לימור גל תומכת: למה תינוקת תמימה מפריעה למישהו?
דוכן הכנסת יכול לסבול הרבה דברים. הוא יכול לשאת קללות, כינויים מקטינים, שיח בתת־רמה, הכתרת ציבורים שלמים כבוגדים. את זה התקנון מחבק. אבל יש דבר שהדוכן הזה לא יכול להכיל - תינוקת במנשא. עד כאן. זה - לא בא בחשבון.
למה זה קורה? מה פוגעני או לא תקין במראה של תינוקת תמימה מחוברת לגוף של אמא שלה? האם זה בגלל שתינוקת במנשא מעוררת את המחשבה שאמה תיניק אותה עוד מעט? תחליף לה חיתול? במה מפריעה התינוקת להתנהלות החגיגית של הכנסת?
מה לא תקין במראה של תינוקת מחוברת לגוף של אמא שלה? האם זה בגלל שתינוקת במנשא מעוררת את המחשבה שאמה תיניק אותה עוד מעט?
נשים רבות מביאות את התינוקות שלהן לעבודה. אין בזה משהו חדש. גם בפרלמנטים בעולם, גם מול המחשב במשרד, גם בישיבות או בהרצאות. למה לא בכנסת? נכון, אני מניחה שתינוקת יכולה להפריע פיזית למנתחת בחדר הניתוח או ללוחמת קרבית או לטייסת בזמן טיסה. אך לנאום? להקליד? לשבת בדיון? איפה הבעיה?
אני דווקא חושבת שהמראה של חברת כנסת עם תינוקת במנשא יכול להזכיר לנו כמה דברים בסיסיים. כל ההורים רוצים עתיד טוב יותר לילדים שלהם. כולנו רוצים שיאהבו את הילדים שלנו, יכילו אותם, יכבדו אותם ולא יפגעו בהם לעולם. אם רק נוכל להרחיב את הרגשות ואת הרצונות האלה לעולם המבוגרים, אולי דוכן הכנסת ישמש במה לשיח מכבד יותר ולפלטפורמה להחלמה במדינה הזאת. בסופו של דבר, כולנו ילדים של מישהו.
דינה חלוץ מתנגדת: איפה אבא? איפה הבייביסיטר? ואיך מרגישות אמהות עובדות אחרות?
רצה הגורל ובדיוק ביום שבו הורדו ח"כ שרן השכל ובתה התינוקת, גבריאל, מדוכן הנאומים בכנסת, בטענה שעל פי תקנון הכנסת אסור להכניס למליאה מי שאיננו ח"כ ו"גם לא אביזרים", נדרשתי לשירותיה של שרית האופטומטריסטית, שעשתה לי בדיקת עיניים כשהתינוקת שלה ישנה בעגלה לצידה. "תקלה", היא התנצלה, "זה היה או לבוא איתה או לא לבוא בכלל", ומובן שהשיחה גלשה לאירוע המתוקשר, ואז שרית הפתיעה ואמרה: "אבל עם כל הכבוד זה ממש לא המקרה, לא הייתי עולה איתה לנאום בפני הכנסת".
ברדתה מהדוכן התקוממה השכל ואמרה ליו"ר הכנסת התורן, אוריאל בוסו מש"ס, שתינוק אינו אביזר. היא כמובן צודקת, תינוק הוא בהחלט לא אביזר, אז למה היא הופכת את התינוקת שלה לכזאת? אף אחד לא מנע ממנה להגיע עם בתה ללשכתה בכנסת, היא יכולה להשתתף בישיבות סיעה, לייצג אותי בוועדות הכנסת ולסגור כמה דילים שהיא רוצה במזנון תוך כדי הנקה, אבל כשהיא עולה לדוכן הנאומים ובוחריה נושאים עיניים למוצא פיה, כדאי להשאיר את הגימיק הזה למטה, כי זה למטה מכבודה ומכבודם.
השכל התקוממה ואמרה שתינוק אינו אביזר. היא כמובן צודקת, תינוק הוא בהחלט לא אביזר, אז למה היא הופכת את התינוקת שלה לכזאת?
בריאיון לענת דוידוב ברשת ב' אמרה השכל שהיא ניסתה להעביר מסר, וזה באמת מאוד יפה, אבל מה תעשה הקופאית או המורה עם המסר הזה כשתמצא את עצמה בסיטואציה דומה? איך ירגיש נאשם אם השופטת שלו תשב על כס המשפט עם תינוקת? איך ירגיש חשוד בפלילים אם החוקרת שלו תאכיל את תינוקה תוך כדי שהיא מטיחה את האשמות נגדו?
לכל דבר יש מחיר, וחברת הכנסת השכל מתוגמלת היטב על שירותיה. השכל מרוויחה בתור ח"כית כמעט 50 אלף שקל בחודש, שכר גבוה לפי כל קנה מידה וכמעט פי חמישה מהשכר הממוצע במשק, בין היתר כדי שתוכל להתפנות לעבודה הפרלמנטרית החשובה בראש שקט. וחוץ מהשכר המוגזם ומנקר העיניים יש לה גם שני עוזרים פרלמנטריים שיכלו לתת יד ולשמור על התינוקת כמה דקות, גם אם צבא המטפלות שהיא הייתה אמורה להעסיק בשוטף לא זמינות בדיוק ברגע הנתון שבו הגיע תורה לנאום.
אני גם לא רוצה להיכנס לחלוקת העבודה בבית משפחת הרפז־השכל, אבל יש לתינוקת המתוקה הזאת גם אבא, אז איזה מסר הח"כית הנכבדה שמגדירה את עצמה פמיניסטית מעבירה? וחוץ מזה, ביום שבו נראה חבר כנסת עולה לדוכן עם תינוק במנשא, אולי ארשה גם לשרן השכל את הפריבילגיה הזאת.
אני יודעת שזה לא פופולרי ולא פוליטיקלי קורקט לצאת נגד אמא שמנסה לג'נגל בין קריירה לאימהות, אבל דווקא בגלל שלדעתי גידול וטיפוח ילדים הם עבודה לכל דבר (שהלוואי שתהיה מוכרת גם לצורכי מס), ולא משהו לעשות ביי דה וויי בדרך להגשמה עצמית במשהו אחר, לא ניתן לעשות אותה תוך כדי עבודה אחרת, כי לילדים שלנו מגיעה תשומת לב מלאה וכך גם לעבודה שלנו.
גם אנחנו מביאים לעבודה תינוק במנשא
"הבאתי את הילד גם למפגש עם השרה"
עידו גרינבלום, ראש המועצה קריית־טבעון, נשוי ואב לשניים (בת 4, בן שנה)
"יוצא לי הרבה לקחת את הילדים שלי לאירועים, וקרה גם שהבאתי אותם לישיבות או לדיונים. לא תכננתי את זה, לא עשיתי את זה מתוך אג'נדה, לפעמים החיים עצמם הם אמירה. אשתי דוקטורנטית בטכניון, יש לה קריירה לא פחות משמעותית משלי, ולפעמים יש אילוצים. כשהבן שלי היה בן כמה חודשים, הבאתי אותו איתי למפגש תושבים. לא היה לי פתרון אחר".
זה לא הפריע לך להתרכז?
"הוא ישן, לא צייץ, ולא הייתה שום בעיה. לאחרונה היה לי דיון במועצה עם השרה לאיכות הסביבה, עידית סילמן, ואשתי הייתה צריכה להישאר בעבודה לטובת איזשהו ניסוי. באותו יום לא היה לי סידור לילד אבל לא התלבטתי אפילו לרגע. אני לא אפסיד ביקור של שרה כי אני עם הילד. החלטתי לאלתר תוך כדי תנועה. זה לא היה פשוט, ילד בן שנה לא יושב בשקט ומחכה שהביקור יסתיים. בהתחלה כולם פרגנו וחייכו אליו, וכשבשלב מסוים נגמרה לו הסבלנות לקחתי אותו החוצה. אז נכון, לא הייתי שם במאה אחוז, ואי־אפשר להתנהל עם ילד כרגיל, אבל אם החלופה היא לא להגיע או לבטל את הפגישה - עדיף היה שהבאתי אותו.
תושבי היישוב מכירים אותי עם ילדים. אני הולך איתם לאירועים בקהילה, אין סיבה שלא. זו לא הצהרה, אלה פשוט החיים. והילדים הם חלק מהחיים שלי".
ואם העובדים שלך מביאים תינוק לעבודה?
"ברור שאם עובד או עובדת נאלצים לבוא עם תינוק לעבודה אני מקבל את זה. כפי שזה קורה לי זה יכול לקרות לכל אחד. אני מעדיף שעובד יבוא עם הילד לעבודה ולא יישאר בבית. אני רואה בזה משהו ערכי. אם העובדים עד כדי כך מחויבים שהם מעדיפים לא לקחת יום חופש אלא לבוא לעבודה - העבודה חשובה להם כנראה".
"מגיל צעיר הוא מסתובב במסדרונות השלטון"
סיון כהן אביטן, בעלת מרכז הידרותרפיה "שמיים במים" וחברת מועצת ערד לשעבר, נשואה ואמא לשלושה בנים (11, 9, 3)
הבן הקטן נולד בזמן הכהונה שלי כחברת מועצה, ונשארתי בתפקיד עד שהוא היה בן שנה וקצת. במהלך התקופה הזאת הוא היה איתי כל הזמן כי הוא ינק הנקה מלאה. כל ועדה, כל התכנסות, כל דיון, הוא היה איתי. הוא נכח בוועדת מכרזים, ועדת תנועה, ועדת חינוך, והכול היה בסדר ועבר בשלום".
זה לא הפריע לקולגות שלך?
"יש לנו במועצה חרדים מחסידות גור, רוב החברים יותר מבוגרים ממני, ולא התעוררה כל מחלוקת.
"היום אני משתתפת במאבק סביבתי בערד, אז יצא לי לקחת אותו גם לכנסת, גם לבית המשפט. מגיל צעיר הוא מסתובב במסדרונות השלטון. ביומיום אני עובדת בבריכה, והוא נמצא איתי לא מעט. הנוכחות שלו בשיעור פרטני באמת לא מתאימה, אבל בשיעורים קבוצתיים הוא יכול להשתתף, כולם כבר מכירים אותו והוא חלק מהאירוע. יש שיקול דעת, לא תמיד אפשר לעבוד עם ילדים, אבל כשיש צורך וזה לא מפריע, למה לא? להפך, אמהות צעירות צריכות להבין שאפשר לשלב ילדים עם קריירה, לא צריך להתנתק מהם או לוותר על הנקה מלאה".
"שובר את הקרח עם לקוחות"
טליה הלפרין, מהיישוב אור־הגנוז ליד צפת, מומחית למינוף עסקים, נשואה ואמא לשבעה (הבכור בן 12, הצעיר בן חמישה חודשים)
מעולם לא הצלחתי לשים תינוק בן שלושה חודשים במעון. מהילד הראשון החלטתי שאני לוקחת את התינוק שלי איתי לעבודה ולא מוותרת על זמן האיכות הזה שלנו בשנה הראשונה לחייו, וכך היה עם כל הילדים. אני חושבת שמאחר שזה היה קו אדום עבורי, כל מקומות העבודה פשוט קיבלו את זה. המציאות ממש הסתדרה עם ההחלטה שלי. השיקול שלי הוא לא הקריירה אלא התינוק. בתפיסה שלי, בשנה הראשונה התינוק ממלא את מצבורי האהבה והחיבור שלו אליי, ואני רוצה למלא את המצבורים האלה כמה שיותר. בשביל לעשות את זה התינוק צריך להיות איתי".
לא פשוט לעבוד כשתינוק צמוד אלייך.
"כל עוד התינוקות היו קטנים ויכלו להיות במנשא, עבדתי איתם. ניהלתי מוקד מכירות, עשיתי הכשרות והעברתי הרצאות. ברור שכשהתינוק גדל ומתחיל להסתובב זה כבר מצב אחר, ומצאתי פתרונות אחרים. היום, כשאני עצמאית, זה קל יותר כי אין בוס מעליי, אני קובעת. זה לא מנע ממני להפיק כנסים דיגיטליים גדולים, לעשות פגישות עבודה בזום ולנהל עסק. הלקוחות שלי רגילים לזה, זה נראה להם טבעי.
"מעבר לזה, אני חושבת שנוכחות של תינוק יכולה לתרום. אני משוחחת עם לקוחה בזום על נושאים רציניים, ופתאום מופיע על המסך פרצוף חמוד עם גומות, זה שובר את הקרח. זה יוצר מכנה משותף. פתאום הלקוחה מבינה שאני בן אדם כמוה".
