הפעלה לארוחת החג: שכל אחת תגיד מי אשת השנה שלה. נגמרו הרעיונות? תראו מה ענו עשר מכוכבות שערי "לאשה" בתשפ"ב כששאלנו אותן.
נרקיס בוחרת ברבנית ימימה מזרחי
כי היא מצליחה לשלב בין שיעורים מעמיקים לסטייל
בקיץ האחרון מונתה הרבנית ימימה מזרחי לתפקיד נשיאת תוכנית הכשרה חדשה של רבניות צעירות מטעם ועד רבני אירופה (CER). מדובר ברבנית ששומרת על ההלכה, אבל פורצת גבולות בכל מה שקשור לנשיות והעצמה: אלפי תלמידות מכל העולם מאזינות לשיעורי התורה העמוקים שלה, שיש בהם כוח נשי, הומור ועדכוני סיילים בזארה. היא טוענת רבנית ועורכת דין, ויחד עם בעלה הקימה ישיבה לנוער נושר, והיא גם כותבת ספרים ומגישה ברדיו.
במפגשים המיוחדים שלי איתה היא תמיד לוחשת לי באוזן שמזל שאני שרה מול כל עם ישראל ומגשימה את הייעוד שלי. בעיניי היא דוגמה לאישה רוחנית, דתייה צנועה, מלאת שיק ובעיקר מעוררת השראה.
רוסלנה רודינה בוחרת באילנה ראדה
כי במהלך המשפט החוזר היא שוב מתמודדת באופן ראוי להערצה
גורלה של אמא הוא לחכות לילדיה. את מחכה להם כשאת בהיריון. את מחכה להם שיחזרו הביתה בזמן לארוחת ערב משפחתית ושיחזרו בשלום אחרי בילוי. את מחכה להם באהבה, בחרדה ולפעמים בכעס שעובר מיד כשרואים אותם ואפשר לחבק אותם. אבל אילנה ראדה לא חווה יותר את מה שאמהות אחרות חוות, כי הכל נקטע ברגע אחד.
השנה, עם פתיחת משפטו החוזר של רומן זדורוב, הדיונים הדרמטיים והתיאורים המפורטים בתקשורת מזירת הרצח, בכל פעם ששמעתי אותה פשוט רציתי לחבק אותה. אופן ההתמודדות שלה ראוי להערצה. היא צמאה לחיבוק מהמדינה שתיתן לה את השקט הנפשי ואת האמת כדי שתוכל להמשיך בחייה ללא הילדה שנלקחה ממנה, ויש בי צורך לתת לה את המקום המנחם והמרים עד כמה שאפשר, כי מגיע לה חיבוק ענק.
מיכל ינאי בוחרת בד"ר רונית אלמוג
כי היא גם מסייעת לנשים בחו"ל ומוכיחה שנתינה היא המתנה הגדולה ביותר
כשביקשו ממני לחשוב על אישה שהיוותה השראה בשנה האחרונה, באינסטינקט פתחתי את הלפטופ וחיפשתי בפורבס ובהוליווד ריפורטר. מצאתי המון נשים שעשו חיל, כל אחת בתחומה, אבל הרגשתי שזה לא מדבר אליי באופן אישי. ואז נזכרתי שלא צריך לחפש רחוק, כי ממש מתחת לאף שלי נמצאת אחת הנשים מעוררות ההשראה. ד"ר רונית אלמוג (גילוי נאות: חברה שגם יילדה אותי) היא רופאת נשים בכירה בבית החולים "ליס". השנה היא ייצגה את ישראל במושב ה־50 למען זכויות אדם של האו"ם בז׳נבה, ובדצמבר האחרון קיבלה פנייה ממשרד החוץ לארגן משלחת להודו מוכת הקורונה, לביצוע בדיקות פאפ ושד, הרימה מיד את הכפפה ונסעה לשם עם צוות רפואי.
רונית, אמא לשלושה ובעלת שתי מרפאות נשים, היא גם ראש ארגון "מביאים חיים לעולם" מטעם בית החולים איכילוב. כראש הארגון היא הוציאה בשנים האחרונות, וגם השנה, כמה משלחות למדינות מתפתחות במטרה לקדם מודעות לבריאות האישה ולהפחית תמותה ותחלואה אימהית. בנוסף היא עמדה בראש כמה משלחות רפואיות לבורמה, נפאל, ליבריה והודו וכבר מתכננת משלחות נוספות.
במסגרת הפעילות במדינות אלה, רונית והצוות מטפלים בנשים וגם מעבירים הדרכות מקצועיות לצוות המקומי. היא מביאה איתה ציוד ששוכב במחסני בית החולים, כזה שבארץ כבר לא משתמשים בו, אבל במדינות מתפתחות יכול ממש להציל חיים, ומשאירה אותו שם כתרומה.
תמיד נדמה ש־24 שעות ביממה לא מספיקות לה. מדהים אותי בכל פעם מחדש איך בקצב החיים המטורף והעמוס שלה היא מצליחה למצוא זמן למשלחות. מרגש אותי שבעולם המודרני שבו אנחנו מחשבים לא מעט ״מה יוצא לי מזה״, רונית מתרוצצת עם תחושת שליחות. לראות אותה חוזרת ממשלחת עם חיוך גדול ועיניים מאירות ולשמוע את ההתרגשות בקולה כשהיא מספרת על החוויות ועל האנשים החמים ומכירי התודה שפגשה, מזכיר לי שבסוף הנתינה היא המתנה הכי גדולה.
ירדן הראל בוחרת בהילה קורח
כי כשהתפטרה השמיעה את זעקת המתמחים וגם הקשיבה לעצמה
הכרתי את הילה קורח, מגישת המהדורה המרכזית של חדשות 13, כבר לפני כמה שנים טובות, בתוכנית הבוקר. כל המנחות היו נשות תקשורת מיומנות עם לו״ז עמוס ומגוון, אבל הילה הייתה ייחודית בנוף, כי בנוסף היא הייתה באמצע לימודי רפואה. היא לגמרי עונה להגדרה של וונדרוומן: אמא, מגישה, רופאה ובעלת יכולת פנומנלית לחלוש על תחומים שונים בדיוק מופתי ולהישאר אכפתית, רגישה ונעימה לכולם. לאחרונה הרגישות הזו פגשה אותה במקום האישי שלה, ובמקום לשמור על פאסון ולשדר רצינות מוקפדת, היא פרצה במונולוג מהבטן מול כל עם ישראל. היא שיתפה בקול חנוק מדמעות שאחרי שנים של עבודה קשה, החליטה לעזוב את ההתמחות שלה בגריאטריה, כחלק ממחאת המתמחים.
כשאישה חזקה, שמהווה דוגמה לכל כך הרבה נשים ואנשים בכלל, משתפת בקושי שהיא חווה - כובד האחריות, הבדידות והיעדר שעות שינה של המתמחים במחלקות - יש לכך השפעה חשובה. בזכותה גם קולם של המתמחים נשמע, ואולי ייווצר כאן השינוי הראוי. אני חושבת שהשימוש בבמה וההקשבה לעצמה הם צעדים לא פחות מוערכים מכל כישוריה, ולכן הילה, עם ההילה מסביב לראשה, היא אשת השנה שלי.
רותי רוסו בוחרת בעפרה שטראוס
כי מתי בפעם האחרונה ראינו כאן מישהו לוקח אחריות כשמורידים מוצרים מהמדפים?
נדמה שהשנה האחרונה בעיקר הורידה לנו מוצרי מזון מהמדפים ולא הוסיפה. משבר רדף משבר, ואין תאגיד מזון שלא נפגע. אני מסירה את הכובע בפני האופן שבו קבוצת שטראוס התמודדה עם המשבר שלה: לקיחת אחריות מיידית ומלאה עוד בטרם הושלמה הבדיקה והגיעו הממצאים, למרות ההשלכות המשמעותיות.
מתי בפעם האחרונה ראינו פה בארץ מישהו לוקח אחריות ולא מדרדר אותה? זה פשוט לא קורה. לא במגזר העסקי ובוודאי שלא הפוליטי. עפרה, שעומדת מאחורי "קבוצת שטראוס", היא אחת הנשים היחידות בעולם שמנהלות תאגיד מזון בינלאומי, ואני זוקפת לזכותה כבר שנים החלטות אחראיות וחשיבה אמיתית על הצרכנים ועל העולם שלנו. אני חושבת שהמחויבות האישית הזאת לצרכנים בכל מחיר היא לא פחות מפורצת דרך, וגם אם עולה לא מעט, היא מתאימה ואפילו מייצרת את המגמה העולמית הנוכחית. באופן אישי אני מודה שלא מפתיע אותי שעומדת מאחורי המחויבות הזאת אישה, ומקווה שהיא תהווה מודל לחיקוי.
גלית גוטמן בוחרת בכתבת מיכל פעילן
כי ראיתי את האכפתיות שלה כשסיקרה את הסיפור של בן דודי
מיכל פעילן, כתבת הרווחה של חדשות 12, מביאה לקדמת הבמה את האנשים השקופים. את הקשישים שלנו, את העניים שלנו, את בעלי המוגבלויות - כל אלה שהכי זקוקים לנו. זה לא פשוט, כשיש מלחמת רייטינג, להביא את זה בכל פעם מחדש, אבל היא לא עוד כתבת שבאה לדווח, היא באמת רוצה לחולל שינוי.
השנה אני הייתי מרואיינת שלה, בעקבות פרשת ההתעללות בחוסים במעון "בני ציון". זה קרה כשיום אחד גילינו שגם אנחנו חלק מהסטטיסטיקה. יש לי בן דוד, רן, בן 42, שיש לו פיגור שכלי בגלל רשלנות בלידה. הוא התגורר במעון מגיל 19, והיינו בטוחים שזה מקום טוב, כי תמיד אומרים על מקומות כאלה שהכל פסטורלי, כמו קיבוץ. התברר שהוא והחברים שלו עברו התעללות. זה קרה בזמן הקורונה, כשלא היה אפשר לבקר. חלק מהחוסים מתקשים לתקשר, אבל היה שם מישהו שאמר, "מרביצים לי", ואף אחד לא עשה שום דבר עד שהגיע צו בית משפט לפתוח מצלמות.
מיכל פעילן הייתה אצלי בבית וראיינה את בת דודה שלי, שירה, אחות של רן. ראיתי איך היא מלווה את הפרשה הזו בחמלה ואכפתיות. לצערי במדינה הזו כל סיפור הוא עד הפרשה הבאה, וכשזה יורד מהכותרות המשפחות והחוסים נשארים עם העוול, אבל אני לא מאמינה שיש מישהו שצופה בכתבה של מיכל ולא יוצא לרגע מהקונכייה של עצמו.
סתיו שפיר בוחרת בזמרת ג'וני מיטשל
כי השנה, אחרי שבץ, היא שברה שתיקה ארוכה וחזרה לבמה
היינו בנות 15 ושמענו בלופים ברי ובנאי. זו הייתה תקופת ההתמכרות למוזיקה, עברתי מהפסנתר לתופים, לגיטרה, והקמתי להקת רוק קטנה שהופיעה במועדונים חשוכים בנתניה. אבל דבר לא הכין אותי לרגע שאשמע את ג'וני. איכשהו ג'וני גרמה לי להתאהב במוזיקה מחדש. ביחד עם המוזיקה היא הגניבה גם תפיסת עולם של נשיות חשופה ועצמאית, חופשייה לומר את הדברים שהאמינה בהם, מוזיקלית ופוליטית.
השנה היא עלתה לבמה לראשונה לאחר 20 שנות דממה. בת 78, אחרי שבץ, בקול רועד שעוצמתו הביאה אותי לדמעות. צריך אומץ כדי להופיע בשבריריות כזו. אך ג׳וני שייכת לדור של אמנים שחשו חובה להיות אמיצים. המוזיקה שלה משלבת שירי אהבה וכאב עם אג׳נדה סביבתית ואמירות נגד מלחמה. אלה לצד אלה, כמו בחיים האמיתיים. בעולם שבו הרבה אמנים חוששים לומר משהו שיכעיס מישהו, ג׳וני, באותה גיחה קצרה, אולי אחרונה, נתנה ללא מאמץ תזכורת למה שחייב לחזור למרכז הבמה: האומץ לבקר את המציאות, כדי לאפשר לה להתקדם.
לאה שנירר בוחרת בג'יין פונדה
כי בגיל 84 היא קיבלה קמפיין והוכיחה שליופי אין גיל
ג'יין פונדה בת ה־84 נבחרה השנה להיות כוכבת הקמפיין של רשת האופנה העולמית H&M בקטגוריית בגדי ספורט. בכל מקום שבו טיילתי הקיץ, ראיתי את התמונות שלה על שלטי חוצות, ואנשים עמדו מול הפוסטרים הענקיים האלה ודיברו עליה. פונדה היא ההוכחה שליופי אין גיל, את יכולה להיות רלוונטית, בועטת וסקסית גם באמצע שנות ה־80 שלך. פונדה הצהירה כי היא מתחרטת על מתיחת הפנים שעברה ומבקשת מצעירים להפסיק לפחד מההזדקנות. נראה לי שהעולם הולך לשם, להבנה שחשוב לתת מקום בתרבות גם לנשים בוגרות. תראו את אמה תומפסון שמשחקת בסרט "אף פעם לא מאוחר" על מיניות ופנטזיות של אלמנה בוגרת.
פגשתי את פונדה באמצע שנות ה־80, כשהיא הייתה גורו האירובי של אמריקה, ולמדתי ממנה הוראת אירובי, אבל גם שגוף ונפש זה אחד, בתקופה שעוד לא היה מקובל לעשות את החיבור הזה. לאחרונה היא חשפה שחלתה בסרטן, ואפילו את זה עשתה באופן מעורר השראה ואמרה: "כמעט כל משפחה באמריקה נאלצה להתמודד עם סרטן בשלב זה או אחר, ליותר מדי אנשים אין גישה לשירותי הבריאות האיכותיים שאני מקבלת, וזה לא צודק".
טיטי איינאו בוחרת בסרינה וויליאמס
כי הטניסאית שפרשה השנה מוכיחה שאפשר לשבור תקרת זכוכית
11 צפייה בגלריה
טיטי איינאו בוחרת בסרינה וויליאמס
(צילום: שי פרנקו, צילומים: Sport Quality/Souto/IL GettyImages)
סרינה וויליאמס, שבתחילת השנה הודיעה שהיא תולה סופית את המחבט, היא לא רק אשת השנה שלי אלא גם מודל לחיקוי ענק עבורי. היא נחשבת לטניסאית הכי טובה בהיסטוריה, והסיפור שלה מוכיח שלא משנה מהיכן את מגיעה או מה הרקע שלך - עם התמדה, כוח רצון והמון עבודה קשה אפשר לשבור כל תקרת זכוכית.
אחד מהסיפורים שחזר הרבה פעמים בעת הודעת הפרישה שלה, היה על איך שאביה תמיד אמר לה שלא תיתן לאנשים לראות אותה בוכה. ולא היו חסרים מקרים שיכלו לגרום לה לבכות. במהלך הקריירה שלה סבלה מהרבה גזענות ושיימינג. צחקו על צבע עורה ואמרו שיש לה מבנה גוף כמו של גבר, ובכל זאת היא לא נתנה לכל זה להכניע אותה, המשיכה קדימה ועשתה קריירה מפוארת. יותר מזה: היא יצרה אגדה.
כי היא לא נתנה למכשולים לעצור אותה
11 צפייה בגלריה
ליטל שוורץ בוחרת בסרינה וויליאמס
(צילום: שי פרנקו, צילומים: Sport Quality/Souto/IL GettyImages)
בתחילת ספטמבר הודיעה הטניסאית האגדית סרינה וויליאמס על פרישתה הרשמית מעולם הטניס. וויליאמס, שתחגוג החודש 41, היא ללא ספק סמל אדיר לנחישות, מוטיבציה ועבודה קשה, דברים שבאופן אישי אני מאוד מאמינה בהם.
היא גדלה בשכונת עוני, ויחד עם אחותה ונוס החלה כבר כשהייתה נערה להתחרות בספורט שנחשב פופולרי בעיקר בקרב לבנים אמידים. למרות התנאים הקשים לאורך הדרך, במהלך 25 שנות קריירה הפכה לטניסאית הטובה ביותר בהיסטוריה, כולל 23 תוארי גראנד סלאם, ארבע מדליות אולימפיות ועוד שלל תארים נחשבים.
לאורך השנים וויליאמס הוכיחה שהיא לא נותנת לאף מכשול לעצור אותה, בין אם זה גזענות (בתחילת הקריירה היו אנשים בקהל שכינו אותה "קוף"), פציעות או היריון. וויליאמס הודיעה על פרישתה זמן קצר אחרי שהפסידה בסיבוב השלישי של אליפות ארצות־הברית, אבל עבורי תמיד תיחשב לווינרית הכי גדולה שיש.
