יממה לאחר שניתק הקשר עם נועה זנדר והחלו ידיעות סותרות על מה שקרה לה במסיבת נובה, התקבלה בבית הוריה בראשון־לציון שיחת טלפון בלתי צפויה. על הקו היו יניב וארז, שני צעירים מבאר־שבע שראו את הכאוס מסביב והחליטו לאסוף טלפונים, ארנקים ומצלמות רכב של האנשים שנרצחו על כביש 232, מתוך הבנה שהמידע ממצלמות הרכב עלול להימחק בקרוב. כך מצאו את הרכב הנטוש של נועה זנדר על כביש הדמים. ״השיחה איתם נשמעה כך״, משחזרת אחותה, חן, ״'שלום, משפחת זנדר? יש לנו את הארנק והטלפון של נועה'. התברר שהם פתחו חמ״ל בבית כדי להחזיר ציוד למשפחות. פשוט נסענו אליהם ולקחנו את החפצים של אחותי, שברחה למיגונית. ראינו דרך המצלמה את דפוסי הפעולה של המחבלים - זריקת הרימונים והירי באנשים שניסו לצאת מהמיגונית. זה היה עוד חלק בפאזל".
פאזל שנאלצתם להרכיב בעצמכם.
"כן. המלחמה הזו נוהלה על ידי האזרחים ולא על ידי הממשלה. את כל המעטפת והתמיכה קיבלנו ממרכזים אזרחיים שהוקמו על ידי אנשים פרטיים, ממטה המשפחות של החטופים והנעדרים ועד ארגון שניסה באמצעות סריקות פנים לאתר אנשים בסרטוני חמאס. ותשמעי, עד היום יש אנשים שלא קיבלו את החפצים של היקרים להם שנרצחו״.
צפו בווידאו
(צילום: טל שחר)
חן, בואי, נפל עלינו אסון
ב־7 באוקטובר הייתה חן זנדר (35), כתבת התחבורה של חדשות 13, בסוף שבוע עם בעלה, ד״ר תומר מימון, נוירוכירורג במרכז הרפואי שיבא. הם בילו בפסטיבל התמר, ישנו בבית מלון בים המלח, ובשבת, כשהתעוררה והביטה בטלפון, הבינה שמשהו לא טוב מתרחש. ״בגלל כמות ההודעות הווטסאפ שלי פשוט נתקע״, היא נזכרת. ״אמרתי לתומר, ׳יש מלחמה גדולה׳. כשנכנסתי לקרוא מה קורה בהודעות של חמ״ל הכתבים, הבנתי. כתבו שם דברים שמעולם לא ראינו, ׳חדירה של מחבלים לשדרות׳, ׳הם נכנסים לנו הביתה׳. בסרטון הראשון שראיתי משדרות אמרתי, זה פייק, טנדרים עם מקלעים באמצע שדרות? זה סותר את כל מה שסיפרו לי על צה״ל, הצבא החזק בעולם, שמדינות באות מכל העולם כדי ללמוד ממנו. גם אני הרגשתי כך כשהייתי חיילת. מה זה? אני לימדתי לוחמים לירות״.
זנדר ידעה שאחותה הקטנה (22) מבלה במסיבה בדרום. ״יובל, אחי הקטן, שהוא בן 28, התקשר בחרדה שמעולם לא שמעתי וצעק, ׳חן, נועה במסיבה׳. בשעה 7:42 כתבתי לה, רגע לפני שיצאתי מהמלון לכיוון המרכז, 'יפה שלי, תעני לי, אני אבוא לקחת אותך׳. כשהיא לא ענתה כתבתי שוב, ׳אהבת חיי, אני שולחת לך אנרגיות והרבה כוחות, יודעת שאת שומעת רעש ובלגן סביבך, עוד מעט הכול יסתיים. אני אוהבת אותך׳. בשלב מסוים נועה שלחה לי הודעה: ׳איפה יש חדירות מחבלים? תני קצת עדכונים׳".
4 צפייה בגלריה
נועה זנדר ז"ל. "שלחה לי הודעה: ׳איפה יש חדירות מחבלים? תני קצת עדכונים׳"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
היו לך עדכונים?
"קבוצת הווטסאפ של העבודה הייתה מפוצצת הודעות. אחי גל שלח לי סרטונים של חמאס מהטלגרם, והעברתי למערכת. חשבתי שאעצור בשדרות או בבאר־שבע, ואשדר משם בשידור חי. ביקשתי מהמערכת שישלחו צוות, אבל תוך כדי הבנתי שעדיף שאסע להורים שלי. אמרתי למנהלים שלי, ׳תכניסו אותי לשידור מאחר הצהריים לתוך הערב׳. גם אמא שלי, שהיא מרכזת הסיעוד של החטיבה הפנימית בשיבא, הבינה שיש אירוע רב־נפגעים ונסעה לעבודה. היא אמרה לי בטלפון, ׳אני בלחץ, אלך לטפל באנשים ואחזור׳. בשעה 11 בבוקר חברה של נועה התקשרה לאמא מגמגמת בבכי, שהחבר של נועה, דניאל, הצליח להינצל וסיפר שנועה מתה. אמא התמוטטה בבית החולים. אבא שלי, אדם חזק מאוד וגדול, התקשר אליי בקול שבור ואמר, ׳חן, בואי, נפל עלינו אסון׳. הרגעתי את עצמי ועשיתי נשימות. לא ירדו לי דמעות. הייתי בהלם״.
"ביום חמישי בשעה שתיים בצהריים קיבלנו טלפון ראשון. מישהי שאלה את אמא שלי, 'איפה תרצי לקבור את הבת שלך?' אמא שלי צרחה, ׳לקבור אותה? אף אחד לא הודיע לי רשמית שהיא מתה׳
הפרטים התבררו בדיעבד: נועה זנדר, בן זוגה דניאל ועוד שני חברים הגיעו למסיבה ברעים בחמש לפנות בוקר. עם המטח הרקטי הראשון בשש וחצי בבוקר, נכנסו לרכב. המשטרה כיוונה אותם ימינה לכביש 232, מיד אחר כך הייתה אזעקת צבע אדום והם נכנסו למיגונית. ״אחרי 40 דקות, דניאל וחבר שלו יצאו להתפנות״, משחזרת זנדר, ״בחוץ הם הבחינו בטנדרים של מחבלים מתקרבים. הוא צרח לכל החברים במיגונית לברוח כי המחבלים כאן, מצא איזו שוחה, שם על עצמו שיח והיה כך במשך שעתיים. הוא שמע את כל מה שקורה במיגונית, את המחבלים שזרקו רימונים וריססו את המיגונית דרך פתח, אבל לא ראה כי לא יכול היה להרים את הראש. החבר השני ברח גם הוא והסתתר. נועה וחבר נוסף נשארו במיגונית. כשדניאל שמע שוטרים שמדברים בעברית הוא יצא מהמסתור, והתחיל פינוי של פצועים מתוך המיגונית.
"אחרי כמה דקות הוא ראה את נועה שרועה על הרצפה מחוץ למיגונית. הוא סיפר לנו מאוחר יותר שלא יכול היה להציל אותה. פינו אותו כי היה עדיין קרב עם מחבלים. ניסינו להבין ממנו, ׳אתה בטוח שזיהית אותה? אתה יודע בוודאות שהיא לא הייתה בחיים?׳ התקשרנו לכל בתי החולים כדי לברר אם יש אלמונים שהגיעו לאשפוז, הפעלתי חברים שמשדרים מבתי החולים, כמובן לא הכבדתי עליהם, אבל כשהגיעו אלמונים ביקשתי שיידעו אותי. שלחתי הודעות לזק״א ולמד״א כדי לבדוק אם יש מידע על מה שקרה במיגונית, ואף אחד לא ענה לי. בערב התקשרתי לאלמוג בוקר והוא העלה לשיחה את הרבש״ץ של רעים, שצעק נסער, ׳אני תחת אש, אני לא יכול ללכת לבדוק את מי פינו׳. מד״א אמרו לי, ׳אנחנו בכלל לא נכנסים לשם כרגע׳. כל הזמן שואלים אותי 'איך לא הפעלת קשרים?', אני כן הפעלתי (בוכה), אבל לא יכולתי לבקש שייתנו לי עדיפות. אני יודעת איזו עבודה הייתה להם. אני הרי מסקרת תמיד אירועים של אחרים, ואני באמת טובה בלעזור לאחרים, ועכשיו אני הייתי צריכה לבקש עזרה וזה היה קשה. אני תוהה אם ניסיתי מספיק".
באיזשהו שלב עלתה האפשרות שהיא נחטפה.
״ביום שלישי קיבלתי רשימת חטופים והשם שלה נמצא שם. זה טלטל את עולמנו. הרשימה נראתה לי פיקטיבית, משהו בניסוח היה מוזר. בערב חבר טוב של נועה אמר לי, ׳אני מגויס למילואים בבסיס שורה, ואחותך ברשימת הגופות המזוהות׳. היה קל לזהות אותה, כי כל מי ששירת בצבא בשנים האחרונות, לקחו את טביעת האצבע שלו. החלטתי שאני לא הולכת לספר את המידע הזה להורים שלי. אמרתי, כשמישהו רשמי יגיע, הם ידעו. ביום רביעי הוא שוב התקשר לברר אם דיברו איתנו, ולא, עדיין לא דיברו איתנו. הכול עבד בעצלתיים על הגב שלנו. שישה ימים חיכינו. לא עבדתי. הייתי עם המשפחה שלי, וכל הזמן חשבתי - האם זה באמת קורה לנו?".
"חבר טוב של נועה אמר לי, ׳אני במילואים בבסיס שורה, ואחותך ברשימת הגופות המזוהות׳. החלטתי שאני לא הולכת לספר את המידע הזה להורים שלי. אמרתי, כשמישהו רשמי יגיע, הם ידעו. שישה ימים חיכינו"
מתי הבנת שזה אכן קורה לך?
"ביום ראשון נסעתי להגיש תלונה על היעדרות בלהב 433, מסרתי די־אן־איי. המשפחות של הנעדרים ניגשו אליי, חשבו שאני מסקרת את האירוע, ואמרתי, 'לא, אני מחפשת את אחותי'. שם שמעתי את הסיפור על ההוא שיש לו ילד שנחטף ומישהי שמספרת שהאיכון של הטלפון של הבן שלה בכלל בחאן־יונס. הלב שלי יוצא אליהם ואני חושבת - תתעוררי, את באותו מצב! את לא מסקרת עכשיו סיפור של אחרים!"
איך לבסוף נודע לכם מה קרה לנועה?
"ביום חמישי בשעה שתיים בצהריים קיבלנו טלפון ראשון. מישהי ממשרד הדתות שאלה את אמא שלי, 'איפה תרצי לקבור את הבת שלך?' אמא שלי צרחה, ׳לקבור אותה? את מי לקבור? אף אחד לא הודיע לי באופן רשמי שהיא מתה׳. כעבור שעה הגיעו אל הוריי הביתה העובדות הסוציאליות של ראשון־ציון".
אתם יודעים למה אחותך יצאה מהמיגונית?
"זו השאלה הגדולה. ניסינו לאסוף כל פיסת מידע כדי להבין. בחדשות 13 ראיינו שתי בנות שהיו איתה שם. הן אמרו שנועה יצאה בשלב מסוים כשחשבה שהמחבלים הסתלקו, ונורתה. היום אנחנו מקווים שהיא סבלה כמה שפחות".
מי זיהה את גופתה?
"תומר זיהה אותה באופן ודאי בבית העלמין. אמא שלי רצתה לזהות אותה והתלבטנו. ידענו שהפנים שלה נפגעו קשה ממקלע כבד בנוסף לשני פצעי ירי בחזה. אמא שלי אמרה, ׳אני, שרואה את כל המטופלים הכי קשים, את הבת שלי אני לא אוכל לזהות?׳ תומר נכנס ראשון, הוא יצא וביקש שאמא לא תתעקש. אמא זיהתה רק את הרגליים של אחותי ואת נקודת החן ברגל״.
על מי את הכי כועסת?
"אני נעה בין הכעס על המדינה ובין הכעס על מערכת הביטחון ועל הממשלה שעסוקה בפוליטיקה פנימית על חשבון 1,400 משפחות נרצחים ועוד 241 משפחות חטופים ועשרות נעדרים. אבל כולנו חטאנו בחטא היוהרה, גם אנשי התקשורת, כי הדהדנו את הקונספציה שחמאס מורתע ולא רוצה להיכנס ללחימה. גם אנחנו בתקשורת נצטרך לעשות חשבון נפש. אני הרי שידרתי ב'חומת מגן', ב'שומר החומות' ובמבצע 'מגן וחץ'. אמרנו שאין לחמאס אינטרס, אבל למה אין לו? שאלנו מספיק? וכשקיבלנו את הסרטונים על קייטנות חמאס, האם השקענו בזה מספיק מחשבה?״.
השיחה אחרונה
זנדר עונדת שרשרת שקיבלה ממעצבות תכשיטים ושעליה מוטבעת דמותה של אחותה. היא ילידת ראשון־לציון ומתגוררת כיום ברמת־גן, בתם הבכורה מבין ארבעה של גמלאי חברת החשמל ושל מי שהייתה במשך שנים האחות האחראית של המחלקה הנוירוכירורגית בשיבא וכיום בתפקיד ניהולי בבית החולים. אחיה גל (33) נשוי ובעל עסק למכירות על עגלות בחו״ל ומתגורר בתל־אביב. יובל (28) רווק וסגר לאחרונה את העסק העצמאי שלו.
נועה הייתה השמחה של הבית, מספרת חן. היא שירתה כמדריכת מסוקי ״ינשוף״ ואחרי השירות טיילה במרכז אמריקה. כשחזרה עבדה כמנהלת התפעול של רשת ״בורגרס בר", בעקבות הצעת עבודה שקיבלה מהבעלים כשפגשה אותם במקרה בחופשה בסיני. כשהיה לה קצת זמן, מלצרה ב״מאמי בר״, מקום עבודתה הקודם שכבר היה לה כבית. ב־16 באוקטובר הייתה אמורה לטוס לברוקלין, לפתוח ולנהל את הסניף של ״בורגרס בר״. ״היא ודניאל היו חודש וחצי ביחד״, מספרת חן, ״היא שאלה, 'מה אני עושה עם דניאל כשאהיה בחו"ל? אני מרגישה שהתאהבתי, מצאתי גבר שעושה לי טוב ונעים'. אמא ואני הרגענו אותה, ׳את נוסעת כדי לבדוק ואולי זה בכלל לא יתאים לך, או שדניאל יצטרף אלייך׳. הנסיעה המתוכננת גרמה לה להיפרד מהחברים שלה בשבועיים האחרונים. הידיעה שהיא עמדה לטוס עם כרטיס בכיוון אחד הייתה מאוד נוכחת בבית".
"חבר טוב של נועה שהיה במסיבה, התקשר לאבא שלו, שלקח את הג׳יפ שלו, חילץ אותו וגם הציל עשרות בליינים אחרים. אני ומשפחתי חושבים הרבה, מה אם היינו נוסעים אליה?"
ממך היא נפרדה?
"בערב שבת, 6 באוקטובר, לפני שיצאה למסיבה, ביקשה ממני לבוא לבית ההורים, ובהתחלה התלבטתי אם להגיע. היא ממש שכנעה אותי ואני כל כך שמחה שהגעתי. הייתה לנו פרידה קטנה. היא הביאה לי ברכה לפריון והייתה לנו שיחה מרגשת מאוד. זה לא מקל עליי״.
חן זנדר למדה בתיכון ״יגאל אלון״, שירתה בצבא כמדריכת חי״ר כולל שנת קבע ולמדה תקשורת לתואר ראשון ודיפלומטיה וביטחון לתואר שני באוניברסיטת תל־אביב. את עבודתה בתקשורת החלה כתחקירנית בתוכניות דוקו־ריאליטי, ובגיל 27 עברה לחדשות ערוץ 10 והתקדמה לתפקיד עוזרת עורך ועורכת משנה במהדורה של חמש אחר הצהריים. בהמשך עברה לרשת 13 וכיסתה את פרשת האונס הקבוצתי באיה־נאפה. ״הרבה חבר׳ה לא יכלו לנסוע לשם, אז אמרו לי, 'קחי את עצמך עם חצובה ומצלמה וללא צלם, וצאי לדרך'״, היא אומרת. ״ידעתי שיש לי משימה אחת, לעשות את זה כמו שצריך ולהוכיח את עצמי. כיתתי רגליים כדי להשיג את המידע, לבד, ממקום למקום, מלרנקה לאיה־נאפה, לכל תחנות המשטרה ולמשרדי עורכי הדין. למדתי איך צריך לעבוד״.
בהמשך סיקרה את סיפורה של נעמה יששכר שנעצרה במוסקבה לאחר שבתיקה נמצאו סמים. ״טסתי שלוש פעמים למוסקבה, ליוויתי את המשפחה עד שנעמה השתחררה. המשפחה שלה בקשר איתי. אחותה כתבה לי, ׳את עזרת לי להחזיר את אחותי, הלוואי והייתי יכולה להחזיר את אחותך׳".
את ד״ר תומר מימון הכירה לפני כשנתיים, במסיבת הפרידה של אמה מתפקידה הקודם. ״אמא שלי הכירה אותו מהעבודה ומאוד אהבה אותו, אבל ידעה שאסור לה להגיד לו שום דבר עליי, כי אני חרדה לפרטיות שלי״, היא משחזרת. ״במסיבה נפגשנו והתחלנו לצאת. תומר הוא הדבר הכי טוב שקרה בחיי ובחיי המשפחה שלי וגם אחותי אהבה אותו מאוד והיה ביניהם קשר מיוחד. שנינו קרייריסטים שמכבדים את העומס ואת מרחב העבודה של השני. בשבעה על נועה כל הזמן אמרתי לו, ׳לך לעבודה, יש לך הזדמנות להציל חיים׳. עד האסון הזה, המשפחה שלנו ידעה רק שמחות. בינואר האחרון אני התחתנתי, כמה חודשים לפניי התחתן אחי גל. היו לנו חינות ומסיבות וחגים ביחד ויום הולדת עגול לאמא, ונועה הייתה נוכחת בכל האירועים ובאמת מקור השמחה״.
חששו לשלוח אותי למשפחות שכולות
שבוע לפני שפרצה המלחמה ראיינה חן ניצולים מהפיגוע במסעדת "מקסים", לציון 20 שנה לאסון. ״פגשתי משפחות שכולות, אמהות אמרו לי שכבר 20 שנה הן לא מצליחות לקום מהכאב, ואני הסתכלתי עליהן והלב שלי יצא אליהן. 20 שנה! 20 שנה המשפחות לא מצליחות להתמודד עם האובדן. וזה תמיד היה הפחד הכי גדול שלי. ככתבת סיקרתי פיגועים, אסונות ותאונות וחששתי שבסוף איכשהו זה ידפוק אצלי בדלת.
"והנה, שבועיים אחרי, המשפחות האלה הגיעו לבית הוריי בראשון־לציון וניחמו אותי. הם חיבקו אותי וצירפו אותי למשפחת השכול. הגיע גם ברוך בן יגאל, אביו של לוחם סיירת גולני, עמית בן יגאל ז״ל. הוא עדיין זוכר את כוס המים שהגשתי לו כשחיכיתי לו עם כל הכתבים מחוץ לבית שלו והוא יצא אלינו. נאוה, אמו של עמית, אמרה לי אז 'רציתי שתבואי לשדר מגן הילדים שלי בקורונה, אני לא מאמינה שאת באה אליי בנסיבות האלה'. אפילו בחור מבקעת הירדן שראיינתי כתחקירנית לפני שבע שנים, כי הוא תרם כליה לאדם זר, בא לי לנחם אותי".
מי הגיע מבין חברי הכנסת ושרי הממשלה?
"מאיר כהן ובועז טופורובסקי. הנוכחות שלהם ריגשה אותי. מירי רגב ומרב מיכאלי, שרות שעבדתי איתן, התקשרו אליי. אני מבינה את החשש של שרי הממשלה מזעם המשפחות, אבל בזמן כזה צריך לבוא לחבק".
"הגשתי תלונה על היעדרות בלהב 433 והמשפחות של הנעדרים ניגשו אליי, חשבו שאני מסקרת את האירוע. אני שומעת את הסיפורים שלהם, הלב שלי יוצא אליהם ואני חושבת - תתעוררי, את באותו מצב!"
חזרת לשדר תוך פחות משבועיים.
"הרגשתי שאני לא מסוגלת להישאר בבית. כולם אמרו לי 'קחי את הזמן כמה שתצטרכי'. אבל כל יום התחדדה אצלי ההבנה שאנחנו בעיצומה של מלחמה ואני צריכה להיות שם. כבר ביום שישי בסוף השבעה שלחתי לעורכים שלי הודעה שאשמח לחזור לעבודה בהקדם, אפילו בשבת. הזכרתי להם שהייתי מדריכת חי״ר והמקום שלי הוא להיות עם חיילים בשטחי כינוס ועם התושבים בדרום. הם אמרו לי 'נדבר במוצ״ש'. אמא שלי אמרה 'עכשיו לדרום?' הבטחתי לה שלא אסכן את עצמי. אני קוראת התכתבויות שלי ושל נועה מהעבר, היא הייתה גאה בעבודה שלי וזה חלק מהרצון שלה, שאהיה במקום שעושה לי טוב. אגב, גם אמא שלי חזרה אחרי השבעה לעבודה. ביום הראשון שלה שם היא עברה בין המחלקות, שמעה על בחור שחיסל 15 מחבלים ובאה לחבק אותו. היא ראתה את אמא שלו ואמרה לה, ׳למדת איתי בבית הספר היסודי׳. האמא התחילה לבכות ואמא שלי אמרה לה, ׳למה את בוכה? הבן שלך חי ומחייך לידך, חבקי אותו ותהיי מאושרת שיש לכם עוד זמן להיות ביחד, כי אני את הבת שלי איבדתי'״.
יש דברים שאת עוד לא מסוגלת לעשות בעבודה?
"חששו לשלוח אותי למשפחות שכולות, אבל אני מרגישה שאני יכולה באמת להבין על מה הן מדברות. אני יכולה להרשות לעצמי לשאול שאלות שאחרים לא יכולים לשאול, כמו אם הם כועסים על עצמם שלא היו שם, כי זו שאלה שמעסיקה אותנו בבית. איך לא הנענו את הרכב ונסענו לחלץ אותה, למשל. את כולנו זה מטריד, המשפחות שלא הצליחו להיות שם בשביל הילדים שלהם. הנה, יש לנועה חבר טוב שהיה במסיבה, והדבר הראשון שהוא עשה זה להתקשר לאבא שלו, שלקח את הג׳יפ שלו, חילץ אותו וגם הציל עשרות בליינים אחרים. אני ומשפחתי חושבים הרבה, מה אם היינו נוסעים אליה? ומה אם היא הייתה ממשיכה לנסוע הביתה ולא נעצרת במיגונית? השאלות לא מובילות לשום מקום״.
איזו עיתונאית את הולכת להיות אחרי האסון?
"זו שאלה שאני עוסקת בה לאחרונה. אני ארצה לעשות דברים אחרת ושואלת את עצמי איך. אני מרגישה שאני צריכה לדבר בשמן של משפחות שיושבות בבית ועם חלקן אף אחד לא דיבר. יש אנשים שאין להם את היכולת, המסוגלות או הקשרים לזעוק את הזעקה שלהם, ואני הקול של האנשים האלה, שאף אחד לא רואה״.
