הסיפור של רנטה רייספלד מירושלים, אלמנה, אמא לשניים, סבתא לארבעה, פרופסור (אמריטה) לכימיה באוניברסיטה העברית, מומחית לניצול אנרגיית השמש:
"ב־27.6.1976 עליתי על טיסת 'אייר פראנס' בדרכי לליון שבצרפת. בנחיתת ביניים באתונה עלו כמה נוסעים, וכשעה אחרי שהמראנו שמעתי גבר אומר באנגלית: 'אנחנו ארגון הצבא האדום, אתם השבויים שלנו!'. אני לא זוכרת את הנוסח המדויק, כי במשך השנים עבדתי על החלשת הזיכרון הזה כדי לא להיות בטראומה בכל טיסה, אבל היה ברור שמדובר במחבלים ובחטיפה. הבנתי שאנחנו בתוך אסון, חשבתי על בעלי שנשאר בבית עם שני הבנים, אז בני חמש ושנתיים, וידעתי שאם נצא מזה בחיים זה יהיה נס. ישבתי קפואה, כמו שאר האנשים סביבי שהיו מבועתים. בדיעבד אני יודעת שהיה מדובר בארבעה מחבלים – שניים מהחזית העממית לשחרור פלסטין ושניים גרמנים, גבר ואישה.
נולדתי בפולין, אמי נפטרה בלידתי ואחרי שבועיים הועברתי לסבתא וסבא שלי, שחיו בעיר סאנוק. בתחילת מלחמת העולם השנייה נכנסו הגרמנים לעיר ואחרי זמן קצר הוחלפו ברוסים. אלה גירשו אותנו לסיביר ומשם הועברנו להרי אורל. בדיעבד, מה שאז נחשב לטרגדיה הציל את חיינו. חיינו באורל כמה שנים, בתנאים של רעב כבד, וכדי לרכוש מקצוע נרשמתי לבית ספר מקצועי שלמדו בו גם מדעים. שם גיליתי את הכימיה ולמעשה אז התחילה הקריירה המדעית שלי.
"שכבנו על המזרנים ושמענו יריות. חשבתי שהמחבלים באים לחסל אותנו, ופתאום שמעתי קול בעברית: 'באנו לשחרר אתכם, בואי!'. התחלתי לרוץ, בלי נעליים, והרגשתי שאני בסרט"
ב־1945, בתום המלחמה, חזרנו לפולין. אבא, שהיה רופא, אשתו השנייה ובתם המשותפת שהו בוורשה במהלך המלחמה, וכששבנו גילינו שהם ניצלו בנס, אבל אני נשארתי עם סבא ועם סבתא, שקראתי לה 'אמא'.
את מי שהפך לבעלי, אליעזר ז"ל, שהיה מבוגר ממני בשבע שנים, הכרתי ברחוב, ונוצר בינינו קשר מיידי. היה לו בית חרושת לסוכריות והוא היה צייר מוכשר שעשה שלטים. לפני שעלה ארצה הוא סידר לי מסמכים, וב־1950, תשעה חודשים אחריו, עליתי לישראל עם סבתא, שהתאלמנה בינתיים, וגרה איתנו עד מותה.
עוד כתבות בערוץ לאשה
בתוך כמה חודשים למדתי עברית והתקבלתי ללימודי כימיה באוניברסיטה העברית. זה לא היה פשוט. הסטודנטים הצברים, שראו את עצמם כבני אלים, התייחסו לעולה החדשה שהייתי בזלזול נוראי, עד שבבחינות הראשונות קיבלתי את הציונים הכי טובים ומאז היה להם רספקט כלפיי. כשנולד בננו הבכור, קיבלתי דוקטורט. לאורך השנים בעלי עבד ואני למדתי. הוא לא היה אקדמאי וכולם אמרו לו שאם ייתן לי ללמוד אגיע לגדולות ואעזוב אותו, אבל הוא עשה הכול כדי לעודד אותי ולתמוך בי, כולל לגדל את שני הבנים שלנו, שהפכו בבגרותם לדוקטורים – האחד למתמטיקה והשני לפיזיקה. אלמלא הוא, לא הייתי מגיעה לקריירה עולמית שכללה שיתופי פעולה עם מדענים בעלי שם. לימדתי, פרסמתי מחקרים בספרות המקצועית בעולם, קיבלתי פרופסורה באוניברסיטה העברית ודוקטורט של כבוד בשלוש אוניברסיטאות באירופה בזכות הישגיי המדעיים. ההמצאה שאני הכי גאה בה היא שיטה שמרכזת אנרגיית שמש בתוך זכוכית, במטרה להפחית את כמות התאים הסולריים שנדרשים להפיכת אנרגיית השמש לחשמל.
במסגרת שיתופי הפעולה האקדמיים שעשיתי, נסעתי ביוני 1976 לאוניברסיטת ליון כמרצה אורחת. כשהמטוס נחטף נחתנו בלוב, ואחרי שעות עלינו שוב לאוויר ונחתנו בנמל התעופה אנטבה שבאוגנדה. שם הוציאו אותנו מהמטוס והכניסו אותנו לאולם בשדה התעופה. אני זוכרת את זה במעומעם, כולנו היינו בהלם. נתנו לנו אוכל, מזרנים ושמיכות ונשארנו שם בלי לדעת מה קורה. בשלב מסוים לקחו אותי לחקירה, שאלו מה אני עושה ועל מה אני עובדת. המחבלים לא השתמשו בכוח מולנו ולא עינו אותנו. הגרמנייה התייחסה אליי יפה, דיברה איתי ואפילו הביאה לי ממתקים. אידי אמין, שליט אוגנדה, הגיע כל יום, ובאחד הימים אמר לי שהכול יהיה בסדר. ביקשתי בהומור שייקח אותנו לטיול. חייתי כמו כולם בחוסר ידיעה מה יהיה, אבל לא הרגשתי מאוימת.
על מזרן סמוך אליי הייתה דורה בלוך, שטסה עם בנה, אילן הרטוב. כשדורה הרגישה לא טוב ולקחו אותה לטיפול אמרתי לה: 'אנחנו לא יודעים איך נסיים את ההרפתקה הזאת – אם נחיה או לא – אבל את תהיי בסדר, כי אותך לוקחים לטיפול רפואי'. אבל בדרך חזרה, כשחזרנו במטוס, היא לא הייתה איתנו (בהמשך התברר שהיא נרצחה, צ"ר).
"במלחמת העולם השנייה גירשו את משפחתי מפולין לסיביר, ומשם הועברנו לאורל. בדיעבד, מה שאז נחשב לטרגדיה הציל אותנו"
לעולם לא אשכח את פעולת החילוץ. זה היה במוצאי שבת, אחרי שבוע שהיינו שם. שכבנו על המזרנים ופתאום שמענו יריות. זה היה הרגע המאיים ביותר בכל הסאגה. חשבתי שהמחבלים באים לחסל אותנו, כי אף בר דעת לא יכול לדמיין שמדובר באנשים שלנו. פתאום שמעתי קול בעברית: 'באנו לשחרר אתכם! קומי ובואי איתנו'. נשמעתי להוראות, התחלתי לרוץ בלי נעליים, והרגשתי שאני משחקת בסרט הרפתקאות. לא זכרתי אפילו שהיה לי תיק עם חומר חשוב של ההרצאות שלי וכתב יד של ספר מדעי (שבהמשך פורסם בהוצאת שפרינגר הגרמנית). הזוג ששכב לידי לקח אותו ונתן לי את התיק במטוס. צדיקים!
3 צפייה בגלריה
4.7.76: שר החוץ יגאל אלון (בגבו למצלמה) מקבל את פני החטופים ששבו לארץ
(צילום: משה מילנר לע"מ)
כל המבצע התנהל מבחינתנו בשקט ובמשמעת. לא הייתה צהלה. עד הרגע האחרון לא ידענו מה יקרה. גם לא ידענו שיוני נתניהו נהרג, כמו גם שלושה מבני הערובה (אידה בורוכוביץ', פסקו כהן וז'אן ז'אק מימוני, צ"ר) זה נודע לנו אחר כך. כשהגענו ארצה ודלתות המטוס נפתחו, ראינו אלפי אנשים מסביב. בעלי השאיר בבית את הילדים ובא לקבל את פניי בהתרגשות שאין לתאר. הוא סבל יותר ממני, כי אני ידעתי כל הזמן שאני חיה ואילו הוא היה בחוסר ידיעה ובדאגה.
חזרתי לאוניברסיטה אחרי שבועיים, וכמה שבועות אחר כך הוזמנתי לאוניברסיטה אמריקאית. לא רציתי לטוס בגלל הטראומה, אבל בעלי החכם אמר לי: 'את חייבת לנסוע, כי אם לא תעלי על מטוס מיד, לעולם לא תטוסי'. שמעתי בקולו, כי חלק ניכר מהעבודה שלי היה להרצות במקומות שונים בעולם. להגיד שלא רעדתי זה לא מדויק. פחדתי, אבל עשיתי זאת, ומאז טסתי עוד עשרות פעמים, אם לא יותר.
"לא רציתי לטוס שוב בגלל הטראומה, אבל בעלי החכם אמר לי: 'אם לא תעלי על מטוס מיד, לעולם לא תטוסי"
כיום אני כבר לא טסה לשיתופי פעולה אקדמיים, אבל שומרת על קשר עם עמיתים בעולם המדעי. יש לי המון ידידים, רובם צעירים ממני. בעלי נפטר ב־2015 ובאחרונה נפטר גם דני, בני הבכור. זה עצוב מאוד, אבל אני לא מרגישה בדידות. יש לי בן מסור ומשפחה נהדרת, ולפני ארבע שנים הגיעה אליי ענבל כהן, מתנדבת בתוכנית 'גשר לקשר' שמפעילה הקרן לרווחת נפגעי השואה, להפגת בדידותם של ניצולים (פרטים על התנדבות עם ניצולי שואה באתר הקרן, צ"ר). ענבל הייתה אמורה להיפגש איתי במשך שנה אחת לשבוע, אבל הפכנו לחברות. אין יום שהיא לא מתקשרת, גם כשהיא בחו"ל, ומגיעה אליי הרבה יותר מפעם בשבוע. למרות פער הגילים בינינו אנחנו מדברות על הכול".
שורה תחתונה: "לא לשים דגש על דברים קשים שעברת, אלא לראות את הצד המואר של החיים ולגרום לאנשים להרגשה טובה, כדי שירצו בחברתך לא מתוך מחויבות או רחמים אלא מתוך עניין וחשק".
