ולרי דיקשטיין (43) ובעלה נחמן, אנשי עסקים מקייב, בסך הכול רצו לחגוג בארץ את חגי תשרי עם ארבעה מחמשת ילדיהם שגרים באשדוד, וכבר היו מצוידים בכרטיס חזרה, כשהמלחמה בעזה תפסה אותם. במקום להמריא חזרה לאוקראינה הם עטו על עצמם את הווסט הצהוב של זק"א וטסו לשטחי האש בדרום. שניהם, מתנדבים של הארגון, החליטו להתגייס למאמץ להביא את גופות הנרצחים לקבורה במהירות האפשרית.
על מה שראתה בקיבוצי העוטף היא עדיין מתקשה לדבר. "אין מילים שיוכלו להסביר את הזוועה, אל תשאלי אותי אפילו כי זה בלתי ניתן לתיאור", היא אומרת. "ראינו דירות הפוכות של משפחות, ואת רק מנסה לחשוב מה עלה בגורלן. האם הם ברחו? נחטפו? נשדדו? גופות של אנשים שרואים שנלחמו על חייהם, ממש מבינים את הסיטואציה של הפחד והסבל, האימה והסיוט שהם חוו".
הקשר עם ארגון זק"א נוצר בזמן שהם עצמם התפנו מאוקראינה ב־28 בפברואר 2022. "יצאנו בשיירת ישראלים אחרונה של אוטובוסים ומכוניות מקייב לכיוון מולדובה", היא מתארת, "כשטנקים רוסיים הגיעו מולנו. הם ירו על השיירה והרגו את הישראלי רומן ברודסקי. התחלנו לטפל בהוצאת הגופה של רומן מהשטח ויצרנו קשר עם זק"א.
"במהלך המלחמה הצלחנו לחלץ מהתופת יהודים רבים, ביניהם ניצולי שואה, חולים ופצועים, והבאנו אותם לארץ. העלינו לארץ 16 מטוסים, ובהם גם ארונות של חיילים ישראלים שהגיעו להילחם באוקראינה ונהרגו".
התנועה של שיירת המפונים מקייב למולדובה, שבה היו בני הזוג, נמשכה 40 שעות. הם תכננו להישאר שם כמה ימים ואז להמשיך לבלגיה, אבל שינו את דעתם לנוכח מה שראו שם. "היה תוהו ובוהו מוחלט, והחלטנו לעזור במה שאפשר. ארגון זק"א שבו התנדבנו פתח מרכז פניות לעזרה שפעל 24/7. קיבלנו אלפי פניות, למשל, בקשה לפינוי מהיר של משפחה יהודית שנפגעה מפגיעה ישירה בקייב והיינו חייבים לחלץ אותה משם. כל צוותי החירום היו עסוקים, והיה קשה מאוד למצוא אמבולנס, אבל הפעלנו קשרים והצלחנו להביא את בני המשפחה הפצועים לגבול מולדובה ומשם הטסנו אותם לבית החולים.
"החיילים מודים לנו על מה שאנחנו עושים. יש גופות ששוכבות בשטח כבר כמה ימים ולא קל להם לפעול בתוך אזור כזה, אלה לא מראות שאפשר לשאת"
"חילצנו חולים קשים, קשישים וניצולי שואה, עבדנו יום ולילה במטרה אחת - להציל כמה שיותר יהודים. כשהבנו שהעזרה שלנו חשובה לאנשים האלה, זה נתן לנו כוח להמשיך".
ספרי על חילוץ מרגש במיוחד.
"של דובה גוברגריץ, ניצולת שואה בת 100, והצלחנו להביא אותה לישראל. כשהרמנו אותה למטוס היא הביטה בנו בעיניה החכמות ואמרה 'תודה'".
ולרי נולדה באוקראינה ועלתה לארץ בילדותה עם משפחתה החילונית, היישר לפתחת שלום, חבל היישובים בנגב הצפוני. תחילה התגוררו ביישוב אבשלום ולאחר מכן בקיבוץ סופה. לאחר נישואיה לנחמן, חרדי שגדל בבלגיה, חזרה בתשובה.
המלחמה בעזה תפסה אותם, כאמור, באשדוד. "זק"א פנו לכל הפעילים וביקשו מכל מי שיכול - להגיע לשטח. לא חשבנו פעמיים, התלבשנו ויצאנו. נישאר כאן כל עוד יצטרכו אותנו".
איך מגיבים הכוחות כשרואים אותך, אשת זק"א היחידה בשטח?
"בימים הראשונים הרבה אנשים הרימו גבה, אבל עכשיו כבר התרגלו לראות אותי. אני רוצה לציין את החיבוק שאנחנו מקבלים מהחיילים, שמודים לנו על מה שאנחנו עושים. יש גופות ששוכבות שם כמה ימים ולא קל להם לפעול בתוך אזור כזה, אלה לא מראות שאפשר לשאת".
"החילוץ הכי מרגש שעשינו באוקראינה הוא של דובה גוברגריץ, ניצולת שואה בת 100, שהבאנו לישראל. כשהרמנו אותה למטוס היא הביטה בנו בעיניה החכמות ואמרה 'תודה'"
מה הערך המוסף שאת מביאה למשימה כאישה?
"בשטח אין הרבה הבדל, כל אחד עושה מה שהוא יכול, אין הבדל בין גופה של אישה לגופה של גבר. בשלב הזה זה כבר לא משנה לצערי".
למה חשוב לך להתגייס למשימה קשה כל כך?
"זו מצוות כבוד המת, אנחנו עושים שמיניות באוויר כדי שהגופות יגיעו לקבורה כמה שיותר מהר בגלל המצווה. כל שעה של איחור זה נזק לנשמה, כל עוד היא פה היא לא משוחררת".
איך תצליחי להתגבר על המראות הקשים שאת עדה להם?
"אני מנסה לנתק לגמרי את הרגש ועובדת מהראש, כי כשחושבים על זה, זאת משימה בלתי אפשרית, הזוועות שאנחנו רואים בשטח זועקות לשמיים. ככל שנתגבר על הקושי ונאסוף מהר יותר את האחים שלנו, את הילדים שלנו, ונביא אותם לקבורה, המשפחות יוכלו לסגור את המעגל הזה ולמצוא מנוח לנפשן. בשביל אותן משפחות אנחנו חייבים להישאר חזקים כי אין ברירה".
את לא חוששת מהרקטות שעפות מעליכם בזמן שאתם עושים את עבודת הזיהוי?
"האמת היא שלא. כבר התרגלתי. אני גרה באוקראינה, שכחת?".
