לפני 30 שנה הגיעה אישה בשם רחל למשרד הפנים וביקשה לשנות את שמה. היא רצתה להיות תהל, ולהשתחרר מזיכרונותיה כילדה בסיכון שהתגלגלה בין פנימיות וחיפשה מישהו שיאהב אותה. "קיוויתי שהשם החדש, תהל, יעשה לי סוג של הרחקה מהחיים הקשים".
ובכל זאת, לסרט הדוקומנטרי שלך, ״ציפורה ורחל לא מתות״, שביימה הדר מורג, בחרת בשמך הישן.
"הסרט היה חייב להביא את מי שהייתי. רחל זו המהות. הסרט הוא לא על תהל השחקנית שיודעת לדבר יפה. זה סרט על ציפורה ורחל, שתי הילדות שאף אחד לא רצה".
תהל רן (58), סופרת ומחזאית, כלת פרס ראש הממשלה לספרות (2010) ופרס רוזנבלום לאמנויות הבמה (2018), מתראיינת מביתה הזמני בקיבוץ נתיב־הל״ה, שם היא שומרת על כלבים של חברים. זהו סוג של פרנסה שהיא מוצאת בה אושר בשלוש השנים האחרונות, מאז הפסיקה ללמד משחק. היא מחזיקה דירה שכורה גם בתל־אביב. "הנדודים הם חלק ממני״, היא אומרת.
קשה לגולל בכתבה אחת את כל תלאותיה. היא נולדה למשפחה קשת יום, בתם החמישית של עולים מתימן שהתגוררו שנים במעברה, עד שעברו ליישוב ליד פרדס־חנה. בתימן היה אביה סוחר בדים אמיד, אך בישראל התקשה להתפרנס. אשתו הראשונה נפטרה, ואת אשתו השנייה, אמה של רחל, הכיר בשידוך בארץ. היא הייתה גרושה ואם לילד מנישואיה הראשונים. גם לו היו שני ילדים מנישואיו הראשונים, ויחד נולדו להם שישה ילדים משותפים.
"לידנו אף אחד לא עצר"
החיים השתנו כשאחותה הפעוטה אביגיל נמצאה מתה בבית בנסיבות לא ברורות. רחל בת השנה הוצאה מביתה, ואיתה אחותה ציפורה (ציפי) שהייתה בת עשרה ימים. האם אושפזה במוסד פסיכיאטרי ונותרה בו, למעט חופשות בבית, עד סוף ימיה.
"אין לי חברי ילדות. פעם כתבתי בפייסבוק שאני לא יכולה לעשות פגישות מחזור כי את מי אזמין? את מי שהיו איתי במחלקה הפסיכיאטרית?"
רחל וציפי הקטנות התגלגלו רוב חייהן בין מוסדות, הראשון שבהם היה ״בית שבתאי לוי" בחיפה, שם גרו עד שהייתה רחל בת ארבע. "ביקרתי שם בגיל 28 וגיליתי שזה מקום מאוד יפה", נזכרת תהל. "היום אני מבינה שאם הייתי נשארת לגדול בבית, גם הייתי מתה. בנות מתות בבית הזה".
התחנה הבאה הייתה משפחת אומנה, ואחר כך "נווה מיכאל", בית ילדים בפרדס־חנה, שם היו שנתיים.
לאן הלכתן בחופשות?
"חיפשנו לאן ללכת. גדלו איתנו בבית הילדים ילדים של אמא זונה ואבא חולה ושיכור, אבל היו להם סבא או סבתא או איזושהי דמות שבאה לבקר ולקחה אותם בשבתות וחגים. לידנו אף אחד לא עצר. פה ושם היו אנשים טובים, לפעמים היינו הולכות למשפחה של עובדת ניקיון או מדריכה במוסד, אבל לצערי ברוב החופשות הסיעו אותנו הביתה וזה היה קשה.
4 צפייה בגלריה
תהל רן. "שאלתי את אחי מה קרה לאחותנו אביגיל, והוא ענה, 'אומרים שאחד האחים דרך עליה'. נסיבות מותה נותרו בערפל"
(צילום: שלו שלום)
"זה היה בית רעפים ללא רעפים. בתחושה גם לא היו קירות. היה עוני כבד. אמהות מהשכונה ריחמו עלינו והביאו לנו מצה עם שוקולד. אמא שלי כבר הייתה אז מאושפזת בעצמה, והגיעה כמונו בחופשות. היו שם עכברים וג'וקים. היינו חוזרות רעבות, עם שפתיים נפוחות מעקיצות יתושים. למה המשיכו להחזיר אותנו לבית כזה? הרגו אותנו".
כשהייתה רחל בת 12, הופרדו האחיות זו מזו, רחל הועברה לפנימייה בכפר הנוער הדתי בחיפה וציפי לפנימייה אחרת. "זו פרידה שדרדרה את ציפי, כי עד אז אני שמרתי עליה שלא ירביצו לה", היא נזכרת. "כשהייתי אצל המשפחה האומנת הייתי ילדה מופנמת בלי חלומות, ואז ב'נווה מיכאל' ממש השתניתי. הפכתי ללביאה זועמת וכל הזמן הגנתי על ציפי. את מכירה חיות קטנות שמזדקפות ומשנות את הגוף כשסכנה מתקרבת אליהן? התחושה שלי הייתה שאני מתנפחת ושהעיניים שלי חודרות.
"התחננתי באותה תקופה להגיע לקיבוץ. יש לי חברות קיבוצניקיות והן די שרוטות מהלינה המשותפת, אבל אני יודעת שאם אני וציפי היינו גדלות בקיבוץ, היו נחסכות מאיתנו כמה תחנות של סבל. הייתה לנו משפחה שם, מקום לבוא אליו. לנו לא היה לאן ללכת.
"לפעמים הייתי עושה את עצמי מתעלפת כשצריך לצאת לשבת, ואז היו לוקחים אותי לבית חולים 'רוטשילד' והייתי שם כל סוף השבוע. אני אדם שיודע לצחוק מהזיכרונות האלה. לציפי לא היו הכוחות שלי".
כשהעיפו אותה מהפנימייה בחיפה בגלל בעיות התנהגות ("מצד אחד אני שקטה ומצד שני פראית, לא הלכתי לשיעורים, התחצפתי"), עברה תהל אל "בית לילך", הוסטל לנערות במצוקה. "שם הייתי מאושרת. קנו לי בגדים, למדתי מחול. כשהייתי צריכה לעזוב כי הגעתי לגיל המקסימום חתכתי את הוורידים והגעתי בפעם הראשונה למחלקה הפסיכיאטרית של רמב"ם. רציתי לאשפז את הזיכרונות שלי וחיפשתי חום ותשומת לב״.
בגיל 17 עברה להתגורר לבדה בירושלים, ובעקבות משבר נפשי אושפזה בטלביה. היא שוחררה כעבור זמן קצר בסיוע מכון סאמיט, עמותה שמסייעת, בין היתר, לצעירים פגועי נפש. בגיל 21 התנדבה לשירות צבאי ושירתה בחיל הקשר במשך שנה. "כשרציתי להשתחרר אמרתי לפסיכיאטר, 'אני לא אעשה לך הצגות שאני רואה נמלים, המסגרת חונקת אותי, אני חייבת לצאת החוצה'״, היא נזכרת, ״הוא אמר, 'את נראית חיילת של פוסטר'. זו הבעיה שלי, אני רק נראית".
"ציפי לא ידעה להילחם על המקום שלה"
כדי להחזיק דירה שכורה בירושלים עבדה בניקיון דירות, שני בתים ביום. אחר כך יצאה לבלות ולרקוד בחוגי תיאטרון ופלמנקו ומדי פעם שימשה מודליסטית של ציירים. בגיל 24 עברה לתל־אביב ולמדה משחק בסמינר הקיבוצים ("העיפו אותי בסוף שנה שנייה"), הצטרפה לקבוצות משחק והחלה את דרכה בעיבוד סיפור חייה הקשה ליצירה על במה. "איפה רותי", שביימה וכתבה, הייתה ההצגה הראשונה שלה, והיא זכתה בציון לשבח בפסטיבל תיאטרונטו ב־1996.
אחרי ההצלחה הגיעו משברים נפשיים נוספים, והיא הייתה באשפוז יום לסירוגין בשלושה מוסדות. "אני מספרת בהרצאות שלי על האשפוזים שלי, ואנשים צוחקים שאצלי זה נשמע כאילו הייתי במילאנו והייתי בפריז", היא צוחקת.
"איך שהגעתי לפסיכולוג המדהים שלי לפני 20 שנה, אמרתי לו, אם אתה מתכוון 'לשקם' אותי, יענו, שאני אתחתן ואקים בית, שכח מזה"
בהמשך יצרה הצגות נוספות: "אני אוסי דהרי", "גברת בורוכוב", "כל הלולים ריקים" ועוד, וגם השתתפה במופעי מחול ושיחקה בטלוויזיה ובקולנוע ("חלומו של הנרי", "מר מאני" ועוד). "הריקוד והכתיבה הצילו אותי", היא אומרת. "כתבתי יומני חיים כבר ב'נווה מיכאל', עד היום הם איתי.
בימים אלה יוצא ספרה החמישי, "בית עוגות הדבש" (כנרת זמורה ביתן), סיפור על מפגש משנה חיים בין שתי נשים. השבוע, במסגרת פסטיבל דוקאביב, מוקרן בסינמטק תל־אביב סרט תיעודי שעשתה עם הבמאית הדר מורג: "ציפורה ורחל לא מתות" . מדובר בסרט שצולם לאורך שמונה שנים, ובמרכזו שתי האחיות: לאחר שנים של ניסיונות, תהל מצליחה לשכנע את ציפי לעזוב את בית החולים הפסיכיאטרי ולעבור לגור איתה. הן פוגשות את אמן הקשישה (שנפטרה מאז) וגם את האחים שלהן. זה סרט קשה לצפייה ובו בעת חשוב מבחינה חברתית, שמתעד גם את קריסתה של ציפי עד למותה, באפריל 2016. לפני מותה היא מדברת על חלומה להיות מורה, ובסצנת הסיום תהל נפרדת ממנה ומהחלומות האבודים בבכי מר. "ציפי, כמוני, גדלה בכל מיני פנימיות. אבל אני, מגיל 12 סירבתי לחזור לחופשות בבית. ציפי, לעומתי, חיפשה את הבית. יש הרבה ילדים שנמשכים לבית המתעלל. שם מכירים בהם. היא הייתה באה לפעמים אליי לפנימייה, אבל אני בעצמי הייתי צעירה והתמודדתי עם החיים.
"בגיל 19 היא שכרה דירה קרוב להורים. עזרתי לה כמה שיכולתי, אבל הייתי צריכה להילחם על חיי. זו הייתה תקופה שגרתי בירושלים, וחברה שניהלה גן נתנה לי לישון בו בלילה עד שאסתדר. כשציפי לא הצליחה להסתדר, היא הלכה להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי. היא אמרה, 'אחותי גם הייתה מאושפזת, אני גם אלך'".
במקום שבו אמא שלכן הייתה מאושפזת שנים.
"כן. היא אמרה, 'אמא שלי שם כל החיים, אני אהיה שם רק בחגים ואצא'. התחננתי אליה שלא תתאשפז. בכיתי. אמרתי לה, 'אם תיכנסי לשם את לא תצאי'. וצדקתי. נסעתי איתה לרופא אחר, הוא אמר, ׳יש לה בעיות פסיכולוגיות ורגשיות מהעבר, אבל היא לא צריכה אשפוז'".
את טוענת שבתי החולים הפסיכיאטריים הרסו את נפשה של אחותך.
"ציפי לא ידעה להילחם על המקום שלה. הכדורים שנתנו לה, היא חשבה שמביאים לה סוכרייה על מקל. ניסו עליה את כל התרופות. הרופא אמר, 'ציפי צריכה טיפול, יש לה דחפים'. אמרתי לו, 'דוקטור, גם לך יש דחפים'. הצעקה והכאב שלי הם שהממסד הרפואי הלעיט אותה בכדורים. אני לא נתתי שירמסו אותי, אבל יש המון אנשים כאלה, שמשפחתם רעועה, שאין מי שיילחם עבורם במוסדות האלה. הפסיכיאטרים יכולים לעשות בהם מה שהם רוצים ואיך שהם רוצים. העמיסו עליה תרופות. כשצעקתי, 'מה אתם עושים לה?', אמרו לי, 'תהיי בשקט, גם את היית מאושפזת'".
"הצעתי לציפי חדר בבית שלי, אבל היא לא הייתה מסוגלת להכיל את זה, שיהיה לה בית. הפצע שלה היה כל כך גדול וכואב שהיא חייתה רק את הטראומות מהעבר"
כשאת היית מאושפזת זה היה שונה?
"אני הייתי באשפוזים נקודתיים לאורך השנים, אבל לא הלעיטו אותי בכדורים. לא ככה. ציפי נכנסה ויצאה מבתי חולים לחולי נפש. היא נקראה חולת נפש. אני לא. בגיל 35 הייתי מאושפזת בפעם האחרונה ותודה לאל, מאז לא. אני אחד האנשים הכי בריאים שאני מכירה. לפעמים העוצמות שלי הן אקסטרה לארג', מעל הממוצע, והן מתבטאות על הבמה. זה יכול להיקרא גם שיגעון או טירוף".
"הסרט הזה הוא צוואה למדינת ישראל"
הרעיון לסרט עלה בעקבות מפגש עם הבמאית הדר מורג. "שיחקתי בסרט הגמר שלה, וככה התחברנו. לא ביקשתי ממנה לעשות סרט, רק שהיא תבוא עם מצלמה לפגישה שלי עם אמא שלי, שאותה לא ראיתי 25 שנה, כדי שהיא תהיה בשבילי סוג של הגנה. חששתי לפגוש את אמא שלי בלי 'גדר הפרדה'".
המפגש עם האם, שמוצג בסרט, טעון. היא נראית תשושה, מבטה זגוגי, ותהל מבשרת לה שבקרוב תצטרך לקונן על ציפי. בעקבות המפגש הציעה תהל להדר להצטרף אליה לביקור אצל ציפי בבית החולים. "הדר התלהבה ממנה", היא אומרת, "ציפי מעניינת בהיותה דמות שוליים".
ואז החלטתן לתעד את הניסיונות שלך להוציא אותה מבית החולים.
"את אחד הניסיונות שלי להוציא אותה מבית החולים, אחרי מיליון ניסיונות. עשיתי את זה מאהבה, חובה, מסירות ופחד לאבד אותה. אף פעם לא חייתי רק אני והגוף שלי והשדים שלי. תמיד זה היה גם הפנים והנפש והשדים של ציפי. היינו כמו תאומות סיאמיות. הייתי אמא שלה מאז שעזבנו את המשפחה האומנת. זה סרט אהבה לילדה הקרועה הזו, שאני הכרתי, אישה שלא הייתה מסוגלת שיהיה לה בית. יש הומלסים כאלה, שנותנים להם בית והם לא יכולים. אני מציעה לה בתחילת הסרט חדר בבית שלי. היא לא הייתה מסוגלת להכיל את זה. הפצע שלה היה כל כך גדול וכואב, שהיא חייתה רק את זיכרון העבר של הטראומות".
מה ניסית להגיד בסרט?
"הדר בחרה שאנחנו נספר את הסיפור שלנו דרך השפה שלנו, בלי שמישהו יגיד, 'הילדות האלה היו לשכת הסעד או תיק רפואי'. זו החירות. ציפי בוחרת לספר את מה שהיא רוצה, וזה הקול שלה. ציפי לא הייתה רק חולת נפש. כל האנשים המתויגים תחת המחלות הם בני אדם. היא הייתה גם מצחיקה וגם חכמה שמדברת יפה".
בסרט את מנסה לברר איך נפטרה אחותכן הבכורה אביגיל.
"שאלתי את אחד האחים שלנו, שהסכים להצטלם לסרט כשהוא בגבו, מה קרה לה. הוא ענה, 'אומרים שאחד האחים דרך עליה'. אמרתי לו, 'לא כל תינוקת שדורכים עליה מתה'. זה נותר בערפל".
יש קטע קשה בסרט שבו את מטיחה באחותך: "30 שנה אני באה למקומות האלה... את לא עושה מאמץ לצאת". בדיעבד, זה היה כישלון ידוע מראש?
"לא. אני אדם שיש לו תקווה. האמנתי שהקשר שלי איתה והאהבה שהרעפתי עליה אולי לא יצילו אותה, אבל ירגיעו משהו בתוכה. האמנתי שלצד הפצע העמוק, שיש גם לי, היא תקבל מהאהבה שלי את הכוח לחיות. העובדה שהיא החזיקה מעמד עד אז היא בזכות האהבה שלי, אבל תמיד היה לה קשה".
את אומרת לה בסרט: "תהפכי את הפגיעות לכוח". זה אפשרי?
"היום אני יודעת שיש אנשים שאין להם כוחות לעשות את הבחירה הזו".
מה תרצי שיקרה בעקבות הסרט?
"הסרט הזה הוא צוואה למדינת ישראל, שיראו מה קורה לילדים שאף אחד לא רוצה אותם. מה קורה לילדות כמו ציפי ורחל. אף אחד לא אשם שנולדנו להורים כאלה, לא לשכת הסעד ולא המדינה, אבל היה אפשר להשקיע יותר מחשבה. לא הקשיבו לי. למה לא שמתם אותי בקיבוץ? דנתם אותי להיות ערירית בלי משפחה. העדיפו למלא את הפנימיות הדתיות. לפעמים בהרצאות שאני נותנת, שואלים אם אני אמא, ואני עונה, 'אני אמא לילדה שהייתי'".
את חושבת שבסרט יש משהו תרפויטי, ועכשיו הלב שלך ייפתח לזוגיות?
"איך משעמם אותי מה ששאלת עכשיו, סליחה שאני אומרת את זה. לא הייתי צריכה לעשות משהו תרפויטי כדי להתחתן או להיות בזוגיות. איך שהגעתי לפסיכולוג המדהים שלי לפני 20 שנה, אמרתי לו, אם אתה מתכוון 'לשקם' אותי, יענו, שאני אתחתן ואקים בית, שכח מזה".
"אף אחד לא אשם שנולדנו להורים כאלה, לא לשכת הסעד ולא המדינה, אבל היה אפשר להשקיע יותר מחשבה. למה לא שמתם אותי בקיבוץ? דנתם אותי להיות ערירית בלי משפחה. העדיפו למלא את הפנימיות הדתיות"
עם המשפחה שלך את בקשר היום?
"לא. אבא שלי נפטר לפני המון שנים. כשציפי הייתה חולה ואושפזה ב'הלל יפה', לפני שהיא עברה לתל־השומר, לקחתי אותה להיפרד מאמא. זה קטע שמצולם בסרט".
את מאושרת היום?
"אין דבר כזה אושר, יש רגעים. אם את אישה שאכפת לה מכלבים נטושים וכבשים שנשחטות, ואם קשה לך מניצול של בני אדם, איך אפשר להיות מאושרים?".
צחקת לא מעט במהלך הריאיון.
"הצחוק הוא בית. יש לי גם שמחת חיים ואני מסתכלת כל הזמן על הדברים מהצד. אחרי שציפי מתה זה היה שבר. הייתי צריכה לבנות את עצמי מחדש. תשמעי, חברי ילדות אין לי. פעם כתבתי בפייסבוק שאני לא יכולה לעשות פגישות מחזור כי את מי אזמין? את מי שהיו איתי במחלקה שבע פסיכיאטרית ברמב"ם?".
