"אני לא אוהבת סיסמאות על העצמה. לא כל ילדה צריכה לעשות משהו גדול. גם להיות אמא, לשבת בבית ולגדל שלושה ילדים זה גדול מהחיים בעיניי. המסר הוא לא: ילדתי הקטנה, אני ממתינה לפרס נובל. המסר הוא: את יכולה לעשות הכל, אם את רוצה, ואת יכולה לבחור". כך אומרת הסופרת והעורכת עדי זליכוב־רלוי, שהוציאה החודש ספר ראשון לנוער, "12 נשים", סיפורן הייחודי של 12 נשים קצת אחרות בהיסטוריה היהודית.
המניע היה אישי לחלוטין: בל"ג בעומר האחרון חגגה בתה בת מצווה. "חיפשתי ספר שיוכל להתאים למאורע ולא מצאתי", היא מספרת. "רציתי משהו שמדבר על המקורות שלה, על נשים שחוו דיכוי כפול כיהודיות וכנשים ובכל זאת חוללו מהפכה".
רוב הנשים שבחרת הן אאוטסיידריות.
"נכון. לא רציתי את הקלישאות הגדולות, אלו שכבר קיבלו את הבמה. בכוונה בחרתי נשים גדולות שרשמו הצלחות ומשום מה נשארו על רצפת חדר העריכה, נשים ראויות שלא זכו להיכל התהילה שלהן".
"מנסים למכור לנו את הסיפור ההיסטורי הציוני באריזה ערכית, אך אלו היו נשים רגילות עם חשקים ויצרים ולא תמיד הכי אידיליות"
לא חששת מאזוטריה?
"לכל הנשים שנבחרו יש סיפור חיים מעניין, וזה מה שחשוב בעיניי. לכולן יש עשייה גדולה אבל גם סיפור אישי מרתק. בבית הספר מנסים למכור לנו את הסיפור ההיסטורי הציוני באריזה ערכית, אך אלו היו נשים רגילות, עם חשקים ויצרים ולא תמיד הכי אידיליות. היה לי חשוב שהקוראים יכירו את האישה שמאחורי הסיפור. למשל שולמית קישיק־כהן, שהייתה מרגלת בלבנון וגם גידלה שבעה ילדים, או הרבנית אסנת אדוני ברזאני, ראש ישיבה בכורדיסטאן, שאביה התנה את נישואיה בכך שלא תבצע עבודות בית. אגב, לא מעט מהנשים לא ילדו או שילדו ילדה אחת. לא שזה מסר, אבל זו מחשבה שעלתה בי, עד כמה האימהוּת שלנו גובה וגבתה מחיר לאורך הדורות, ואם מודל הפמיניזם הצליח כי הוא גובה מחיר".
כריכת הספר "12 נשים" של עדי זליכוב רלויהיה קשה לבחור את הנשים?
"הבחירה הייתה החלק הכי מורכב, כמעט שנה של מחקר. היה לי חשוב שיהיו תקופות שונות, מקומות שונים, תמהיל של ארצות מוצא ותחומי פעילות. חיפשתי דרך אתרים שונים, התייעצתי עם היסטוריונים ופורומים נשיים. נעזרתי בעורכת הראשית רינת פרימו ובעורכת רותי יוליוס, אני מאמינה שבחרנו בטובות ביותר".
הנשים החותמות את הספר, נעמי שמר ורות ביידר גינסבורג, הן מהמוכרות יותר.
"נעמי שמר היא הזווית הישראלית שבספר. חיפשתי מישהי שנולדה וגדלה פה, שליוותה את דור האמהוֹת וגם הילדות מכירות אותה. רות ביידר גינסבורג, שנפטרה אשתקד, הפכה לדמות אייקונית שהיפסטרים מעריצים. לכל אחת מהנשים בספר יש סיפור חיים שמעביר את המסר שהכל אפשרי, שאף אחד לא יכול להקטין אותך, ונותן תחושת הרפתקה ולהט שמושך לקרוא ולהכיר".
"לכל אחת מהנשים בספר יש סיפור חיים שמעביר את המסר שהכל אפשרי, שאף אחד לא יכול להקטין אותך, ונותן תחושת הרפתקה ולהט שמושך לקרוא ולהכיר"
בחרת לכתוב את הספר בז'אנר של מכתבים, כל דמות כותבת לבאה כרונולוגית אחריה.
"אני אוהבת מכתבים, גם לקרוא וגם לכתוב. חשבתי איזה כיף היה לקבל מכתבים ומה הייתי רוצה לכתוב לבנותיי. המכתב בעצם מספר סיפור. גם מכתב קטן בווטסאפ הוא סוג של כתיבה. הספר שלי הוא התכתבות רצופה בין הדמויות, כמו מרוץ שליחות שבסופו הפגשתי בין כל הדמויות. סוג של ריאיון קולקטיבי שבו הן קצת מתווכחות ומעשירות את הדיון".
ילדים מזהים זיוף
גם סיפור החיים של זליכוב־רלוי ייחודי. היא בת 41, נולדה בתל־אביב בבית דתי שמאלני, לא שגרתי. שני הוריה משפטנים ואף היא למדה את המקצוע, אך לא עבדה בו יום. "תמיד אמרתי שאני רוצה להיות סופרת, וזה לא עבר לי כשהתבגרתי כמו שזה עובר לאחרים. באתי מבית של קריאה. לסבא מצד אחד שלי הייתה חנות ספרים, ולסבתא מצד שני הייתה חנות ספרים בברלין, שנשרפה בליל הבדולח. הייתי מסוג הילדים שרצים לספרייה וגומרים את הספר בדרך הביתה. כולם גם כותבים אצלנו בדרך זו אחרת. אפילו אחותי, שהיא פסיכולוגית חינוכית, כותבת בתחומה".
אף על פי שכתבה כל השנים, פרצה לתחום רק לפני כשבע שנים. פטירתו של אביה, בגיל 54 בלבד, דרבנה אותה לעזוב את עבודתה בתחום התקשורת ולהגשים את החלום. מאז הספיקה לפרסם ארבעה ספרי ילדים: "מעשייה לנר ראשון", "חור בספינה", "ילדג" ו"לימונדה", וגם ספר אחד למבוגרים, "מרחב מוגן". "תמיד אהבתי לכתוב לילדים. חוויית הכתיבה למבוגרים המחישה לי שלכתוב לילדים זה הרבה יותר קשה, כי הם מזהים זיוף וזה חייב להיות בול. זה כמו במסעדה טובה שמזהים שהיא איכותית לפי סלט החסה ולא לפי הביף בורגיניון".
"לכתוב לילדים זה הרבה יותר קשה, כי הם מזהים זיוף וזה חייב להיות בול. זה כמו במסעדה טובה שמזהים שהיא איכותית לפי סלט החסה ולא לפי הביף בורגיניון"
לפני כחודשיים מונתה לעורכת ספרי הילדים והנוער של ידיעות ספרים במקום רינת פרימו. "פעם אמרתי לרינת, 'כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות את'. ופתאום היא הציעה לי להחליף אותה. זה כיף להיכנס לתפקיד דווקא עכשיו, כי כל הדברים שהוקפאו יוצאים לדרך. הקורונה גם החזירה אותנו אחורה במובן הטוב: יותר משחקים, יותר ספרים, אנשים יושבים בבית ומחפשים מה לעשות. יש חזרה לקריאה, ובתפקיד החדש יש לי זכות נהדרת לעצב את שוק הספרים העתידי".
לא קשה פתאום לראות ספרים מהצד השני? אין קנאת יוצרים?
"להפך. בתור עורכת יש לי מלא רעיונות. אני אוהבת ושונאת המון ז'אנרים. העריכה מפרה אותי ואני אוהבת לגלות כותבים טובים. גם אם אקנה אויבים בדרך, זה בסדר, גם לי אמרו 'לא' הרבה פעמים".
השיקולים המסחריים של הוצאות הספרים לא מרתיעים אותך כיוצרת?
"אם יציעו לי שירים ויקטוריאניים מהממים, אני לא בטוחה שאוכל להוציא אותם - יש מגבלות. למרות זאת אני חושבת שסופר טוב יתגלה בסוף ושספר טוב יצליח בסוף".
"הקורונה גם החזירה אותנו אחורה במובן הטוב: יותר משחקים, יותר ספרים, אנשים יושבים בבית ומחפשים מה לעשות"
אילו מגמות תובילי בהוצאה?
"כסופרת, אשתדל לטפח ספרות מקור, אבל הספרות המתורגמת תהיה דומיננטית באותה מידה. בתור חובבת קלאסיקות אני שואפת להביא גם את זה. ז'אנר בולט נוסף יהיה ספרות הפנטזיה, שהתחזקה מאוד בעקבות הקורונה. הרבה אסקפיזם, הרבה הרפתקאות".
ומה עם הכתיבה שלך?
"נכון שעם התפקיד החדש קצב הכתיבה שלי קצת יורד. פעם כתבתי שלוש שעות בבוקר, וכעת זה מתמקד יותר בערב. אבל יש לי כל הזמן חלומות על ספרים, ואף פעם לא אפסיק להתלהב מלכתוב ספר טוב שהילדים ייהנו ממנו".
פרק אני, פרק את
ההתלהבות של זליכוב־רלוי מידבקת, והיא מאמינה שהקריאה מנצחת גם היום: "כל דור אומר על הילדים שלו שזה לא מה שהיה, שהוא קרא יותר. הילדים של היום מדהימים, היכולות הטכנולוגיות שלהם רק עוזרות. בסופו של דבר מספרים סיפור ושומעים סיפור. ספר גרוע לא יותר טוב מסדרה טובה בנטפליקס. מבחינתי שיראו סדרה טובה, שידעו לפתח אנינות טעם לספרים טובים. זה נרכש. כמו שמלמדים לאכול טוב, אפשר ללמד לקרוא טוב. לקחת את הילד למוזיאון, לתת לו פן תרבותי נוסף, שיהיו לו כלים לבחון יצירה, להבדיל בין טוב לטוב פחות".
אפשר בכלל לגרום לילדים לקרוא יותר?
"אני מאמינה שכן. אין עצת קסם, אבל קודם כל כדאי לקרוא איתם. הרבה פעמים הבת שלי אומרת: 'אני צריכה תנופה, בואי נקרא בקול פרק אני ופרק את'. אפשר גם לקרוא בדיגיטל, ואפשר להניח את הספר ממש ליד המיטה, שיהיה נגיש, אולי הם יפתחו. לפעמים סרטים מדרבנים לקרוא. הבן שלי (14.5) קפץ לעולם המבוגרים עם 'צופן דה וינצ'י' לאחר שראה סדרה שמבוססת עליו. ג'ון גרישם הוציא סדרות לנוער, זה די חדש ומדבר לילדים.
"צריך לנסות למצוא מה שהלב אוהב. אגב, לנו כשומרי שבת יש פריווילגיה של כיבוי מסכים ואז חייבים לקרוא יותר. גם בחופשות זה ככה אצלנו".
