לכל חרדה יש אישיות משלה. יש חרדות שהורגות לי את התיאבון. יש חרדות שבגללן אני לא מפסיקה לאכול. יש כאלה שמשאירות אותי ערה כל הלילה. אבל הלחץ של מעבר הדירה הזריק לי אנרגיות ששכחתי שיש לי. לא הפסקתי לעבוד. זה הדבר היחיד שהרגיע אותי. לרבוץ במיטה עם הטלפון ולראות סרטונים של חתולים? לא בבית ספרנו. כלומר, כן בבית ספרנו, אבל עד לפני שבועיים. מהרגע שבו התחלנו לארוז לא הצלחתי לנוח. זה התחיל באיתור קרטונים, עבר להשלכה אקראית של חפצים לתוך הקרטונים, המשיך להוצאה של החפצים מהקרטונים כדי לסדר אותם כמו שצריך ונגמר בזה ששכחתי מה זה להתיישב. את המפתח לדירה החדשה קיבלנו יומיים לפני המעבר הרשמי, אז ברור שאעביר חצי מהדירה בעצמי, באוטו, בלילה. למה לא? אם כבר משוגעת, אז על מלא. קיפלתי את המושבים והכנסתי כמה שיותר ארגזים למכונית וסחבתי במדרגות וסידרתי בארונות וניקיתי וקרצפתי, וחזרתי לדירה הישנה והבאתי עוד ארגזים, וחוזר חלילה. לא הפסקתי, לא רציתי להפסיק.
בבוקר של ההובלה עמדתי מחוץ לדירה הישנה והסתכלתי בזעם על המובילים. הם אמנם הגיעו בשעה שקבענו, אבל לפני שהתחילו לעבוד התיישבו על המדרגות בכניסה לבניין ועשו הפסקת סיגריה של חצי שעה. בשלב כלשהו החלטתי לגשת אליהם ולהגיד להם בנימוס שאם הם לא מתחילים לעבוד אני מפסיקה לדבר אליהם בנימוס, אבל בדרך נזכרתי שאני עוד צריכה לקחת את הקרטון של הדברים היקרים שאני לוקחת בעצמי באוטו. אז עקפתי אותם ונכנסתי לדירה ואז נזכרתי שיש ארגז של כלי מטבח ששכחנו לסמן עליו "שביר", ובדרך לארגז נזכרתי ששכחתי להתקשר להחליף את הארנונה, ובדרך לטלפון נזכרתי ששכחתי שחמש דקות לפני כן אמרתי לעצמי, גברתי היקרה, את סובלת מחרדות ומהפרעת קשב, יש לך אלף מחשבות בראש בבת אחת, תנסי להירגע, מה נסגר איתך, הכול בסדר, עברת טיפול, הכרת במצב. את כבר לא הנערה הלא־מטופלת שהיית. זוכרת איך הזניחו אותך בתיכון? זוכרת איך הפרעת הקשב שלך אובחנה רק בגיל 49? זוכרת איך... אה, יופי, המובילים קמו. עכשיו לכי תסתובבי להם בין הרגליים ותתחרפני מזה שהם לא רוצים שתעזרי להם לסחוב את הספה. עזבי את התיקון שלך, זה לא הזמן.
לפחות לכל מעבר דירה יש מוצאי הובלת דירה. המובילים סיימו לסחוב הכול ואז עשו לי את הטקס הקבוע של "אוקיי, זה יעלה קצת יותר ממה שקבענו, כי לא אמרת מראש ששקר כלשהו, ועוד שקר כלשהו, ובלה בלה", יאללה תסיים לנסות לעקוץ אותי, אדון מוביל, אני מחכה שתלך כבר כדי שאחזור להתחרפן בשקט. התווכחתי עם הבנאדם בשארית כוחותיי וכשהוא סופסוף הלך אמרתי לאבנר, יאללה, ברוך השם הגענו לשלב שבו אנחנו פורקים הכול ומתווכחים בצעקות איפה נשים את הארון ולאיזה קיר נצמיד את המיטה, שלוש שתיים אחת, גו! והתחלתי להתרוצץ ברחבי הדירה החדשה כמו רומבה על ספידים. ככה שבוע. סידרתי ופרקתי ואז פרקתי וסידרתי והתקשרתי לעירייה ולחשמל תוך כדי שפרקתי וסידרתי. לא נחתי. לא רציתי לנוח. הקאתי ממני את כל הלחץ של השנה האחרונה. המצב של המדינה והמצב של עצמי והגעגועים לחברים שנרצחו מקיבוץ בארי, את הכול פרקתי במעבר הזה, כשהזעתי והזזתי וגררתי. כל כך רציתי משהו חדש. כל כך הייתי צריכה את זה. אם הכול מסביבי תקוע, אם הכול מדשדש ומתיש, לפחות אהיה בתנועה. שלא אקפא. שלא אאבד תקווה. שלא אשתגע.
