במשך שנים התרחקה שלי לביא (33) מאור הזרקורים. כולם הכירו את מי שהיה בעלה, אבי בתה בת השש, גלי – השחקן אלי פיניש, כוכב ״ארץ נהדרת״. היא נמנעה מלנצל את הפרסום, הקימה סטודיו לפילאטיס בביתם המשותף וסירבה להצעות להיחשף. גם כשהתגרשו, באוגוסט 2020, עשו את הדברים בלי באזז תקשורתי. זו אולי הסיבה שהופתעה כשבדצמבר האחרון קיבלה שיחה ממספר שלא הכירה. על הקו הייתה עיתונאית שבישרה לה שהיא עומדת לפרסם ידיעה עליה ועל בן הזוג שלה אז, נועם טור.
הופתעת?
״לגמרי. זה תפס אותי לא מוכנה. כשהעיתונאית שאלה אותי אם אני מאשרת, אמרתי לה, בלי לחשוב, ׳כן׳. הייתי קצת בשוק. תוך דקה מרגע שזה פורסם, קיבלתי המון טלפונים. לא דמיינתי שזה יצא כך לתקשורת״.
כמה התבאסת?
״הסיבה היחידה שהתבאסתי היא רק בגלל אלי. הוא אדם כל כך מוכשר שהתפרסם בזכות האמנות שלו. פתאום הרגשתי שבאיזשהו מקום 'הרסתי' לו, נכנסתי לטריטוריה שהיא לא שלי, בלי שרציתי, רק כי התאהבתי במישהו מפורסם. זו הייתה הפעם הראשונה שהפרסום היה קשור אליי, וחשבתי לעצמי, מה את עכשיו במדורי הרכילות ולמה הבת שלנו צריכה את זה? גם ככה אבא שלה מפורסם ואנחנו שומרים עליה מכל משמר. אני באה מבית של הורים גרושים ויודעת על בשרי שלשמור על הילדים זה הדבר הכי חשוב״.
המטרה: להרים לענת
לריאיון הזה היא מגיעה עם אדרנלין גבוה, כמה ימים לאחר סיום שידורי המשחקים האולימפיים בערוץ הספורט. אחרי שנים שבהן סירבה לעשות טלוויזיה, בעקבות ניסיון לא מוצלח בעבר, הזמינה אותה שדרנית הספורט שרון פרי להצטרף אליה כפרשנית מהאולפן לשידורי גלישת הגלים – תחום שרק באולימפיאדת טוקיו נהיה אולימפי. "שרון היא זו שדחפה לכך שערוץ הספורט ישדר את גלישת הגלים באולימפיאדה, כי הייתה לנו נציגה ישראלית, ענת ליליאור״, מספרת לביא. ״היא רצתה לתת לה את הבמה, ואני הייתי באולפן במטרה אחת: להרים לענת. מהגל הראשון שלה, היא תפסה ׳צינור׳, אנחנו התלהבנו, וחצי מערוץ הספורט נכנס לאולפן".
היו מי שלא ראו בעין יפה את הבחירה בך להיות פרשנית באולפן הערוץ.
"כשפורסם שאהיה פרשנית לצד שרון פרי, היא קיבלה הודעה לא נעימה ממישהו בארגון הגלישה בישראל שטען שהבחירה בי היא לא מקצועית, כי אין לי ניסיון גלישה בגלים כאלה באוקיינוס, ועדיף לקחת מישהו אחר. הוא נתן כמה שמות של גולשים. שרון אמרה לו, ׳לשלי יש ניסיון תחרותי, היא גולשת, נשמה׳. שמעתי את זה והרגשתי שאני חייבת להוכיח את עצמי. אחר כך הגיעו גם ביקורות קשות מגולשים גברים, שלא היינו מספיק מקצועניות כי במקצה של ענת צרחנו מהתרגשות. אמרו ש'עשינו שם שכונה'" (ליליאור הגיעה לשמינית הגמר, הישג שיא לגולשת ישראלית באולימפיאדה, אמ"ר).
"המפקד ליטף אותי מול כולם. לא הגבתי, הייתי בהלם. אני לא יודעת אם הוא הבין שהוא פוגע בי. הוא רק יצא מגניב מול כל החניכים שלו"
ובדיעבד, היית מגיבה ככה?
"גם היום אני לא מצטערת על זה. היינו עושות את זה עוד פעם. את הגולשים שכתבו טוקבקים אני מכירה. הם לא עברייני מקלדת. אנשים לא מבינים את המעמד שענת ליליאור הגיעה אליו. אם הבת שלי הייתה מגיעה למעמד כזה, הייתי שמחה אם שתי נשים היו מתרגשות כך בשבילה בשידור חי. אולימפיאדה זה עממי, גם רוזי הודג׳, פרשנית של ארגון הגלישה העולמי, לא הייתה אהובה בתחילת דרכה ולא אהבו לשמוע את הקול שלה. היום היא חלק בלתי נפרד מהנוף הטלוויזיוני. אין ספק שאני עוד צריכה להתמקצע בפרשנות, זה יקרה. הרי עד לא מזמן לא היו תחרויות גלישה אולימפיות. אם תינתן לי עוד הזדמנות, אני אשמח להגיע עם שרון לאולימפיאדה בלוס־אנג׳לס. שתינו גולשות נשמה שהבאנו את המקום שלנו״.
גלשן לבת המצווה
לביא נולדה וגדלה במרכז הכרמל בחיפה, בת שנייה מתוך שלושה ילדים. אביה עורך דין, אמה אשת חינוך שבונה תוכניות טיפול לנוער. כשהייתה בת שמונה התגרשו הוריה והגלישה נהפכה למפלט. ״הסתרתי את הגירושים מהכיתה. חברה – בתמימות או לא – סיפרה את זה בצופים. כעסתי ודחפתי אותה באגרסיביות, ובמשך זמן לא קצר עשו עליי חרם. הבנות הזדעזעו – למה אני מכה ואלימה - אבל הזעם שהיה בתוכי יצא החוצה".
איך הגעת לגלישה?
״אחרי הגירושים כל מה שרציתי או ביקשתי מההורים קרה. ביקשתי לעשות קיאקים, והם הסכימו. לקראת גיל 12 חילקו לי פלייר בקניון לקייטנת גלישה, ובלי למצמץ הלכתי. הייתי הבת היחידה בין 20 בנים, ומהגל הראשון שתפסתי לא זזתי משם. הייתה לי פריחה ועקצה אותי מדוזה, אבל חזרתי לים. לבת המצווה קיבלתי גלשן, ומאותו הרגע רק גלישה עניינה אותי. כשהתחלתי לא היו הרבה גולשות. הייתי ילדה שיורדת לים ואמא הייתה מחכה לי בחוף ואוספת אותי, לא הייתי נשארת אחר כך עם הגולשים בחוף. לפעמים היא הייתה עולה למציל ואומרת לו, 'תשמור עליה'. אמא שלי ואני נהיינו בלתי נפרדות. היא הייתה עוזבת את העבודה באמצע כדי לקחת אותי לים, כי היא ספורטאית בנשמה. היא הבינה אותי, כי גלישה יכולה להיות מאוד מתסכלת. אני זוכרתי את עצמי נכנסת לאוטו של אמא, לא תפסתי אף גל, כולם כן תפסו, והיא עודדה אותי שככה זה בספורט. עם השנים הבנתי שכולנו, הגולשים, רק רודפים אחרי אותו החומר, ההתרגשות, ומרגישים אותו בכמה שניות של אדרנלין על הגל״.
"הכרתי את נועם כשהוא היה פרוד. מעולם לא יצאתי עם גבר נשוי או ביחסים פתוחים. סביבי כולם יודעים את האמת"
בגיל 14 החלה להדריך בקייטנות גלישה. שנה אחר כך השתתפה בתחרות הגלישה הראשונה בחייה, בגבעת־אולגה (״כולן הגיעו מהרצליה ומתל־אביב והיו גדולות ממני, לא עליתי לאף מקצה״). בהמשך, בגיל 16, זכתה באליפות הארץ. ״זכיתי, בין היתר, כי היה לי מזל וחלק מהבנות לא נכנסו למים או לא השתתפו. היו גלים גבוהים וזה היה הדבר שלי. חוף 'בק דור' בחיפה הוא הכי הארד קור לגלים, ואני גלשתי בו כל הילדוּת ותפסתי שם מקום של כבוד. בהתחלה חשבו שאני בן, כי יש הרבה בנים גולשים עם שיער בלונדיני ארוך. היו צועקים לי, 'ילד, זוז', כי לא היו בגדי גלישה לנשים. התלבשתי כמו בנים וגם הייתי לא מפותחת לגילי. נראיתי כמו בן".
איך השפיעה הגלישה על נעורייך?
"הייתי כל היום בים או שעבדתי בחנות הגלישה של הספונסרים שלי ובחוגי גלישה. רגע לפני שזכיתי באליפות הארץ, אמא שלי הוזמנה לשיחה בתיכון 'הריאלי' שבו למדתי. כולן אמרו, ׳שלי צריכה לשים את הגלישה בצד ולהתחיל ללמוד׳. אמא שלי קמה ואמרה: ׳אצלנו בבית זה קודם גלישה ואחר כך לימודים׳. סיימתי עם בגרות מלאה בלי שהייתי בבית הספר״.
בגיל 17 סבלה מאנורקסיה, והוריה חילצו אותה על ידי טיפול פסיכולוגי וליווי צמוד. ״אמא שלי אמרה לי פעם, 'אם את לא אוכלת עכשיו חצי מנה פלאפל, אני לא לוקחת אותך לגלוש'. בכיתי כי לא הייתי מסוגלת לאכול אותה, אבל למחרת אמרתי להורים שלי, 'קחו אותי לטיפול'. היה לי פסיכולוג ספורט, אופיר רם, אחד הגולשים הטובים בארץ עד היום, והוא היה עושה לי טיפולים בקליניקה ובים, מלמד אותי איך להוציא את הזעם. הגלישה הייתה עוגן מטורף, והיום אני מעבירה הרצאה לאמהות על הפרעות אכילה אצל נערות״.
השפלה מול הטירונים
לפני הצבא נסעה עם החבר שלה לגלוש בהוואי, וחזרה עם החלטה לעשות שירות צבאי משמעותי ולא לשרת כספורטאית מצטיינת. היא התקבלה לקורס מדריכות כושר, אבל אירוע אחד בטירונות שינה הכול. "יום אחד חזרתי מביקור אצל רופא, ואחד המפקדים של טירוני הבנים תפס אותי הולכת על השביל וקרא לי, ׳חיילת, בואי לנשקייה, את פספסת שיעור פירוק והרכבת נשק׳. לא הבנתי מה קורה, הוא לא היה אמור ליצור איתי קשר. הוא לקח נשק והכניס אותי למגורים של הטירונים. אני זוכרת עד היום: החדר הראשון מצד שמאל. מחוסר ברירה הלכתי אחריו".
מה קרה שם?
"בתוך חדר מלא טירונים בנים הוא לימד אותי איך לפרק ולהרכיב נשק, שזה לא היה התפקיד שלו. הוא ליטף אותי ונגע בי מול כולם והסתכל עליי מכף רגל ועד ראש. לא הגבתי. ידעתי שהוא לא היה אמור להכניס אותי לשם. כשיצאתי מהחדר, כולם שרקו. זה הכניס אותי להלם. זו לא פגיעה מינית אלא השפלה מינית. הייתי רוצה לדעת אם אחד הבנים שהיו שם זוכר את זה. אולי הם חשבו שזה ראוי, כי המפקד שלהם עשה את זה. אני לא יודעת אם הוא בכלל הבין שהוא פוגע בי. הוא רק יצא מגניב מול החניכים שלו. הרגשתי שהמפקד הזה בייש אותי והשפיל אותי. אני, שמגיל 15 נסעתי בכל העולם לתחרויות גלישה, הכי מוגנת ובטוחה, דווקא בשבוע האחרון של הטירונות – במקום שבו הייתי אמורה להיות הכי מוגנת – נוצלתי על ידי מפקד״.
איך השפיע עלייך האירוע הזה?
״התחלתי להסתגר. הפסקתי להתקלח עם הבנות. לא הבינו מה קרה לי. כולם חשבו, ׳שלי השתגעה׳. התחלתי עם התקפי חרדה ועם הפרעת אכילה הפוכה: אכלתי הרבה. רציתי להסתתר. העליתי תוך זמן קצר 15 ק״ג. הלכתי לקב״נית והיא שאלה אם אני רוצה להשתחרר. הייתי בהלם. מה? להשתחרר מהצבא? מה פתאום? אני לא משתחררת. משכתי ומשכתי והסתרתי. המשכתי מהטירונות לקורס מדריכות הכושר, אבל כשחזרתי הביתה מהצבא לא יצאתי מהחדר. ההורים לקחו אותי לטיפול פרטי מחוץ לצבא. נפרדתי באותה תקופה מהחבר שלי, גם הוא חשב שהשתגעתי. הרגשתי שכולם ראו ויודעים איך הושפלתי. לא סתם האבסתי את עצמי באוכל. שקלתי בצבא כמו ששקלתי בסוף ההיריון שלי. היום אני יודעת שמשכתי תשומת לב בבסיס: הגעתי אחרי כמה חודשי גלישה בהוואי, שזופה, שיער בלונדיני צרוב מהשמש, רצה טוב, נחמדה ושמחה".
"לא הכירו אותי בבית־יצחק, הלכתי לחבר טוב שיש לו עגלת קפה שם, ופשוט ישבתי והתחלתי לדבר על הסטודיו שפתחתי. לאט־לאט התחילו להגיע אליי"
בסופו של דבר השתחררת מצה״ל לא נחמדה ולא שמחה.
"אחרי חצי שנה בצבא ביקשתי להשתחרר, ותוך שנייה שחררו אותי. שנה שלמה לא הלכתי לגלוש. העור גירד לי, לקחתי כדורים פסיכיאטריים שדיכאו לי את החשק. ניסיתי לעבוד בכל מיני עבודות. לא הסתדרתי. אמא שלי הגאונה החליטה שאני צריכה ים כדי להירפא, אבל לא הייתי מוכנה ללכת לחוף בחיפה. הסתתרתי. בגיל 19 הפכתי להיות הילדה של אמא ואבא שצריך לטפל בה.
"אמא לקחה אותי לאילת, ואבא החליף אותה מדי פעם. עשינו ביחד הליכות ולפעמים יצאתי לשנרקל. חזרתי לעצמי לאט־לאט. הציעו לי לשווק דירות נופש לתיירים, וזה החזיר אותי למסלול חיים נורמלי ואל הגלישה״.
כשחזרה לחיפה אחרי שלושה חודשים, כשהיא בת 19, נרשמה לקורס אימון כושר ופילאטיס ואימון קיקבוקסינג. ״בעצם חזרתי לזירת הפשע״, היא מחייכת בעצב, ״את הבנות שהיו איתי בטירונות פגשתי במסדרונות של וינגייט. היה לי קשה, אבל עוד לא הבנתי שאני צריכה לטפל בעצמי״.
מתי הבנת?
"אחרי שהבת שלי נולדה, חיילת בשם מאי (פאטל, אמ"ר) פרסמה שעברה הטרדה מינית בצבא על ידי קצין מפורסם. אז התחלתי להבין. תשמעי, אני לא זוכרת את המפקדות שלי בטירונות ולא את המפקדות שלי בקורס, אבל את המפקד ההוא אני זוכרת. היום, אחרי טיפול, אני מודה על התקופה ההיא כי היא עיצבה את האישיות שלי, את המיניות שלי, את הכול. לקח לי זמן אבל התאהבתי בעצמי מחדש״.
כשהייתה כבת 23 הוזמנה להקים קבוצות סאפ נשים במועדון ״לב הים״ במרינה של תל־אביב. הבאתי אליהן את הכושר הגופני ואת תורת האימון. נשים קראו לזה 'פסיכו־סאפ'. הבנתי שאני יודעת לייצר קהילה ושאני נהנית מזה יותר מאשר מהאימון עצמו״.
האומץ להתגרש
את אלי פיניש הכירה בגיל 25. הוא היה אז גרוש מאשתו הראשונה, ליטל גת, אם בנו בן ה־15. לביא ופיניש נפגשו ב״הספרייה״, בר בעמק חפר. ״הוא חיזר אחריי המון זמן״, היא מסמיקה וצוחקת. ״זה המחזר הכי עקבי שפגשתי. בהתחלה חשבתי מה לי ולו ורציתי להכיר לו חברה, אבל אחרי תקופה נפגשנו לקפה וגיליתי בן אדם פשוט, ערכי, מגניב, אבא מהמם. התאהבנו ממש. הייתה לנו אהבה כיפית. היינו הולכים לגלוש ביחד, צוחקים, נהנים, מארחים חברים, הכול בפשטות. אלי ואני יכולים עד היום ליהנות ממנת שווארמה וללכת לגלוש, לא צריכים מעבר לזה״.
ב־2017 הם התחתנו. לביא החזיקה סטודיו בביתם בשכונת נווה איתמר בנתניה, קרוב לים. בשכנות אליהם התגוררה גרושתו של פיניש, ליטל גת, עם בת זוגה. כעבור שלוש שנים, כשבתם הייתה בת שנתיים, התגרשו.
למה זה נגמר?
"הייתי צעירה מאוד, לא ראיתי בבית זוגיות ואיך היא אמורה להיות ולא ידעתי לייצר זוגיות בבית שהקמתי עם אלי. לא משנה כמה אהבה הייתה, היה רגע שבו הזוגיות לא הייתה שם. זה היה חסר גם לי וגם לו. אני הרגשתי מאוד לבד בשלב מסוים. לטובת גלי, החלטנו להיפרד. לא התאמנו. נשארנו חברים טובים. יש אנשים שעברו גירושים קשים ומטורללים, אנחנו נפרדנו בטוב. ובכל זאת, נשים שואלות אותי איך היה לי אומץ. אני זוכרת שהיו לי המון פחדים, איך אני אחיה, האם הבת שלי תעבור עכשיו בין שני בתים. הפרידה מאלי גרמה לי להבין שאני יכולה לבד".
״התחלתי להסתגר. הפסקתי להתקלח עם הבנות. לא הבינו מה קרה לי. כולם חשבו, ׳שלי השתגעה׳. התחלתי עם התקפי חרדה ועם הפרעת אכילה הפוכה: אכלתי הרבה. רציתי להסתתר"
ואיך נראו החיים לבד?
"בהתחלה הסטודיו שלי היה בבית של אלי. זו הייתה תקופת הקורונה, לא היה לי הרבה כסף. סגרתי את הסטודיו והלכתי. ואז הבנתי שבית־יצחק יהיה מקום נכון לפתוח בו סטודיו, כי נשים במושב התאמנו בקאנטרי או בבתים של מאמנות. לא הכירו אותי, הלכתי לחבר טוב שיש לו עגלת קפה שם, ופשוט ישבתי, מה שלא מתאים לי לעשות, והתחלתי לדבר על הסטודיו שלי. בהתחלה ראו אותי כגרושה של אלי פיניש ולאט־לאט התחילו להגיע אליי. הבינו שכיף ונעים אצלי.
אחרי שלושה שבועות שהסטודיו בבית־יצחק היה פתוח, היה סגר של ינואר 2021. העברתי את הציוד אליי הביתה והמשכתי תוך כדי תנועה. העסק שלי גדל וצמח, העסקתי מאמנות בתחילת דרכן שהיום פורחות עם מקום משלהן. יש אצלי בסטודיו נשים שמתאמנות וכבר עברו שתי לידות בסטודיו. אני שוכרת בית במושב, יש כאן קהילה מדהימה וחברות טובות שעוזרות אחת לשנייה. אחרי 7 באוקטובר הבנתי את המשמעות של בית ואת הכוח של הסטודיו. נשים הגיעו אליו ב־9 באוקטובר, שבורות ובטראומה, גם נשים מקיבוץ עלומים שהתפנה לנתניה. קיבלתי כוח מהן״.
איש ים ונפש עמוקה
לפני כשנה הכירה את נועם טור בחוף הים. ״הייתה לנו אהבה של ילדים בני 16, בקיץ של ים ושל חופש וכל מה שאנחנו אוהבים״, היא אומרת. ״גלשנו ועשינו דברים ששנינו אוהבים. התאהבנו בטירוף. בחוויה שלי הייתה לנו זוגיות אמיתית. נועם הוא בחור זוגי ולויאלי. התאהבתי בו כי הוא איש ים עם נפש עמוקה, אוהב את המשפחה, החברים והילדים ונאמן להם. פגשתי גם את שלומית, אמא שלו, שהייתה שחיינית בשתי אולימפיאדות (כולל במינכן, אמ״ר). היא קידמה את ספורט הנשים בישראל ואני מעריכה אותה״.
אז למה נפרדתם?
"המציאות היא שיש לכל אחד מאיתנו ילדים להורים מפורסמים, והדברים מורכבים יותר. כל מה שאני יכולה לומר הוא שהכרתי את נועם כשהוא היה פרוד. מעולם לא יצאתי עם גבר נשוי או ביחסים פתוחים. סביבי כולם יודעים את האמת. מה שחיבר בין נועם וביני זה הים ותחושת החופש, ושנינו שומרים על פרופיל נמוך כדי שיהיה איזון בבית בין הפרסום לאנונימיות. נועם לא היה בתקשורת בפני עצמו המון שנים. אני אף פעם לא הייתי. גם כשהייתי נשואה לאלי, הפרסום שלו לא נגע בי. זו העבודה שלו״.
הזוגיות שלכם הושפעה מהמלחמה?
"בתחילת המלחמה כל אחד מאיתנו היה עם המשפחה שלו. אני ואלי היינו ביחד בעשייה והתנדבות משותפת ואנחנו עושים המון דברים שחשובים לנו ביחד גם היום, את זה אנחנו לא מעלים לאינסטגרם. נועם נסע לחו"ל עם המשפחה שלו (עם קרן פלס וילדיהם, אמ"ר) וקיבלתי אותו בחזרה, אבל, כאמור, משהו השתנה ולבסוף נפרדנו בטוב. הוא אדם מדהים״.
את בשלה היום לאהבה חדשה?
"אני ממש אוהבת להתאהב. זה כמו לתפוס גלים טובים. היום זוגיות לא חסרה לי, אבל מי שיבוא יהיה שותף לדרך. חשובה לי יציבות עבור הבת שלי, ראינו כמה החיים שבריריים".
