי שמתי חומות וגדרות. פתאום היא אומרת 'תוריד את מה שבנית', זה היה קשה. אמרתי לפסיכולוג שלי שאני לא מצליח לאהוב, שאני אטום. אני מפחד להיפתח ולאבד שוב ומצד שני, זו הפעם הראשונה שאני עם אישה שרואה אותי ואני רואה אותה. הוא אמר: 'טוב לך כרגע? תהיה שם כרגע'".
דליילה: "זה גם מה שהפסיכולוג שלי אמר לי".
איך זה היה בשבילך להיכנס לקשר עם אישה שיש לה ילדה בת שש?
נהוראי: "אישה עם ילדים לא הייתה ברשימת המכולת שלי, אבל כל מה שהקשר הזה הביא איתו היה שם. מצאתי אישה חזקה עם ראש על הכתפיים, חכמה ובראיית עולם כמו שלי. יכול להיות ששכחתי להכניס את זה שהיא אמא לרשימת המכולת שלי? הבנתי שהרשימות לא רלוונטיות, אנחנו לא בדיוק יודעים מה אנחנו צריכים".
מטרה משותפת: סיוע לשורדים
"מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך". לפי המשפט הזה שמופיע בספרו של ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות", מי שיש לו משמעות ומטרה בחיים, יצליח להתמודד עם הקשיים. נהוראי שמע את המשפט הזה לראשונה בצבא ומאז הוא מלווה אותו.
"אמנם הייתי בוגר, בן 18, אבל לא הבנתי את המשמעות שלו לעומק", הוא אומר. "ה'למה' שלי התחיל בילדות באשקלון עם האזעקות והשיגורים ואמא שבוכה ונפצעת כשהיא רצה לממ"ד. במסלול במגלן, בלילה לבן סביב המדורה, כשהמפקד שאל אותנו למה התגייסנו ליחידה מיוחדת שצריך להתאמץ כל כך בשבילה, אמרתי לו שסוף־סוף אני יכול לעשות משהו לטובת הדבר הזה, שכל כך רדף אותי.
דליילה: "בגיל 18 הגעתי לארץ, ואחרי חודש התקשרתי להורים שלי. אמרתי להם, 'שומעים? אני מתגייסת לצבא'"
"המפקד ציטט את המשפט הזה, ומאז זה הלך איתי כמו צל, אבל לא אחז לי את היד. ב־7 באוקטובר הוא לא רק אחז לי את היד, הוא חיבק אותי ואמר לי: מהיום ועד היום שתעזוב את האדמה הזו אני איתך. הלמה שלי הם עשרה חברים שלי שנרצחו בנובה, הם השורדים שנמצאים בטראומה ולא מקבלים טיפולים, הם כל המצוקות שאני רואה בעם שלנו. ואם אני נופל, אני נזכר בסיבות האלה ואומר לעצמי שאני לא יכול להישאר בדאון".
גם לדליילה יש את הלמה שלה. "שני סבים שלי וסבתא אחת הם שורדי שואה. סבתא מרגרט הייתה באושוויץ. אבא שלה נרצח בתאי הגזים, והיא והאחיות שלה שרדו את צעדת המוות. בעלה, סבא שלי, אנדור שוורץ, הצליח לברוח דרך יערות הונגריה לאיטליה, ובדרך קרו לו ניסים ונפלאות. וסבא פיליפ הפולני היה במחנה עבודה בסיביר. הסיפורים שלהם היו חלק בלתי נפרד מהילדות שלי, ומהם שמעתי כל הזמן שלוּ הייתה מדינת ישראל קיימת, השואה לא הייתה מתרחשת".
כיום המשפחה שלך גרה באוסטרליה.
"המשפחה שלי תמיד הייתה ציונית. סבא וסבתא עלו לארץ ב־1949 והיו ממקימי מושב שפיר. בתקופת הצנע הם עברו לאוסטרליה ונשארו שם. סבתא מרגרט לימדה אותי עברית והתעקשה שאדבר בחי"ת ועי"ן. היא הייתה אדם אופטימי. סבא אנדור, לעומתה, היה בדיכאון. הייתה לו אשמת הניצול. הוא אמר שאסור לו להיות שמח כי זה פוגע בזכר של המשפחה שלו, שנספתה בשואה. הפעם היחידה שבה הוא שמח ממש הייתה כשבאתי לבקר אותו על מדים. הוא בכה מאושר. הא תמיד היה אומר לי, 'תהיי מוכנה'".
למה הוא התכוון?
"שאהיה מסוגלת להתמודד לבד עם כל מה שיבוא. אחרי 7 באוקטובר הבנתי את ההבדל בין 'ניצול שואה' ל'שורד שואה'. הם לא ניצלו, הם שרדו בזכות מה שהם עשו, כמו השורדים של 7 באוקטובר. מבחינת סבא שלי, לכל יהודי יש תפקיד וכל אחד צריך לעשות כל שביכולתו למען המדינה. זה הלמה שלי".
מתי ידעת שאת רוצה לעלות לארץ?
"בפעם הראשונה הגעתי לישראל בגיל 12. ירדנו מהמטוס ונסענו ישר ל'יד ושם', לטקס לכבוד הסבים שלי. בסיום הביקור היה הרגע שבו אמרתי שאעלה לארץ, אתגייס ואעשה הכול כדי שזה לא יקרה שוב. בגיל 18 הגעתי לארץ, ואחרי חודש התקשרתי להורים שלי. אמרתי להם, 'שומעים? אני מתגייסת לצבא'".
איך הם הגיבו?
"הם ידעו שזה החלום שלי אבל חשבו שאני מפונקת מדי. אבא שלי אמר לי, 'אני אוסר עלייך'. אמרתי לו, 'אני הולכת, אם זה מתאים לך ואם לא'. התגייסתי, הייתי קמב"צית בגולני, ונשארתי ארבע שנים וחצי בצבא. זה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים שלי".
נהוראי: "נכנסתי לשיחים והקלטתי סרטון פרידה למשפחה שלי ואז עלה בי קול קטן שאמר לי, זה לא החייל שאתה. התחלתי לרוץ כשכדורים עפים לידי"
אחרי הצבא למדה לימודי ממשל, מזה"ת ומלחמה בטרור ברייכמן. כיום הם גרים בדירתה בתל־אביב, על הקיר תלויים ציורים צבעוניים ותמימים של בתה. באחד מהם ציירה את עצמה אוחזת בידו של נהוראי והוסיפה לב. בלילה, במרפסת, מול האורות של העיר, הם מצליחים לדמיין את עצמם חיים בכפר עם הילדים שלהם, אבל כרגע, עד שהשמיים יתבהרו, כדבריהם, הם מושקעים בעזרה לשורדי הנובה ולכל מי שזקוק לעזרה.
"בסוף אחת ההרצאות הראשונות בארצות־ברית הגיע אליי שורד שואה, תפס לי את היד ואמר בעיניים בוכות, 'אנחנו שתקנו יותר מ־70 שנה, בבקשה אל תפסיק לדבר אף פעם'. זה היה כמו אגרוף בבטן", אומר נהוראי. "אם במשך חודשים בכיתי ושאלתי למה שרדתי כשכל כך הרבה חברים שלי נרצחו ומה מיוחד בי, קיבלתי תשובה. שרדתי ואני לא יכול להיות כאחד האדם, יש לי משימה. אלה לא החיים שלי יותר, אלא החיים שלי ושל החברים שלי ושל אותם אנשים שלא יכולתי לעזור להם כשהם זעקו לעזרה. זה יכול היה להיות אני".
דליילה: "וזה הרבה פעמים הוא. יש לו סיוטים בלילה ופלאשבקים".
נהוראי: "אני מרגיש בתוך מכונת זמן. פלאשבק חזק מחזיר אותי לריח, לרעש, למראות. אני יכול להיות בכל מקום בעולם, אבל פיזית אני מרגיש בגוף שלי שאני בשטח ב־7 באוקטובר. לפעמים יש סימנים מקדימים, ולפעמים זה בא משום מקום. למשל, כשישבתי במרפסת ועברו שני אופנועים שלאחד מהם היה פיצוץ מהאגזוז. נכנסתי להתקף".
דליילה: "כמה שקשה לראות את בן הזוג במצב חלש, את חייבת להיות חזקה בשבילו, גם אם זה מפרק אותך מבפנים. אני מתפלאת יום־יום כמה שהוא חזק. לא ציפיתי שהגבר של חיי יהיה בן 25, אבל הוא גבר ברמה שלא ידעתי שקיימת בכלל".
על מה אתם מתווכחים?
דליילה: "הוויכוחים הראשונים היו על פוליטיקה. אבל הבנו שזה בסדר לא להסכים ושאפשר לכבד אחת את השנייה למרות השוני".
נהוראי: "אנחנו מנסים להוות דוגמה, להשאיר אחרינו אור ותקווה. הנה, אפילו זוגיות הצלחנו לבנות בתוך הקושי. אני רוצה להראות לאנשים שנמצאים במקום נמוך שכדאי לקום ולהילחם ברע ולבחור בחיים. אני יודע שזו בחירה קשה, אבל אני מרשה לעצמי להגיד את זה כי אני שם. אני בוחר ונלחם כל יום".
אתם רואים את העתיד שלכם בארץ?
דליילה: "זה ברור. אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת".
