כראה שבחודש האחרון אי־אפשר להימלט מזה - ביוטיוב, בפייסבוק, באינסטגרם ובטיקטוק מסתובבים סרטונים ובהם חיילים וחיילות עושים ליפסינג (תנועות שירה בשפתיים) כשברקע השיר "שלחי לי תחתונים וגופיות, כאן כולם כבר כמו חיות, נלחמים כמו אריות, מורל ממש גבוה".
"לא ייאמן כמה סרטונים שולחים לי, כבר ראיתי עשרות", אומרת מחברת השיר תלמה אליגון־רוז - משוררת, מתרגמת ומלחינה. "שמחתי לראות את המוטיבציה בסרטונים האלה, חיילים ששומרים על הומור גם בימים קשים. זה כבר חצה את הצבא, שלחו לי סרטון של אישה דתייה שרוקדת לצלילי השיר, ומאחור בעלה תולה כביסה. ויש גם אחד חמוד של עובדי בזק".
את השיר היא כתבה לפני 50 שנה בדיוק, וכמו שהוא הפך אז להמנון מחדל 1973, הוא נעשה ההמנון של מחדל 2023. "אז השיר הזה הצליח להרים את המורל, אבל היום בשביל להרים מורל צריך כלים שאין לנו, כל מרימי המורל נמצאים בהלם", היא טוענת.
איך נכתב השיר?
"כשפרצה מלחמת יום כיפור עבדתי בטלוויזיה החינוכית והתחלתי לעשות תוכנית יומית לילדים. ערב אחד הגיע אליי הביתה המלחין קובי אשרת, מאובק כולו. הוא חזר מסיני עם לחן שהוא הקליט בקסטה וביקש שאכתוב מילים. הוא אמר לי: 'את לא מבינה מה הולך שם. חייבים להרים לחיילים את המורל'. לא רציתי בהתחלה, אחי גיורא היה אז בחזית, ואמא שלי, עופרה אליגון עליה השלום, אמרה שזה חורבן בית שלישי. אמרתי 'לא נראה לי שאני יכולה לכתוב עכשיו משהו שמח', אבל הוא התעקש ולא יכולתי לסרב. שאלתי 'למתי אתה צריך אתה זה?' והוא אמר 'מחר בשש וחצי בבוקר אנחנו עוברים כאן, תשאירי את השיר בארון החשמל'. שמתי את הקסטה בטייפ ולידו על השולחן היתה גלויה מגיורא. לקחתי ממנה השראה, הוא פתח אותה במילים 'אין לך מה לדאוג', אז פתחתי את השיר ב'אין לך מה לדאוג'. ידעתי שלחיילים כבר נמאס מעוגות, אז כתבתי 'מותק לא לשלוח לי עוגה'. קובי אשרת אמר שצריך להרים את המורל, אז כתבתי 'מורל כל כך גבוה' למרות שגיורא לא כתב את זה בגלויה. בבוקר שמתי את השיר בארון החשמל והלכתי לישון, לא ידעתי איזה להיט זה הולך להיות. עוד באותו יום עוזי פוקס הקליט את השיר, והשאר היסטוריה. לפני שלוש שנים הלהקות הצבאיות הקליטו אותו מחדש עם הסולן נדב גדג', ואת הגרסה הזאת אנחנו שומעים כמעט בכל הסרטונים".
איפה תפסה אותך המלחמה הנוכחית?
"לא תאמיני, אבל בערב החג ישבנו פה עם חברים ודיברנו על מלחמת יום הכיפורים. אנחנו הרי דור הטראומה של המלחמה ההיא. באופן מוזר דיברנו על מקלטים ועל דברים שהיו, ומה יקרה אם זה יקרה שוב, וקמנו בבוקר לדבר הנוראי הזה, מאפס למאה, בלי הכנה מוקדמת".
איך את מרגישה עם העדנה המחודשת של השיר?
"אני מופתעת, למען האמת. מצד אחד זה מרגש מאוד ומצד שני, זה כבר לא שלי, השיר קיבל חיים משלו ועושה את הדרך שלו".
איך את מסבירה את זה?
"אני לא יודעת להסביר, זה סוג של נקודת אור בתוך כל הכאוס הזה. אולי אנשים מרגישים שההיסטוריה חוזרת על עצמה, שיש פה מלחמת אין ברירה ושהעם כולו מגויס לנצח בה. זה גם מבטא את הנתינה האינסופית שהאזרחים פה מרעיפים על הצבא, מביאים עוגות ותחתונים וגופיות".
איזו גרסה מתוך כל החידושים הכי אהבת?
"קיבלתי הרבה מאוד גרסאות ואהבתי את כולן, כל אחת מהן הביאה הווי אחר. אהבתי את זו של גדוד מילואים 7007 פלוגת אריאל, שבה כולם מתחבקים שם בסוף, וגם את זאת של 'פורום המילואימיות', בביצוע של אסתר רדא, שנועד להרים ללוחמות".
בביצוע הזה, שיתוף פעולה עם משרד הפרסום מקאן, המילים שונו ללשון נקבה. הלוחמת פונה לגבר שנמצא בעורף.
"פנו אליי מהפורום וביקשו ממני לשנות קצת את המילים. הסכמתי, כתבתי 'נלחמות כמו לביאות', במקום 'נלחמים כמו אריות'. את השורה 'אין לך מה לדאוג אני ישן וחולם עלייך/ כשאחזור העירה נתחתן', שיניתי ל'כשאירדם, אז אחלום עליך'. אני מוכרחה להודות שלא כל כך אהבתי שהיא שרה 'אינ'ך מה לדאוג' ובולעת הברה. אני שיניתי את זה ל'אין סיבה לדאוג', אבל הן לא רצו את זה. בדרך כלל אני מאוד קפדנית אבל פה הרמתי ידיים ונתתי להן לעשות את זה ככה, כי אם זה מה שהן רוצות, אז מי אני בכלל?"
